עכשיו כשמסלים

בשבוע שעבר כתבתי בבלוג שלי על ההסתה ברשות הפלסטינית. מתברר שהתמונה הרבה יותר טובה מכפי שניסו להפחיד אותנו. מוזמנים לקרוא ולהפיץ.

מאז הפיגוע באיתמר, התרחש פיגוע נוסף – בירושלים – ובדרום חילופי ההפגזות בין צה"ל למיליציות בעזה הולכים ומסלימים. אם יש משהו עגום יותר מסרט המלחמה שמתגלגל לנוכח עינינו, זו כנראה הידיעה שכבר היינו בסרט הזה. מיליון פעם היינו בו ומשום מה לא נראה שהשחקנים של הסרט מואסים בתפקידים השחוקים שלוהקו אליהם. שוב ושוב אותם דפוסי תגובה.

מה האלימות הגואה הזו עושה לנו – לי? לך?האם היא סוחפת אותך אל מחשבות מסוג "אין ברירה, צריך להיכנס בהם"? או אולי לפחד מפני מעגל דמים נוסף ותחושת יאוש שלעולם לא יהיה פה שינוי אמיתי? או לחרדה וזעם על התגובה הצפויה והמתלהמת של שרי הממשלה?

לדהרמה יש הרבה מה להציע לנו במצב העגום הזה. לעצור למשל. להשתהות, להיות. במצב שבו הכל כל כך מוכר ובו בזמן אין שום ידיעה לגבי הדבר שנכון לעשותו, מה יש למהר כל כך ולהגיב? להשהות את התגובות החיצוניות: ירי הפגזים, האמירות הנבובות של השרים. אבל גם להשהות את התגובות הפנימיות – הכעס, הפחד הביקורת. לא להדחיק אבל גם לא להזין את כדור השלג הזה שממילא נועד להתרסק. כי אם לא נזין את התערובת הפנימית של רגשות וטיעונים הם יחלפו, ישככו ובחלל הפנימי הקצת יותר רגוע שישאר אז נוכל לבחון את הדברים. ואז נראה …

אולי נראה כמה קשה להיות עם הדברים כפי שהם. עם הכאב של הדברים כפי שהם. בתוך כל הזעזוע על הפיגוע באיתמר בלטה לי היעדרה של מילה אחת. כאב. בים המלל של הימים שאחרי הרצח המילה הזו כמעט לא נכחה. לא מצאתי איזכור שלה בדבריהם של הפוליטיקאים. ארגונים רבים – מימין ומשמאל – "גינו" את הרצח ואני תהיתי מאיפה הצורך הזה לגנות ולמה הרבה יותר קל לגנות מאשר להגיד שכואב. נדמה לי שהרבה ממה שאנחנו עושים בסכסוך המדמם הזה נובע מחוסר היכולת להיות עם הכאב. כשמרדכי שמע על גזירת המן הוא ידע לתת מקום לכאב שלו. בלי לחכות הוא לבש שק אפר והחל להתאבל. מדוע אנחנו, צאצאיו, שכחנו את היכולת הכל כך חשובה הזו? הלואי שמישהו יסביר לנתניהו שכשהוא אומר "הם רוצחים, אנחנו בונים" זה בגלל שהוא לא יודע להיות עם הכאב.

אולי נראה את ההבחנה שאנחנו עושים בין דם לדם (אם אנחנו עושים אותה). לא הבחנה מנטאלית, כזו שאפשר לייחס לאידאולוגיה כזו או אחרת אלא הבחנה רגשית שמשקפת אותנו בצורה אמיתית: 4 בני משפחה עזתית שפגז תועה של צה"ל פגע בהם שלשום זה דבר אחד. אבל פיגוע בירושלים תופס אותנו בקישקע ומעורר סערה רגשית. האם באמת יש הבדל בין שני האירועים הללו? מבחינת הקישקע של רובנו, התשובה היא כן. האם חייבים להבין לעומק את האמת של חוסר הנפרדות כדי לדעת שההבדל הזה הוא לא אמת?

אולי נראה שאנחנו לא באמת יודעים מה ראוי לעשות לנוכח המצב הזה. מדהים איך בתוך כל המורכבות המדממת הזו כמעט כולם מצהירים בנחישות על המעשה שחייבים לעשותו. תארו לעצמכם ראש ממשלה שאחרי פיגוע היה אומר – "אני לא יודע מה הדבר שנכון לעשות". האם הייתם תומכים בראש ממשלה כזה? האם הוא באמת יותר גרוע ממנהיגים שממהרים להכריז על סדרה של פעולות – כולן נוסו בעבר ולא הובילו לדבר זולת עוד דם.
אנחנו אולי לא יודעים מה לעשות, אבל מן הראוי שלפחות נדע מה אנחנו רוצים. מה אתה רוצה? מה את רוצה? לנוכח פיגועים מדממים ורקטות שנופלות מהשמים – מה את/ה רוצה? האם אנחנו עדיין רוצים שלום? רצון צריך להיות בר-מימוש אחרת הוא אינו אלא פנטזיה. ומי יבטיח לנו ששלום יכול לשרות כאן? לכן הרצון שלי הוא טיפ-טיפה שונה: אני רוצה שהמטרה מספר אחת שלנו תהיה שלום. שכל צעד שלנו יבדק מול קריטריון אחד – האם הוא מקדם שלום או מרחיק אותו. אני לא חושב שזה יהפוך את ההחלטות שלנו למאוד פשוטות – לא תמיד קל לדעת מה יקדם שלום. אבל בלי הקריטריון הזה אנחנו נסחפים כל כך בקלות אחרי מעשים שמקדמים אותנו לשום מקום.

ונניח שנרצה שלום. האם באמת יהיה שלום? "ניתן להם הכול וגם אז הם ירו עלינו/יעשו פיגועים/ ירצו לזרוק אותנו לים".

אז הנה עוד חכמה של הדהרמה. עיקרון הקארמה. קארמה לא כגורל, קארמה לא כאשמה. קארמה, כידיעה שלכל דבר יש את הסיבות שלו. כי מאחורי מיתוס השנאה השטנית של הערבים ליהודים עומדת האמונה המובלעת שלשנאה הזו אין סיבה. אין תנאים שיצרו אותה, ודאי לא תנאים שאנחנו אחראים להם. האמנם? לעוינות יש את התנאים שיצרו אותה, לסכסוך יש את התנאים שיצרו אותו, לבחירה באלימות יש התנאים שיצרו אותה ולשנאה יש את התנאים שיצרו אותה. לטעון אחרת, או לטעון שהשנאה מקורה בהסתה ולנו אין חלק ביצירתה זה עיוורון (וכן, גם העיוורון הזה נולד מתוך קארמה).
פירות השנאה הזו לא יעלמו רק בגלל שפתאום "הסכמנו לתת לפלסטינים מדינה". גם הרוצח הסדרתי אנגולימלה (סליחה על ההשוואה) לא מחק את הקארמה שלו כשהתעורר. אנגולימלה המואר הלך יום אחד בעיר כשכמה אנשים זיהו אותו וחבטו בו עד זוב דם.
דינם של פירות השנאה להבשיל. אבל אחרי שיבשילו אין שום סיבה לזרוע שוב את זרעיהן למחזור נוסף. כי אם מכירים בקארמה אז מבינים שהשנאה אינה גורל. בגלל שהיא נולדה מתנאים מסויימים, שינויים של התנאים הללו יביא בסופו של דבר לריפויה.

אנחנו, בניגוד לאנגולימלה עוד לא התעוררנו כך שודאי צפויים לנו עוד לא מעט מכות. מי יתן ותהיה לנו התבונה לא ליצור קארמה נוספת של כאב ושנאה.

בחצי השני של פסח נקיים ריטריט נוסף של דהרמה ומעורבות חברתית. שבוע של מדיטציה ותרגילים חווייתיים שמחברים בין העולם הפנימי לעשייה חברתית. פרטים והרשמה כאן

7 תגובות ל-“עכשיו כשמסלים

  1. אביב יקירי,

    דברים מרגשים אמיתיים ונוקבים אמרת כאן, בבהירות ובצלילות דעת !
    -הלוואי והיינו יכולים להרחיבם גם למי שלא בקי במושגים בודהיסטים (למשל למצוא תחליף לקארמה ,דהרמה) עלמנת לא להרחיקם מראיית המציאות כפי שהיא.

    מקווה שאוכל להצטרף לריטריט בפסח – שנה עם הרבה "תנועה " עוברת עלי ואני מחפש "חוף מבטחים" שאוכל לעגון בו לפעמים…

    באהבה

    איל

  2. תודה אייל,
    יהיה נהדר אם תוכל להצטרף בפסח
    אביב

  3. אביב היקר,

    תודה על המילים החכמות, המעודדות, השפויות, בתוך שלל המילים המבטאות פחדים עמוקים שנשמעות סביבנו.
    מי ייתן ונוכל להרגיש כאב ללא צורך להאשים אחרים/ות.
    באהבה
    סנדיה

  4. תודה סנדיה – טוב מאוד שחזרת אלינו🙂

  5. נהדר!!! מעודד! מתווה דרך! תודה!

  6. תודה אביב
    אהבתי את מה שכתבת.מחזק את ידיך ותמשיך את העשייה המבורכת והלא קלה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s