וולאג'ה הסמויה מעין

לפני שבועיים דן בג"ץ בעתירה לשינוי תוואי החומה באל-וולג'ה. בקישור שבתחתית רשימה זו תוכלו לקרוא קצת על טיעוניה החלשים של המדינה ועל העובדה המדהימה שלשופטים זה לא ממש הזיז. זה כמובן מאכזב מאוד. כרגע יש לנו כמה רעיונות להמשך פעילות בכפר אולם לא באמת ברור מה הדבר שראוי לעשות עכשיו. בשורות הבאות תוכלו לקרוא את מחשבותיה של שירי בעקבות הדיון שהתקיים.

ולפני כן ב"חדשות הירקון 70" עשו כתבה טובה על וולג'ה – שווה לראות ושווה גם להעביר הלאה לחברים

מכאן הבמה לשירי

החזק מכה את החלש, וכמה עומדים ומסתכלים.

האחד שותק כי רק אתמול הוא היה מהחלשים והוא מפחד שיחזירו אותו לשם [ואולי בסתר ליבו, ואולי שלא בסתר, הוא שואף להיות כמו החזק].

השני שותק כי הוא מאמין שככה זה בחיים, שבכדי לשרוד החזק צריך גם בניגוד לרצונו להכות, ולרצוח ולרשת, כי אם זה "או אני או הוא" אז עדיף אני.

השלישי שותק כי בסך הכל טוב לו. זה לא שהחיים שלו כל כך טובים, זה לא שאין לו צרות משלו, אבל בסך הכל הוא מרוויח מהמצב. הוא לא יודע על חשבון מי או בזכות מי, והוא לא צריך, לא רוצה, ולא יודע לשאול.

הרביעי שותק כי אין לו זמן לדברים האלה. צריך להתפרנס, צריך לגדל את הילדים, לקנות מתנות לחג, לטפל בגינה, להספיק להגיע למשחק (שחמט, כדורגל).

החמישי שותק כי אין לו ראש לדברים האלה. החיים הם הרבה מעבר למה שקורה כאן ועכשיו, ואם רק אשאף לרוח, לגבוה, ואצליח ליצור מסביבי מציאות של שלווה וטוּב, בסופו של דבר זה יחלחל וישפיע גם על הבלי העולם הזה.

השישי שותק כי אין לו לב לדברים האלה. הדברים קשים ומעיקים מכדי שאחשף אליהם ביום יום, והרי אין שום דבר שאני יכולה לעשות לשינוי המצב, אז עדיף כבר להשתבלל.

השביעי שותק כי הוא בטוח, או חושב, או משער, שאם החלש מקבל מכות, זה בטח מגיע לו, הוא בטח עשה משהו. הרי יש צדק בעולם, שלא לדבר על אצלנו, הרי אם הממשלה או בית המשפט מחליטים משהו, זה בגלל שהם יודעים מה נכון.

השמיני שותק כי הוא רואה מה קורה למי שכן מדבר – מוקיעים אותו, קוראים לו בשמות, מנסים לנשל אותו מזכויותיו או ממקום עבודתו. מלבישים עליו סיפורי בגידה ושמים אותו במעצר, חוקרים אותו, ושרק יגיד תודה שאצלנו העינויים הוצאו מחוץ לחוק (ואם אסור, אז מה?).

התשיעי שותק כי…

לפני כמה חודשים הלכנו כאן, שקטים ורציניים כדרכנו, שקטים ומתבוננים. הלכנו על הפצע שנכרה בנוף כדי להכין את הקרקע לחומה, מרחק יריקה מהבתים. העיניים רואות, האוזניים שומעות את הסיפור שלא יאומן על אל-וולג'ה הקטנה, והלב הדופק בעליה מסרב להאמין. האמנם כאן תבנה החומה, או שמא יועילו הפעם פעולות המחאה? אני זוכרת שמישהי אמרה שהיא רוצה לחשוב בצורה חיובית, "חשוב לי להיות פה מתוך תחושה שהחומה לא תקום". אבל לא את ולא אני היינו כאן, חולמת יקרה, והחומה כמו התגנבה, בצעדים חרישיים של דינוזאור, בשאון בולדוזרים העושים את מלאכתם (כמעט) באין מפריע, והנה היא ניצבת במלוא גובהה, במלוא אפרוריותה, לא הוד ולא הדר לה. רק פשוט, איך אומרים, עוד עובדה בשטח.

על הדיון שהיה בבית המשפט תוכלו לקרוא למטה. מי אמרה – או לא – מה למי ולמה, מי הקשיב, מי נענה – או לא. או לא. החוויה נעה בין תיאטרון סוריאליסטי למחזה אבסורד. האם רק בגלל שנקבעו כבר תקדימים לפגיעה במרקם חיים של אנשים, הרבה אנשים, גם כאן הכול צפוי ותינתן הרשות? ומה אם ההצהרה הנאמרת בעל פה שונה לחלוטין ממה שנכתב בתצהיר שהוגש לשופטים – למה אף אחד לא שם לב, לא אומר שום דבר? האם באמת הרבה יותר חשוב לדון בסעיף 6 ג' מאשר במה שעושים הדחפורים בשטח? כנראה שכן, לאלוהי הפרקליטים פתרונים.

באיזשהו שלב נזכרתי בספרו של איטאלו קלווינו – הערים הסמויות מעין. שם משוחחים הקיסר קובלאי חאן ומרקו פולו על הנעשה ברחבי ממלכתו של הקיסר שהיא עצומה ורחבה מכדי שיוכל לסייר בה בעצמו. וכך יושב הקיסר ושומע מפי שלוחו על המקומות אותם אף פעם לא ידע מקרוב, על האנשים שעינו לא תשזוף, על מרקם חייהם. כמה שורות, ודי, על העיר השוכנת בצל ההר, חצי אנחה, והלאה, הקיסר עסוק, סדר יומו מלא ועמוס לעייפה. לאחר מכן יניד הקיסר בראשו ויחליט – כאן לצאת למלחמה, כאן לכבוש, כאן להניח. גם אצלנו תלויים השופטים בתמונת המציאות אותה מספקים להם עורכי הדין. והתמונה מטושטשת, כל צד מושך, מעוות, מראה טפח מסתיר טפחיים, הכל בשם אותו סעיף, אותו קוצו של יוד שעליו ייפול דבר. אחחח, איך נפלו גיבורים…

ואם כבר אמרנו "ערים סמויות מעין", אז הנה קטע מתוך הספר:

5. ערים דקיקות

אם תיאותו להאמין לי, מוטב. אספר עכשיו כיצד אוטאביה, עיר של קורי עכביש, עשויה. ישנה תהום בין שני הרים תלולים: העיר תלויה על בלימה, קשורה לשני הרכסים בחבלים, שלשלאות וגשרים עליים. מהלכים שם על גבי קורות עץ, משגיחים יפה שכף הרגל לא תדרוך בחללים, או שנאחזים בחוליות של רשתות הקנבוס. מתחתנו אין מאומה, בעומק של מאות על מאות מטרים, כמה עננים חולפים שם למטה, בקושי רב ניתן להבחין בתחתית התהום.

זהו בסיסה של העיר. הרשת המשמשת למעבר ותמיכה. כל היתר, במקום שיתנשא כלפי מעלה, תלוי מלמטה: סולמות חבלים, ערסלים, בתים עשויים בצורת שקים, קולבים, מרפסות בנויות כמו גונדולות המשמשות תא נוסעים בספינות-אויר, נאדות מים, ברזי גז, שיפודים, סלסילות תלויות בחוטי משיכה, מעליות משא, מקלחות, טרפזים וטבעות משתלשלות לספורט, רכבלים, נברשות, עציצים ובהם צמחים המשלשלים את צמיחתם כלפי מטה.

חייהם של תושבי אוטאביה, התלויים על פני התהום, בטוחים כלשהו יותר מחיי תושביהן של ערים אחרות. הם יודעים שהרשת לא תוכל לשאת יותר ממשקל מסויים.

פרטים נוספים על הדיון המשפטי כאן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s