הזמנה לריטריט ומסיק זיתים עם סנגה-סווה

באוקטובר הקרוב יתקיים הריטריט הרביעי של סנגהה-סווה בישראל ופלסטין. סנגהה-סווה מובלת על ידי מספר מורי דהרמה שבמקום ריטריט הויפאסנה הסטנדרטי, מזמינים אותנו לתרגל עם הגוף, הלב והתודעה במעין מחנה עבודה. הפרוייקטים שלהם כוללים טיפול במצורעים בהודו, חידוש יערות באנגליה ומסיק זיתים עם פלסטינים.

אני ממליץ מאוד להשתתף בריטריט הקרוב (אפשר גם להגיע רק לחלק מהריטריט). בשבוע הראשון הקבוצה תשהה בכפר דיר-איסטיה. במהלך היום הם יצטרפו למשפחות פלסטיניות ויסייעו במסיקת זיתים ובמקרה הצורך במניעת התנכלויות של מתנחלים. הערבים יוקדשו למדיטציה, עיבוד מה שחוו במהלך היום ומפגשים עם תושבי הכפר. בשבוע השני, הקבוצה תשהה בירושלים ותצטרף למסיקים יחד עם מתנדבים של רבנים לזכויות אדם. במהלך השבוע הזה הם גם יקיימו מפגש עם פעילי שמאל וסדנה עם הפסקת האש שבלב. הריטריט הזה הוא הזדמנות יחודית לדהרמה בעשיה. הוא מאפשר להביא את עצמנו בצורה מלאה אל תוך הסכסוך שבו אנו חיים תוך שהוא מספק את התמיכה הנחוצה על מנת שלא ניסחף בשיפוטיות, התלהמות ורגשות קשים שהמפגש הזה יכול לעורר. זוהר לביא ובן זוגה ניית'ן גלייד שהקימו את סנגהה-סווה ומנחים את הריטריט הזה הם אנשים ומורים מעוררי השראה. בריטריטים הללו נוצרת קהילה קטנה, אינטימית ומאוד יקרה ללב.

פרטים נוספים והרשמה באתר שלהם (יש שם מידע בולט על ריטריט אחר שלהם אבל ממש בראש העמוד יש קישור למידע על הריטריט שיתקיים כאן).

ב-2006 השתתפתי בריטריט מסיק הזיתים הראשון שהם קיימו ובעקבותיו ראיינתי את זוהר וניית'ן. גירסה מקוצרת של הראיון התפרסמה במגאזין "חיים אחרים" ואת הגירסה המלאה פירסמתי בבלוג שלי. אני מביא כאן את הראיון מהבלוג ללא הפתיחה שלו שאינה נוגעת ישירות לריטריט.

מסיק זיתים הוא פעולה פשוטה ובדרך כלל נעימה מאוד. האביזרים הדרושים מאוד פשוטים: יריעות פלסטיק להנחה על האדמה מסביב לעץ. דליים או שקים לאיסוף הזיתים. סולם כדי להגיע לענפים הגבוהים (אבל גם כיף לטפס על העץ) ומקל על מנת לחבוט בענפים עמוסי הפרי. אוספים מספר חברים ויוצאים למסיק. אלא אם כן אתה פלסטינאי. או אז עליך לקחת בחשבון מספר גורמים נוספים. אם אתה חי בצד אחד של החומה ואדמותיך מעברה השני אז צריך להיות ערוך למעבר במחסום. מעבר שיכול להיות כרוך בהמתנה של מספר שעות ובדיקות משפילות. לפעמים המחסום יהיה סגור ויום עבודה ילך לאיבוד. אם האדמות שלך קרובות מידי להתנחלות או מאחז אז סביר שעבודתך תופרע בידי מתנחלים חמושים שלא יהססו לגרש אותך באלימות ואולי לגנוב את הזיתים שקטפת. מאחר והצבא והמשטרה אינם מונעים התנכלויות שכאלו (מאז 2006 המצב השתפר במידת מה א.ט.), מצטרפים פעילים ישראלים למסיק של הפלסטינאים כדי להגן עליהם בנוכחותם.

באחד מימי הריטריט הצטרפנו לתאופיק מהכפר קליל. כשאנו מגיעים לחלקה שלו ההזנחה גלויה לעין. האדמה לא הפוכה וקוצים מכסים את השטח שבין העצים. העצים עצמם לא נגזמו כראוי, ענפיהם סבוכים אלו באלו וכמות הפרי דלה. תאופיק מספר שבחמש השנים האחרונות לא עיבד את האדמה מפחד המתנחלים. אנו עוברים בחלקה של עצים שרופים שהוצתו לדבריו בידי תושבי המאחז הסמוך.

כדי להגיע לענפים העליונים מטפסים על הגזע וכך כשהראש בין הענפים, הידיים עוסקות בקטיף והעיניים משקיפות אל הנוף היפה והשמים הבהירים. העיניים משקיפות גם אל מחסום חווארה שנמצא מתחתנו. זהו אחד המחסומים הגדולים בשטחים שכן הוא מסנן את היציאה מהעיר שכם. מאות מוניות צהובות חונות משני צידי המחסום. זה נראה כמו מחנה קטן – את האנשים אי אפשר לראות מהמרחק הזה.

בישראל הויכוח על המחסומים הוא ויכוח פוליטי. יש הרואים בהם מכשיר דיכוי שמשבש את חיי הפלסטינאים בדרכם לעבודה, ללימודים ולצרכים אחרים. בעיני אחרים המחסומים הם כלי לגיטימי והכרחי בהגנה על ישראל ממחבלים מתאבדים. אבל מעבר לסוגיה הפוליטית יש כאן מצב אנושי רווי סבל, כאב ושנאה. החיים של מרבית הישראלים מתנהלים – לפעמים במרחק לא רב מהמחסום – תוך בורות לגבי מה שקורה בו. להיות עד לסבל של הפלסטינאים, להיות עד למה שאנו שולחים את החיילים שלנו להתמודד עימו – האין זו המחויבות שלנו? הרי אנחנו מקיימים שגרה יחסית מוגנת, לפעמים נהנתנית, הודות למחסומים. לקהילה הרוחנית שמנסה לקיים חיים מודעים, שבשיח שלה רווחים ביטויים כגון interbeing וinterconnecteddness יש תפקיד חשוב לסרב להפרדה הזו. לא הפרדה של חיילים, מחסומים ופצצות אלא כזו של לבבות שמסתגרים בדלת אמותיהם, מכבים את הרדיו ולא באים במגע עם מה שקורה קרוב מאוד לבית. האם אנו ממלאים את התפקיד הזה?

שאלה: מה מאפיין את הפרוייקטים שלכם?

זוהר: ברטרטים שלנו מדובר בפעולה פשוטה שהיא hands on . המשתתפים מעורבים באופן פיזי בעשייה – שתילת עצים, מסיק זיתים עבודה עם מצורעים. הפשטות שבמעורבות פיזית ישירה היא חשובה. זה מוביל באופן טבעי להיפתר מהרבה גבולות שבדרך כלל אנו מציבים. סדר היום בנוי כך שיטפח את היכולת להישאר פתוח ואת האפשרות לקחת את הפתיחות הזו למפגשים שונים.

ניית'ן: אנו יושבים במדיטציה בבוקר ושומרים על שתיקה עד לארוחה. אחר כך נוסעים לפעילות בה אנו משתתפים. כשאנו חוזרים אחרי הצהריים או בערב אנו בודקים מה עבר על אנשים. דנים קצת ומשתפים את הקבוצה בהחלטות לגבי מה רוצים לעשות בערב או ביום למחרת.

לפעמים יש צורך לשחרר באופן אנרגטי את מה שספגנו. שירה היא דרך טובה לעשות זאת. אנשים יכולים לשיר בקול גדול, לשחרר אנרגיה באופן שלא פוגע באף אחד, בלי להיזהר. לעשות כיף אינו נגד העקרונות שלנו.
הפעולות שלנו באות לתמוך. איננו רוצים להילחם במשהו אלא לתמוך.

שאלה: מהבחינה הזו לבוא לישראל היה יותר מורכב?

זוהר: בפרוייקט היעור זה פשוט. שותלים עצים והם גדלים. בביקור בארץ הדגשנו את האיכות של "להיות שלום", כך קראנו לריטריט. להביא אנרגיה של שלום למצב שהוא מאוד קשה, כבד ומורכב. ללא ספק בריטריט הזה היה היבט שונה מריטריטים קודמים אבל כמו בכל הפעילויות שלנו גם כאן הדגש היה להביא את עצמנו באופן מלא אל הסיטואציה. לשתול עצים זה קשה פיזית ובכל זאת להיות שם. כך גם בריטריט בארץ. בישראל היה עלינו לזכור זאת יותר. להיות לנוכחים לגמרי, להיות לגמרי שלום, ליצור מרחב.

ניית'ן: כאן יש סכסוך, אם כי ברמת החוויה היומיומית, החוויה היא של כאב ולא של סכסוך. בדרך כלל שמענו את הכאב של אנשים ולא דיבורים על הסכסוך וכיצד לפתור אותו. הכאב הוא המשותף לפרויקטים שלנו. כאב האדמה, כאב המצורעים.

אני ממשיך להקשות: אבל כאו יש שני צדדים ועליכם לנקוט עמדה. חלק מההזדהות עם הכאב של צד אחד זה להגיד "לא" לצד האחר, הפוגע.

ניית'ן: זו שאלה עדינה. השאלה היא מה אנחנו יכולים לעשות למען הסכסוך הזה. מצד אחד אין שום דבר ברור שאנו יכולים לעשות. ויחד עם זאת יש כל כך הרבה שאנו יכולים לעשות. עבורי חלק גדול מלבוא לכאן היה היותי אדם רודף שלום שמוכן להקשיב לסיפורי הכאב. מוכן להקשיב למישהו שמאוד רוצה שאקח את הסיפור שלו הלאה. במפגשים שלנו עם פלסטינאים וישראלים איפשרנו לאנשים לבטא את הכאב שלהם. כשיכולנו, גם הזכרנו שיש כאב בשני הצדדים. חשוב היה לי שבמעורבות שלי לא אוסיף עוד כאב.

זוהר: למסוק זיתים עם פלסטינאים אין משמעו שאני תומכת רק בצד אחד. מניעת התנכלויות לפלסטינאים זה דבר טוב גם למתנחלים. יש לנו דעות ולו היה לנו הכוח לסדר את הדברים ייתכן שהיינו עושים זאת באופן מסוים. אבל אין לנו את הכוח הזה ולא זו הייתה המטרה שלנו. מכיוון שלא זו הייתה המטרה שלנו, נוצרה בתוכנו פתיחות ויכולת להכיל חלק יותר גדול של התמונה זה היה מאותגר פעמים רבות אבל אני מרגישה שהאתגרים הללו הם בריאים ומאפשרים לנו לגדול.

באתר של סנגהה-סווה מופיעות השורות הבאות באשר למשמעות של הפעילויות שלהם:

"בעצם הנוכחות שלנו כאן וההשתתפות המלאה בקצב היומי נוצר שינוי: אנו מניחים לציפיות שלנו ומתחברים יותר לפשטות של החיים שחיים את עצמם. "

רציתי לראות איך גישה כזו פוגשת את החריפות והחומרה של המשבר שלנו בישראל.

זוהר: אף פעם איננו יודעים מה ההשפעה שלנו. קרו דברים ברובד האישי – הידידות, הביחד והתחושה של הנינוחות . נראה היה שזה קורה לפלסטינאים וזה עוזר להם. גם בפעמים שהיה לנו מגע עם מתנחלים או חיילים ניסינו להביא את האיכות הזו. על ידי שלא היינו שיפוטיים והיינו פתוחים, ניתן למתנחלים ולחיילים מרחב להיות הם עצמם באופן נינוח יותר. אפשר היה לראות איך האדם נרגע, מתרכך וחוזר להיות עצמו. מתוך הסביבה הבטוחה שנוצרה, הוא מצליח לבטא כאב ופחד על המצב בו הוא נמצא.

לקבלה ולפתיחות של חברי סנגהה-סווה קשה למצוא שותפים – ישראלים או פלסטינים. לכן עניין אותי לשמוע על מקרה בו לא חשו את הקירבה והאינטימיות שהם מרבים לתאר.

זוהר: באחד הימים של המסיק הצטרפנו למשפחה פלסטינאית. הבן הצעיר במשפחה – בן 15 – הגיב בתדהמה כשגילה שאני ישראלית. הרגשתי אותו מתנכר ומתרחק. היה לי מאוד קשה. הרגשתי הרבה דברים בו-זמנית. הייתי המומה מהתדהמה שלו. הרגשתי את הרצון שלי שהוא יחבב אותי, את הכעס שהוא לא. חשתי אי-צדק. לא יכולתי לברוח מהתגובות הללו, הן צצו בקצב שלא יאמן. לכן העברתי את הבוקר במחיצתן. זה לא היה נעים או נוח. אך זה היה מה שלשמו הייתי שם, אפילו יותר מאשר למסוק זיתים. זכרתי גם שסביר שהנער מעולם לא פגש ישראלי כסתם אדם ושזו הזדמנות מיוחדת עבור שנינו. אחרי שעבדנו יחדיו ושרנו יחדיו, ישבנו באותו מעגל ואכלנו צהריים ביחד. חשתי שאולי משהו השתנה. הנער הזה הוא אחד האנשים שמלווים אותי מהשבועיים הללו. הוא מאוד נוכח בלבי ואני אסירת תודה על כך.

המפגש עם סיפורי המצוקה שכרוכים בחיים תחת כיבוש הוא עוצמתי מאוד. המלים כאב וסבל נוכחות תדיר בתיאורים של משתתפי הריטריט את החוויות שלהם: היפתחות לסבל של אנשי הכפר, להרגיש את הכאב של פלוני… עבור הישראלים שבינינו ההיפתחות הזו יכולה להיות מאיימת מאוד. מוצטפא, בחור כבן 20 מברט'עה מגולל את הסיפור שלו באוזננו. הוא מספר כיצד איבד את עינו מכדור תועה של חייל ישראלי. הוא מתאר את השנאה שהוא חש, מטיל את כל האשמה על הצד הישראלי. קשה להתמודד עם השילוב בין תחושת האשמה שאני חש על העין שאיבד וההתמרמרות שאני חש על החד צדדיות והחריפות של התיאור שלו. במקרים דומים בעבר הייתי מאבד את עצמי: תחושת האשמה הייתה משתלטת ומאלצת אותי לא למחות, או להיפך ההתמרמרות הייתה סוחפת אותי לתגובה כועסת שמתעלמת מהעוול שנעשה בשמי. הפעם, האווירה שספגתי במשך היום מאפשרת לי לבטא את שניהם. אני מספר שאני שירתתי בצבא ושהיום אינני רוצה להיות חלק מהארגון הזה. אני גם אומר שתיאורים חד-צדדיים כמו של מוצטפא שלא לוקחים אחריות על החלק של הפלסטינאים במלחמה הזו, מזינים את החשש והעוינות הישראלים ואת המשך העימות.

סנגהה-סווה מציעה דרך של הקשבה וחיבור במקום נקיטת עמדה. בארץ אנחנו ללא ספק ממהרים לכפות עמדות על עצמנו ועל אחרים. מי שמסייע לפלסטינאי חייב להיות אנטי ישראלי ומי שכואב על האנשים שנעקרו מבתיהם בפינוי גוש קטיף אינו יכול להיות שמאלני אמיתי. אבל כשמבלים שבועיים בעזרה לפלסטינאים, שומעים את הקשיים שלהם ואת הסיפורים על האלימות לה הם נתונים, איזו משמעות יש לאי נקיטת עמדה? פול אוקונור מבריטניה הצטרף לריטריט משום שרצה ללמוד ממקור ראשון על מה שקורה אצלנו. באחד הימים כשפול עבד עם מספר פלסטינאים לא רחוק מההתנחלות שילה, הגיע אליהם מתנחל חמוש ברובה. פול בירך אותו לשלום ולאחר ההפתעה הראשונית מכך שמעוניינים לשוחח איתו התעורר משהו במתנחל שכמה לספר את הסיפור שלו. הוא סיפר על חברים שלו שנרצחו בקרבת מקום וסיפר על החשש שלו לביטחון משפחתו. לאחר שהמתנחל עזב כעסו הפלסטינאים על פול שהיה ידידותי עם "האויב" וסיפרו את האמת שלהם: מעשי אלימות של מתנחלים שנגמרו לעתים במוות.

פול: הן המתנחל והן הפלסטינאים נשבעו שהם דוברי אמת. אני מאמין להם אבל חושב שאלו היו אמיתות חלקיות מאוד. גם לו היו מנסים לתאר את המתרחש באופן מאוזן איני מאמין שהם היו מצליחים. החיים מורכבים מכדי שנוכל לתאר אותם במילים.

שאלה: אתם יכולים להזדהות עם מתנחלים שמתנכלים לפלסטינאים חפים מפשע?

ניית'ן: אני מזדהה עימם, הכאב הרגשי שמוביל למעשים שכאלו חייב לקרוע אותם מבפנים. לחוש אמפתיה למעשים אלימים של אחרים זה להבין את עצמנו, לראות את האלימות שבתוכנו. אני זוכר שמסקנו עם משפחה פלסטינאית נחמדה מאוד. הם סיפרו לנו ששנה לפני כן, חבורה של נערות דתיות תקפו את נשות המשפחה, שברו את רגלה של אחת הנשים המבוגרות, חתכו את ענפי העצים ופיזרו את הזיתים שנאספו ומוינו. קצת אחרי ששמעתי את הסיפור קיבלנו הוראה מהצבא לעזוב את המקום. מהתנחלות קרובה התלוננו על נוכחותנו ואף שיקרו ואמרו שנכנסו לתחומי ההתנחלות. נדהמתי שמגרשים אותנו כך, נסחפתי בסיפור ונמלאתי זעם. בדמיוני ראיתי את הנערות ההן מגיעות לתקוף אותנו ואותי מכוון רובה וקוצר אותן לאדמה. הופתעתי מהתגובה הזו בתוכי. כמה תנאים השתנו, נאמרו כמה משפטים והייתי מלא באלימות. איך הייתי נוהג במקרה אמיתי? ייתכן שאם נחקור את הכעס שבתוכנו נוכל לסייע במפגשים שהם אלימים. אולי נוכל להביא סוף לקיום הזה ששונא, חושד ופוחד מהאחר.

כשבועיים אחרי סיום הריטריט טסו זוהר וניית'ן להודו. לוח הזמנים שלהם צפוף בפעילויות של סנגהה-סווה וכן בריטריטים סטנדרטיים יותר של ויפאסאנה. הם בטוחים שיקיימו בארץ רטרטים נוספים. כאן בארץ החיים נמשכים על כל המורכבות והמשברים שבהם. הקורא או הקוראה אולי ישאלו את עצמם באילו חיים הם חפצים ומה בדברים שתוארו כאן נגע בהם, העיר בהם משהו. נדמה לי שדברים רבים בחברה סביבנו זקוקים שנתייחס אליהם. נדמה לי גם שלדרך של סנגהה-סווה יש את הפוטנציאל ללמד אותנו איך להפוך את החברה ואת עצמנו לטובים יותר.

תודה מקרב הלב לחברי סנגהה סווה ולכל האנשים שסייעו מסביב ובמהלך הריטריט.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s