לפגוש את האדם

ראשית כמה הודעות ולאחריהן פוסט אורח ממיכל ארבל בעקבות הפעילות של סנגהה-סווה בדיר איסטיה לפני כמה שבועות.

פסטיבל אקטיביזם צריך עזרה כספית. הפסטיבל שהתקיים בחודש שעבר היה מוצלח מאוד. מגוון של ארגונים חברתיים, סביבתיים ופוליטיים הציעו שפע של סדנאות והרצאות. אנשים רבים הגיעו להפנינג הזה כדי ללמוד, לקבל השראה, לשמוע על המצוקות בישראל ולקבל רעיונות לפעולה. גם אנחנו לקחנו חלק בפסטיבל וסנדיה העבירה סדנה של מדיטציה ככלי להעצמה ומניעת שחיקה אצל אקטיביסטים. כאמור, היה אירוע מדהים ומה שעוד יותר מדהים הוא שהוא אורגן על ידי צוות של (פחות או יותר) 30 מתנדבים שלא עומד מאחוריהם שום ארגון, ודאי לא גב כלכלי. על אף ההוצאות הרבות שכרוכות בקיום האירוע ההשתתפות בו היתה פתוחה לא תשלום והמשתתפים התבקשו לתרום לכיסוי ההוצאות. גם זה חלק מהמהלך ליצור כאן חברה ודרכי התנהלות אחרים. אבל בינתיים ההוצאות לא כוסו ולפסטיבל יש חוב של כמה עשרות אלפי שקלים שבשלם הוא עלול לא להתקיים בשנה הבאה. אז זה הזמן לפתוח את הארנק ולהוציא איזה שטר משם. כל אחד ואחת כפי יכולתה הצנועה. גיוס התרומות נעשה בשקיפות מלאה ואפשר למצוא באתר פירוט הן לגבי ההוצאות שבשלן נוצר החוב והן על הכסף שנאסף עד כה. פרטים מלאים באתר הפסטיבל. וכמובן הפיצו הלאה לרשימות התפוצה שלכם.

בשבת הקרובה יתקיים בנצרת כנס "סולידאריות עכשיו" שמטרתו חידוש וחיזוק השותפות בין יהודים ופלסטינים בישראל. הכנס יתמקד בלהציג בפני הציבור היהודי את הסוגיות החברתיות עימן מתמודדים ארגוני פלסטינים-ישראלים. אנחנו לא משתתפים בכנס הזה כארגון אבל מאחר ומדובר בהזדמנות חשובה ללמוד על הנעשה בחברה הערבית בישראל חשבנו שראוי לפרסם כאן את הכנס. אפשר להרשם להסעות מירושלים ותל אביב. פרטים מלאים כאן.

אחרי פסח הגענו לכפר דיר איסטיה יחד עם אנשי סנגהה-סווה. הכפר, בנפת שכם לא רחוק מאריאל, מתמודד עם קשיים מגוונים. ההתנחלות הסמוכה רבבה, הרחיבה לאחרונה את שטחה והתקרבה מאוד לאדמות של חקלאי דיר איסטיה. חלק מאדמות אלו הוכרזו כעת כ"שטח ביטחון" שבשל קרבתו להתנחלות אסור לפלסטינים להתקרב אליו. אדמות אחרות של הכפר בואדי קנה הפכו לאסורות לעיבוד בעקבות הכרזת השטח כשמורת טבע. משום מה ההכרזה הזו לא מנעה סלילה של כביש גישה להתנחלות שעובר בשטח השמורה. הביקור כלל שיחה עם התושבים וסיור בואדי קנה. עבודה בשדות החקלאיים בוטלה בשל הגשם שהפך את האדמה לבוצית. הנה הרשמים של מיכל ארבל מהביקור.

לפגוש את האדם – בתוכנו ובאחר

האם ניתן להבחין בזהות, מבלי להיות לכודים?

ביקור בכפר פלשתינאי.
חשש מהלא נודע, פחד מאפשרות של אלימות תחת דגל כזה או דגל אחר.
בחיי היומיום איני עוסקת כל-כך בזהותי הלאומית. נכון, אני יהודיה וישראלית. אבל באותה מידה יש בי זהויות רבות נוספות – אני אשה ותרפיסטית, בת ודודה ואחות; לעיתים אני הילדה בת החמש ולעיתים אני קשישה כבת שמונים; לרגעים אני בתפקיד אחד, ורגעים לאחר מכן בתפקיד אחר; עוד ועוד ועוד, זהויות מתחלפות בתחפושות שונות.

האם ניתן להבחין בזהויות השונות – לראות שמצד אחד הן כולן אני, ומצד שני הן לא באמת ממשיות?

ברגע הראשון בביקור בכפר הפלשתינאי, אני כולי שבויה בזהותי הישראלית – מפוחדת מצד "ימין" שיראו בי את ה"שמאל"; מפוחדת מה"פלשתינאי" שיראה בי את ה"ישראלית". כאשר אני "ישראלית", הוא "פלשתינאי"; כאשר הוא "פלשתינאי", אני "ישראלית".

ובנקודה הזו בה אנו שבויים בזהותנו הלאומית, זהות אחת מסוימת, נצמדים אליה ורואים את האחר מתוכה – טמון זרע הפחד והסכסוך.

וכתוצאה מהפחד מופיעים תוקפנות ואלימות או כיווץ ושיתוק; כתוצאה מהפחד אנחנו לא באמת רואים את האדם שבאחר, וכך הוא נתפס על-ידינו כ"אחר" המאיים עלינו. אבל האחר הזה הוא בדיוק כמונו – עם שלל רצונות וזהויות שמתחלפות, עם האשמה כלפי חוץ וצדקנות פנימית, עם רגשות של אהבה וכאב ותסכול; עם רצון אנושי בסיסי לחיות בשלום את החיים – לעבד את האדמה ולגדל ילדים, ללמוד ולהתפתח ולתרום לחברה בה הוא חי, להיות חופשי לנסוע ולחזור ללא מחסומים והגבלות – להיות בפשטות אדם שווה זכויות.

האחר הזה הוא אנחנו. וגם כאשר אנו תופסים אותו כ"אחר", עדיין הוא מראה המשקפת אותנו.

האם ניתן באמת לראות, מבלי להיות לכודים בזהויות?

האם ניתן להיות פלשתינאי או ישראלי, מבלי שנאיים ונדרוך אחד על השני?

כל עוד "אנחנו" מניפים דגל כזה, ו"הם" מניפים דגל אחר – כל עוד אנחנו לכודים בזהותנו הלאומית המסוימת, לא נותרת למי שחיים לצידנו ברירה אלא להיצמד ולהעצים את זהותם הלאומית האחרת. שני צדדים שמזינים האחד אצל השני את תחושות הפחד והצדקנות, ומתוך כך מזינים את התוקפנות והאלימות, את חוסר האמון וההיצמדות לזהות.

אבל כאשר מניחים לרגע בצד את תחושות הפחד, האשמה וההאשמה, ניתן באמת לפגוש את האדם שבאחר, ולשוחח על הדברים הפשוטים והיומיומיים של החיים; לשתות ביחד מיץ גזר ולטעום מפרי השסק הצומח בחצר. וכפי שאמרה מי שאירחה אותנו בביתה – אם היינו נפגשים בכל מקום אחר, הרי לא היתה בינינו שום בעיה.

פשוט להיות, ללא גבולות

האם ניתן להיות פשוט בן-אדם?

לא פלשתינאי או ישראלי,

לא יהודי או מוסלמי,

לא ימני או שמאלני.

האם ניתן להיות פשוט בן-אדם?

לכאוב את הכאב של האחר –

לכאוב כי לכולנו אותם הרגשות,

אותם החלומות והאשליות;

כולנו נולדנו אתמול ונמות מחר,

כולנו מאותו הכפר.

האם ניתן להיות פשוט בן-אדם?

בלי הדגלים והסיסמאות,

בלי ה"נכון" ואיך ש"צריך להיות";

לפגוש בפשטות את מה שמתרחש

בלי להוסיף וללבות את האש.

ואיך בין הימין לבין השמאל,

ומשני הצדדים של הגדר,

ניתן באמת לפגוש אחד את השני

מבלי להיות ה"אחר"?

מעבר לענני הזהות –

לכולנו אותם תכלת שמים,

והשמש הזורחת היא אחת;

הציפורים מעלינו נודדות ללא גבולות,

והעצים – ללא זהות לאומית או פוליטית

צומחים פשוט כדי להיות.

האם ניתן לחיות ביחד,

ועדיין פשוט להיות בן-אדם?

על אותה האדמה,

תחת אותם השמים והשמש האחת,

להיות קשובים להמיית החיים

בצילו של העץ, עם ציוץ הציפורים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s