הפנים שבחוץ והחוץ שבפנים

למטה תמצאו רשימה של חגית אהרוני מקבוצת "לא מצייתות" על גבולות פיזיים ומנטאליים. הרשימה – כמו המעשים שהיא מתארת – קוראת תיגר על הגבולות הללו. אני ממליץ מאוד לקרוא ולראות איך כל אחת מאיתנו יכולה לעשות משהו כדי להפיל חומות ולבנות חופש.

לפני כן, הזמנה לסדרה של 4 מפגשים שאעביר בבית בהואנה בתל אביב:

המפגשים יוקדשו להבנת המשמעות של היותנו מתרגלי דהרמה החיים תוך קשרי גומלין ותלות הדדית עם חברה שמתמודת עם אתגרים מגוונים ומצוקות לא פשוטות. מה עושה לנו הפער בין תפישת העולם שהתרגול מפתח בנו והערכים של החברה הכללית? אלו מצוקות הוא מעורר ומה הדרך שלנו להתמודד עימן – ניתוק? כעס? פעולה? אם נרצה לפעול בחברה שלנו הרי שחכמת הדהרמה יכולה להנחות אותנו במסע הלא פשוט הזה – להקשיב, להבין את המציאות, להתמודד עם מצבים בהם רצוננו אינו מתממש, לשחרר את המחשבה שלנו ולפתוח את הלב כביטוי ישיר לחברה המתוקנת שאנחנו רוצים לקיים. לא פחות מכך העשייה החברתית יכולה להיות פן מרכזי בתרגול שלנו. דרכה נפגוש את הקצוות שלנו וגם נכיר לעומק את היכולות שלנו. במפגשים נבחן את הסוגיות הללו וגם שוגויות אחרות. נעשה זאת מתוך הפרספקטיבה של הדהרמה ומתוך ניתוח של אתגרים חברתיים שונים.

המפגשים יכללו מדיטציה, שיחה, תרגילים חווייתים וחשיבה משותפת.

הפגישות תתקיימנה בתאריכים 7.7, 14.7, 21.7, 28.7 בין השעות 21:30-19:30

להרשמה ופרטים נוספים: בטלפון 03-6025429 begin_of_the_skype_highlighting            03-6025429      end_of_the_skype_highlighting או במייל לכתובת bhavana@bhavanahouse.org

רשומה אורחת מאת חגית אהרוני
חגית (גיגי) אהרוני היא פסיכולוגית קלינית. הטקסט נכתב ליום עיון של החברה הפסיכואנליטית הישראלית  שכותרתו הייתה 'הפנים שבחוץ והחוץ שבפנים'. יום העיון התקיים ב – 24.5.11.

בכניסה לבית אומר מוצב שלט. שלט קצת עקום שעליו כתוב כך: "שטח A. הכניסה לבעלי תעודת זהות ישראלית אסורה. הנכנסים צפויים לעונשים הקבועים בחוק". אנחנו עוצרות על יד השלט. בתי "מכניסה יד החוצה", כמו שכותב עמיחי. היא מושיטה את ידה מבעד לחלון המכונית, ומצלמת את השלט בטלפון שלה. הפנים שבחוץ והחוץ שבפנים. "בית אומר במצור", אומרת כותרת ב-ynet . "כוחות צה"ל חסמו את כל הכניסות לכפר. סֶגֶר הוטל על בית אומר. האזור הוכרז כשטח צבאי סגור". פנים וחוץ. לנו אסור להיכנס, הם לא יכולים לצאת.

בית אומר היא עיירה פלסטינית ששוכנת כ-10 ק"מ צפונית לחברון, על כביש 60 המחבר בין חברון לירושלים. חיים בה כ-15.000 אנשים. מצפון לה נמצא גוש עציון וממזרח מחנה הפליטים אל-ערוב. בויקיפדיה נכתב עליה כך: "בבית אומר שטחים חקלאיים נרחבים, מרביתם נטועים כרמי ענבים שבהם התפרסמה. עובדה זו משפיעה גם על המטבח המקומי, בו נוכחות בולטת של עלי גפן ממולאים, וסירופ ענבים מתוצרת הכפר. בנוסף גדלים בסביבות הכפר גם מאות עצי דובדבן, שזיף ותפוח." בעברית קצת קלוקלת מתוארת בית אומר כמו עיירה שלווה ומנומנמת בטוסקנה, עם כרמים ומטבח מקומי. בית אומר אינה מפורסמת בענבים שלה. היא אינה מפורסמת כלל, ואם היא מפורסמת זה לא בזכות ענבים.

בשנת 1984 הוקמה מדרום לבית אומר ההתנחלות כרמי צור, שמונה כיום כ- 700 תושבים. עשרה מהם הם בני משפחה שלי. בצמוד להתנחלות הוקם מאחז בלתי חוקי בשם צור שלם, לזכרו של דר' שמואל גיליס שנורה ברכבו בדרכו לישוב. כרמי צור מנותקת מיישובי גוש עציון ונטועה בין כפרים פלסטינים, ועל אדמותיהם. מכיוון שהיא נמצאת מחוץ לתוואי גדר הביטחון הוחלט להקים סביב היישוב שב"מ – שטח בטחון מיוחד. לצורך כך הוצאה 'הכרזה בדבר סגירת שטח', וכן הוצא 'צו תפיסת מקרקעין' המורה על הפקעת 45 דונמים מאדמות בית אומר. שטחים אלו ישמשו להקמת השב"מ ויהיו בהם 'דרך בטחון' ו'גדר אלקטרונית'. מכיוון שהגדר תפריד בין התושבים הפלסטינים לשטחים החקלאיים שלהם, יותקנו בגדר האלקטרונית 'שערים חקלאיים'. שערים חקלאיים נפתחים לדקות אחדות פעמיים ביום, בבוקר ובערב, ורק לחקלאים מותר לעבור בהם.

בטורו 'אזור הדמדומים' כותב גדעון לוי כך: 'נערים בעיירה בית אומר על יד חברון יידו אבנים בחיילים. צלף ירה שני כדורים לעבר מהדי אבו-עייש, בן 16.5, לעיני אביו. כלי הנשק היה כנראה רובה "רוגר", רובה צלפים שנאסר לשימוש על ידי הפצ"ר. מסתבר שרובה זה מדויק מאוד. מדויק לפחות כמו כדור בין העיניים."

מלים גיאוגרפיות: גבול, עבירות, מחסום, שטח נטרלי, וגם שב"מ, גדר בטחון, שערים חקלאיים, עוצר, סֶגֶר, כֶּתר, שטח צבאי סגור. עוצר הוא איסור לצאת מהבית. כתר הוא איסור לצאת מתחום היישוב. סגר מכתר אזור שלם. שטח צבאי סגור הוא מושג חמקמק המאפשר לסגור כל שטח, למשך זמן בלתי מוגבל, בהחלטה צבאית. כל אלו הם סוגים שונים של מצור. כל אלו הן מלים שמציינות פְּנים וחוץ, הגבלת תנועה וכוחות מאיימים ששומרים על הגבול ועל ההפרדה.

"הערים שלך אינן קיימות, אולי אף לא היו בנמצא מעולם, ודאי כי שוב לא תהינה לעולם" אומר קובלאי חאן למרקו פולו בספר 'הערים הסמויות מן העין' (קלווינו). אם לא ניכנס פנימה, לבית אומר, היא תישאר סמויה מן העין. נכנסנו. בקלי קלות אגב, ואנחנו בפנים. משמאל לשלט יש מגדל שמירה. מבחוץ קשה לראות אם בתוכו יש חיילים. לפעמים עומד ליד השלט נגמ"ש, גם כשהוא שם לא קשה להיכנס לעיירה. קצת אחרי הכניסה הראשית יש שביל עפר, תלול למדי, שדרכו אפשר להיכנס. ויש עוד כניסות. השלט המאיים בכניסה, שאמור להפריד בין פנים לחוץ, הוא לא יותר מאשר דחליל.

אנחנו יושבות מתחת לעץ, בחצר של מוסה אבו מריה. מוסה, יליד בית אומר ישב בפנים. בגיל 16 הוא נאסר על חברות בג'יהד וישב בכלא חמש שנים. הוא ניכנס לכלא חבר ג'יהד, ויצא פעיל שלום. את רבקה וולף, יהודיה אמריקאית אדמונית ותוססת, המכונה בקה, הוא פגש בפעילויות משותפות של פלסטינים, ישראלים ופעילי שלום בין לאומיים. הם נשואים ויש להם תינוקת קטנה, שרה-רפיף. כשבקה הייתה בהריון מוסה היה חודשים רבים ב'מעצר מנהלי'. מעצר מנהלי הוא מעצר שניתן בהחלטה מנהלית, ללא הכרעה שיפוטית, ללא כתב אישום וללא משפט. ניתן להאריך אותו שוב ושוב לזמן בלתי מוגבל. מכיוון שאין כתב אישום, העצור ועורכי דינו אינם יודעים במה הוא נאשם, והוא אינו יכול להתגונן. כרגע, בקה ושרה-רפיף נמצאות בארצות הברית. מוסה, כמו כל הפלסטינים, יכול לצאת מהארץ רק דרך ירדן. לפלסטינים אין שדה תעופה, אין נמל ואין גבול שלהם. הירדנים אינם מתירים למוסה להיכנס לירדן בגלל המאסר שלו. הוא מתקשה אם כן לצאת, כי הוא לא יכול להיכנס, כי הוא היה בפנים. מלכוד 22. יום אחד אולי תהיה בית אומר מפורסמת בזכות מוסה ובקה. הם ניסו להקים בה מרכז שלום, וארגנו, בין השאר, פעילויות משותפות של נשים פלסטיניות ונשים ישראליות. עכשיו בקה שם ומוסה כאן. פנים וחוץ.

נשים פלסטיניות רוצות לצאת מהכפרים, לצאת לטיול. הן חיות בארץ ים תיכונית, לא רחוק מהים, ומעולם לא ראו אותו. נפשן יוצאת – יוצאת אל הים. חופי עכו, חיפה, יפו ועזה הם מעבר להרי החושך עבורן. נשים ישראליות מארגון "לא מצייתות" מבריחות נשים וילדים פלסטינים דרך המחסומים, ולוקחות אותם לים, לטיול, ליום כף. הים – כחול, גדול, נפרש אל האופק – הפך ממקום לסמל. סמל למשהו שהיה ואיננו עוד, וסמל של חופש, שחרור, יציאה החוצה.

יצאנו לטיול עם נעימה ומונה. סידרנו כסא בטיחות לתינוק של נעימה, ויצאנו. בתוך הפְּנים של האוטו אנחנו מוגנות על ידי לוחית רישוי ישראלית צהובה. לא נסענו לים אלא לירושלים, רצינו להיכנס פנימה, לעיר, ועוד יותר פנימה, לגן החיות התנ"כי. נעימה ומונה לא היו אף פעם בגן חיות. בירושלים מונה דווקא הייתה פעם. כלב נשך את בנה הקטן והיא מיהרה איתו במכונית פלסטינית לבית החולים בירושלים. במחסום הם עוכבו יותר משעתיים. הנהג, מונה ובנה המדמם והמעולף. לבית החולים הם נכנסו בקלות, ובמחלקת הילדים טיפלו בהם במסירות רבה.

הנוף הנפלא מתכער. אנחנו מתקרבות למחסום, מין טרמינל בטון שנטוע באמצע הדרך. טור אחד הוא למכוניות עם לוחית צהובה, והן עוברות במהירות. נפנוף יד לחייל, לפעמים פותחים חלון ואומרים בוקר טוב, ונוסעים. בטור השני מכוניות פלסטיניות. כל מכונית מעוכבת ונבדקת בקפידה. אנחנו מתקרבות למחסום. מונה ונעימה מסירות את הרעלות ומרכיבות משקפי שמש אופנתיות, ואנחנו עוברות בקלילות.

"חוק הכניסה לישראל אינו חוקי ואינו לגיטימי ואסור לציית לו" אמרה הסופרת והמתרגמת אילנה המרמן בכנס נשים שהתקיים בבית אומר. בכנס השתתפו 250 נשים פלסטיניות וישראליות. עבור הישראליות עצם ההימצאות בתוך בית אומר היא אקט של "אי ציות אזרחי". פידה עראר וג'דיר אבו עייש תושבות בית אומר, תיארו בכנס את הסבל וההשפלה שעוברות הנשים במחסומים. המחסומים להולכי רגל תפחו וגדלו עם השנים והפכו מנקודות בידוק מאולתרות לטרמינלים משוכללים. הארעי הפך לקבוע, מנגנון זמני הכה שורש והתאבן. במחסומים מסוימים, בשעות מסוימות, הדוחק נורא, הצפיפות גדולה, ההמתנה ממושכת. המחסום הוא מין בטונדה גדולה שליבתה היא מערכת משוכללת של גדרות ברזל עם מעברי קרוסלה. קרוסלה היא אותו מתקן מסתובב שמוצב בפתחים ומווסת את הכניסה והיציאה. הקרוסלות במחסומים צרות מאוד, קלאוסטרופוביות. לחיילים יש שָלט קטן באמצעותו הם יכולים לנעול את הסיבוב ולעצור את התנועה. מי שנכלא בקרוסלה נעול בפנים, בלימבו, בשטח הפקר.

אני חושבת על המונח 'שטח הפקר' ועל השימוש שעשה בו יורם חזן. בעודי חושבת על כך קיבלתי במייל את ההודעה על מותו. לזכרו אני מצטטת מהמאמר 'אישיות שטח ההפקר': "בחרתי במושג הימצאות בתוך שטח הפקר להיות תמצית החוויה הפנימית של המטופל הגבולי", כתב יורם, והציע לנו שימוש מטפורי במונח גיאוגרפי, לצורך מיפוי נפשי ותיאור של חוויה פנימית.

בתיאוריה הפסיכואנליטית יש מטפורות ומודלים רבים שעוסקים במיפוי וביחסי פנים וחוץ. יש לנו מודל טופוגרפי של שכבות, מודל של מכל ומוכל ומטפורות שונות של מעטפת. אנחנו עוסקים ביחסי פנים וחוץ בין, ובתוך אובייקטים, ויש לנו המשגות רבות ומורכבות של מנגנוני כניסה ויציאה, החדרת חומרים פנימה, סילוקם החוצה, הכנסת פְּנים אל תוך פְּנים, חלחול, חציית ממברנות, וכו'. במודל הגיאוגרפי של מלצר יש פְּנים וחוץ, שבכל אחד מהם יש אובייקטים שהם בעלי פְּנים וחוץ. זוהי גיאוגרפיה עם עומק ונפח, שמבוססת על סכמת גוף – סכמת גוף תקינה, עם פְּנים וחוץ, רחם, מעטפת, פתחים וכו'.

הגיאוגרפיה של בית אומר היא גיאוגרפיה של שיבוש. של גוף מיוסר ומדמדם, גוף עם חטוטרת, מעוות, נפלש, מבותר, תאומים סיאמיים, תהליך תופס מקום. זוהי גיאוגרפיה של אזור סכסוך, של איבה ופחד, של כוחנות, של כיבוש וטרור. אנחנו חיים בתוך הגיאוגרפיה הזאת, והיא ממשית וקיימת ומשפיעה עלינו, גם אם היא סמויה מן העין ונמצאת בחוץ – מחוץ לטווח הראיה שלנו, מחוץ למחשבה שלנו, מחוץ לשיח, מחוץ לחדר הטיפולים. יתר על כן, היא קיימת בנפש. לא פעם אנחנו פוגשים בנפש גיאוגרפיה של שיבוש: סכסוך פנימי אלים, טרור פנימי, מחסומים משתקי חיים, צווים פנימיים הרסניים, עוצר וסגר, חיים ב-Claustrum , וגם רובה רוגר.

בכניסה לכפר בית אומר מוצב שלט. שלט קצת עקום שעליו כתוב כך: "שטח A. הכניסה לבעלי תעודת זהות ישראלית אסורה". העיירה בית אומר אינה שטח A. היא שטח B, ולשטח B מותר לבעלי תעודת זהות ישראלית להיכנס. מי אם כן הציב את השלט העקום הזה, ולמה? השלט הזה מוצב בשרות החציצה, ההפרדה, הגבלת התנועה, איסור על קיום מפגש. השלט הזה מונע כניסה בשרירותיות, באיום והפחדה, במניפולטיביות צינית. הוא מייצר פנים וחוץ מלאכותיים, הפרדה שהיא חיתוך גס – לא גבול, לא נקודת מפגש, לא סזורה. שטח A, שטח B, שטח C. אלו הגדרות שרירותיות, אלו אינם גבולות פיזיים. נהר אינו זורם בין השטחים, אוקיינוס לא מפריד ביניהם, אפילו שרשרת הרים גבוהה לא מסמנת גבול. אלו קווים ששורטטו באוסלו הרחוקה והם מסמנים פנים וחוץ, שקווי המתאר שלהם מדומיינים, ובמידה רבה אינם אפשריים. כדי לשמור על פנים וחוץ במקום בו אין בכלל ממברנה יש להפעיל כוח רב – לחתוך, לבתר, להפריד בכוח ולהציב מחסומים ואמצעי הגנה מסיביים. אנו יודעים שהפרדה בין פנים וחוץ היא הכרחית, וסגירה נחוצה כדי שהפנים לא ידלוף או יפרוץ החוצה, והחוץ לא יחלחל ויחדור פנימה. אבל גם פתחים הכרחיים, ותנועה פנימה והחוצה, ונקבוביות וממברנות חדירות למחצה ומנגנוני פתיחה וסגירה. סגירה והגבלת תנועה עשויים להיות מנגנוני הגנה חיוניים ותקינים, אך כמו כול מנגנוני ההגנה, אם הם מתקבעים ונהיים אלימים ומסיביים מדי, המחירים כבדים: שיתוק, צמצום, כיווץ, קריסה, התאבנות וגם פיצוץ – מחירים אקונומיים, דינאמיים, רגשיים ומוסריים. מחירים של חיים ומוות.

"או שאתה בפנים או שאתה בחוץ" אומרת הינדה, אימו הגורגונית של אהרון, לבנה, ב'ספר הדקדוק הפנימי'. "ושאני אומרת בחוץ אני מתכוונת בחוץ", היא מזהירה. אהרון עוסק כל הזמן בענייני פנים וחוץ. בטקס ההשבעה לצופים הוא פורץ כמו כל חבריו את טבעת החמשושים ונכנס פנימה, לתוך המעגל, אבל אחר כך הוא פורץ החוצה, וכשהוא מנסה לשוב ולחזור פנימה, הוא נהדף. האם הוא נחלץ מהמעגל, או הושלך ממנו? יצא מהכלל, או נכנס לתוך עצמו? אהרון עוסק ללא הרף בענייני פנים וחוץ. הוא נכנס לארונות וארגזים ומבצע פעילויות הודיני מורכבות ומסוכנות של כליאה ושחרור, כניסה ויציאה. בסוף הוא נכנס למקרר נטוש. פנימה. ואלו המלים האחרונות של הרומן: "את ראשו הרכין עד חזהו מתחת לתא ההקפאה הקטן. את כל חמש אצבעות יד שמאל הניח על כּלֵי הודיני שלו".

דימויים רבים נקשרו כבר למעשה הטיפולי. ניתן אולי להוסיף להם את המחשבה על אי ציות וכּלֵי הודיני. אי ציות כאתיקה של סירוב וכאמצעי להשבה והחייאה של הכוחות שמתנגדים לכיבוש ולטרור – גם במציאות וגם בנפש. אולי אי ציות הוא אחד האמצעים לתיקון גיאוגרפיה משובשת, מסוכסכת ואלימה. אקט הודיני נואש משהו, אבל גם נושא תקווה – תקווה לטרנספורמציה ושינוי, לשחרור ממחסומים, לחתירה תחת הפחדות ואיומים וליציאה מה- .Claustrum

חגית (גיגי) אהרוני. פסיכולוגית קלינית. הטקסט נכתב ליום עיון של החברה הפסיכואנליטית הישראלית

שכותרתו הייתה 'הפנים שבחוץ והחוץ שבפנים'. יום העיון התקיים ב – 24.5.11.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s