"חמלה חייבת להוביל לפעולה"

"חמלה חייבת להוביל לפעולה"
סנדיה רקפת

~ כל מה שנדרש כדי שהרשע יצליח הוא שבני אדם הגונים לא יעשו דבר. ~
הפילוסוף האירי אדמונד בורק

לכאורה, מה עניינה של הדהרמה, שפירושה אוסף התרגולים והתורות הבודהיסטיות, לנושאים כמו מעורבות חברתית, אקולוגית-סביבתית ופוליטית? מקובל לתפוס תרגול מדיטציה כחוויה מאוד פרטית שנעשית ביחידות, בדלת אמותיו של אדם. פעולה בעולם, לעומת זאת, נתפסת כנוגדת את רוח המדיטציה: הרי עשייה חברתית מקורה ברצון לשנות את העולם, ותרגול מדיטציה מקורו ברצון לשנות את עצמנו. ואין השניים דרים בכפיפה אחת.

אלא שהבודהה לא לימד את הדוקהא כהתרחשות אישית ופסיכולוגית בלבד (במיוחד לאור כך שאין דבר כזה "אישי" בבודהיזם). יש דוקהא בעולם – רעב, דיכוי, מלחמות, אי צדק, ניצול – והדהרמה "לא מציעה השקפה נוחה רוחנית או גלובלית, אלא מתייחסת לסבל היכן שהוא מופיע, ונותנת לו מענה", כדבריו של מורה הדהרמה והאקטיביסט כריסטופר טיטמוס.

הדהרמה מלמדת אותנו שהסבל שלי משולב בסבלו של האחר/ת, ושפירות התרגול שלנו חייבים לקבל ביטוי לא רק ברגישות גבוהה יותר שמתפתחת כלפי עצמנו וכלפי הקרובים לנו, אלא גם ברגישות גבוהה יותר, באכפתיות ובמעורבות במה שקורה סביבנו בקהילה הרחבה יותר – קהילת העולם. התפיסה הבודהיסטית, לפיה כל ההתרחשויות והאירועים מושפעים זה מזה ומשפיעים זה על זה דרך התהוות גומלין – מעודדת אותנו לפעולה. אלו יכולות להיות פעולות של הבאת ריפוי ליחידים, פעילות של העלאת מודעות אקולוגית, עבודה התנדבותית בהוספיס או בבתי סוהר, הבאת הדהרמה לאוכלוסיות מגוונות, וגם נקיטת עמדה ופעולות לגבי הכיבוש הישראלי המתמשך או הדיכוי והאלימות בעזה.

גם הגישה היהודית-קבלית תומכת בקריאה לפעולה. בספר 'בקשו פני, קראו בשמי' כותב הרב גרין: "התיקון שלנו לא יושג על ידי תפילה בלבד. … צריכים להשלים את המחשבות והמילים הקדושות שלנו במעשה. … רק על ידי עשייתנו – אנו מתקנים את העולם."

מעורבות רוחנית-חברתית-פוליטית-אקולוגית, (מה שנקרא: Engaged Buddhism), היא בעיני נושא חשוב תמיד, ובוער במיוחד כיום. בשיח הבודהיסטי בעולם המערבי ובסנגה הישראלית הוא בבחינת נעדר-נוכח. לטעמי, הנעדרוּת שלו זועקת. רבים מהמתרגלים חשים שעצם הישיבה על הכרית וה"תיקון" הפנימי – עושים את שלהם, ושאין צורך בפעילות חברתית/פוליטית מכל סוג שהוא. פעילות "החוצה" נתפסת כבאה על חשבון "התבוננות פנימה", ורווחת גישה דיכוטומית בין שתי הפעילויות, כאילו הן אינן יכולות להתקיים יחד.

לעיתים קרובות אני שומעת חברים וחברות בסנגה שאומרים שהם עובדים במקצועות טיפוליים ובכך הם מביאים "פעולה נכונה" ותיקון אל העולם. בעיני, מה שאנחנו עושים במסגרת המקצוע והפרנסה שלנו – על אף שזהו ביטוי יפהפה של הדהרמה בחיינו ובחיי המטופלים שלנו – הוא לא מספיק. דרושה איכפתיות שתתבטא במעורבות חברתית ופוליטית (במילה "פוליטית" אני לא מתכוונת למעורבות מפלגתית או מוסדית, אלא למעורבות במתרחש בכלכלה הישראלית על הפערים והעוולות שבה, או באפליות של מגזרים שונים בחברה שלנו, או בין ישראל לפלסטינים).

בעיני, החיבור בין העבודה הפנימית לעבודה החיצונית הוא רב חשיבות, ובימים אלה אפילו קריטי. וימאלה ת'אקר, המורה הרוחנית והפעילה החברתית, מחדדת ומעמיקה לגבי החיבור הזה. היא מתארת את שתי הגישות – זו השמה דגש על עבודה חברתית וזו השמה דגש על עבודה פנימית – וטוענת:

"רוב האנשים בוחרים באחת משתי הגישות הללו. קבוצות דתיות קוראות לצמיחה פנימית ולמהפכה פנימית, ואילו קבוצות של אקטיביזם חברתי קוראות לשירות חברתי. עלינו להתבגר; להשאיר מאחור את הצדקנות-העצמית של הגישות המקובלות ולהיפתח לחיים שלמים, למהפכה כוללת. זהו אינו הזמן להפוך לחוקר-רוח חסר תודעה חברתית. איננו יכולים עוד להרשות לעצמנו מותרות שכאלה. אין להפריד בין הדברים. חוקרי-הרוח חייבים להתאמץ להיות מודעים חברתית, החיים אינם מפוצלים; אינם מחולקים. לא ניתן לחלקם לרוחני וחומרי, לאישי וקולקטיבי."

לדבריה, "חופש פנימי הוא אחריות חברתית" ו"חיינו יהיו מלאים ומבורכים באמת רק כאשר נחוש את סבלו של האחד כסבלו של הכלל".

בהקדמה לתרגום החדש של הספר שהפך לקלאסיקה 'לב האפלה' של ג'וזף קונרד, שעוסק במעשי הגזל של האדם הלבן  באפריקה, אומרים המתרגמים שולמית ויאיר לפיד:

"כדי שתוכל להכאיב לאדם אחר, אומר לנו קונרד, אתה מוכרח לשכנע את עצמך שהוא שונה. אתה מוכרח להאמין שמה שמכאיב לך אינו מכאיב לו. הוא אינו רעב כמוך, אינו אוהב את ילדיו כמוך, אינו חולם כמוך ואינו פוחד כמוך. לא השנאה היא שמשחיתה אותנו, אלא האדישות. אם היא משתלטת עליך הרי שאתה נמצא, באמת, בלב האפלה".

החיבור (המתבקש) בין דהרמה לפעולה חברתית ולאקטיביזם אינו המצאה מודרנית או מערבית. בספרו Awakening the Buddha Within, מספר לאמה סוריה דאס שהבודהה היה בעל מודעות חברתית ואקולוגית עמוקה, ושבין השאר הוא עודד את הנזירות והנזירים לשמור על איכות המים באגמים מפני זיהום, ולנטוע עץ חדש מדי חודש, כדי להחזיר אנרגיה וחיוּת לאימא טבע. מה שהיה נכון לבודהה לפני 2,500 שנה ודאי נכון עבורנו כיום, כמו שנאמר: "להיות בודהה זה להתנהג כמו בודהה"
(Buddha is as Buddha does).

עבורי, דהרמה אחראית היא דהרמה המשלבת בין התובנות והחוכמה המתפתחות בתרגול, לבין מחויבות עמוקה להפחתת הסבל בעולם, הבאה לידי ביטוי במילותיו של הנזיר ומורה הדהרמה או פנדיטה סיאדו "חמלה חייבת להוביל לפעולה", ובמילותיו של מרטין בובר :
"הבא לתקן יתחיל בו בעצמו; הווה אומר, יתחיל, אבל לא יסיים:
חייב אדם לצאת לדרכו מעצמו, ולא לכוון את דרכו אל עצמו;
מוטל עליו לתפוס את עצמו, אבל חלילה לו שיהא נתפס לעצמו ויטפל בעצמו".

החתימה במייל שלי אומרת:  "Life is perfect as it is, now go and make a difference"
איך אנחנו יכולים לגלם ולממש את הכביכול-פרדוקס הזה? אנחנו, ההולכים בדרך הדהרמה והמחויבים עמוקות לדרך זו, צריכים ללמוד לתרגם את המחויבות הזאת מהלכה אל המעשה, למעשים ולפעולות ש"יתייחסו לסבל היכן שהוא מופיע ויתנו לו מענה", כדבריו של כריסטופר טיטמוס.

תגובה אחת ל-“"חמלה חייבת להוביל לפעולה"

  1. הי רקפת,

    תודה על המילים הנהדרות שאספת וכתבת. עכשיו מחכה לנו עוד הרבה עבודה.

    בהצלחה לכל הפועלים ברוח זו להבאת שלום כולל בעולם הזה.

    איל

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s