וולאג'ה Reloaded

עד לפני 9 חודשים היינו פעילים מאוד בוולאג'ה. בחורף הופסקו העבודות לבניית חומת ההפרדה על אדמות הכפר ואנו פנינו לפעילות במקומות אחרים. אבל לפני מספר שבועות חודשו העבודות וביום רביעי האחרון שירי ואני הצטרפנו לעוד כ-80 מפגינים ישראלים ופלסטינים שבאו למחות מול הכלים העובדים. אני רוצה גם להזכיר את ההליכה ביום רביעי הקרוב ואת ההקרנה בחמישי.

מקום יפהפה. אנשים טובים. חרא בלבן.

אנחנו מתאספים בתוך הכפר – בודקים מצלמות, מחליפים מספרי טלפון (למקרה שניעצר) ומורחים קרם שיזוף. אני שמח לראות מכרים – ישראלים ופלסטינים – אנשים יפים, אמיצים מאוד ובעלי לב גדול. עוד מעט האומץ של כולנו יועמד במבחן.

לא רחוק מאיתנו נערכים גם החיילים – אפודים, כלי נשק וכו'. מן הסתם הם אמיצים ורחבי לב לא פחות מאיתנו (שנינו מאותו הכפר בלה בלה בלה) אבל המציאות ליהקה אותנו לתפקידים מאוד קוטביים: הכוח נמצא כולו אצלם והפקודות שקיבלו הן להגן על מעשה מנוול של אי-צדק. בעוד מספר דקות אפשר יהיה לראות איך הכוח לא מאפשר להם להיות אמיצים ואיך הפקודות פשוט מוחקות את טוב הלב. אנחנו,מתוך חולשתנו נוכל להביא לידי ביטוי את האנושיות במיטבה.

להם יש אמצעים מתקדמים לפיזור הפגנות ולנו יש 5 מתופפים ומתופפות שמובילים אותנו לכיוון אתר העבודות. הכפר הזה מקסים. אנחנו הולכים בין הבתים שמוקפים בחלקות חקלאיות קטנות. תאנים בשלות מעל הראש, הכתפיים מתחככות באשכולות ענבים. האדמה חומה ותחוחה ומטעי הזיתים יפים כמו תמיד. טרסה אחרי טרסה אדמת הכפר הזו מצמיחה טוב והנוף פתוח למרחקים. זה המקום בו החומה תעבור. עצי הזית שאני רואה מתחתי עומדים להיעקר, האדמה תיפצע ברצועה שרוחבה עשרות מטרים, הדרך למעיין ולחלקות החקלאיות שיוותרו מצידה השני תיחסם, והאנשים יכלאו מאחורי החומה שתהפוך מרחב פתוח לקיר אטום וחסר חיים.

רמדאן עכשיו וזה אומר שהפלסטינים שמובילים אותנו צמים – בחום, בחוץ, בהליכה בשבילים התלולים ועוד מעט כשהחיילים יתקפו אותנו. החיילים מחכים לנו לפני הכלים שחוצבים בהר ועוד לפני שאני מספיק להגיע הם עוצרים את 2 המפגינים הראשונים. מדוע לעצור אנשים שבאו להפגין? דרך אגב, על פי החוק הצבאי אסור להפגין בגדה המערבית. פשוט כך – בשטחים אין כזה דבר הפגנה חוקית. אבל העניין קצת יותר מסובך מזה: הכפר וולאג'ה סופח לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים (כלומר, חציו סופח במין החלטה בירוקרטית-קפקאית. אבל זה עניין לרשימה אחרת). לכן אנחנו נמצאים בתוך שטח ישראל ובתוך שטח ישראל הרי מותר להפגין. יתר על כן, בתוך שטח ישראל אסור לצבא לפעול (ללא היתר מיוחד) ובוודאי שאסור לו לעצור אזרחים. אלא שבתוואי של חומת ההפרדה חלות תקנות מיוחדות והוא סוג של אקס-טריטוריה.

ריח אבק השריפה על הבוקר

מכריזים בפנינו שהאזור הוא שטח צבאי סגור ומצווים שנסתלק תוך חמש דקות או שיעצרו אותנו. אני נמצא טרסה אחת מעל החלקה שבה המפגינים והחיילים רואים אחד לשני את הלבן שבעיניים. זה לא יום שמתאים לי להיעצר בו – מחכות לי יותר מדי מחויבויות דחופות. מעצבן אותי להישאר ביציע, מוגן מפני מעצר ולא באמת מסייע לשותפיי להפגנה. יום קודם לכן תרגמתי טקסט של נחי אלון על כך שמחאה ללא מאבק היא חסרת השפעה ושמאבק דורש להקריב נוחות ולהיות מוכן לשאת בתוצאות. אני מתלבט ומתלבט ובסוף יורד מפלס, עדיין מקפיד לא להיות בשורת המפגינים הראשונה.

אנשים אומרים לחיילים שאין להם זכות למנוע מאיתנו להפגין. החיילים דוחפים את המפגינים שקרובים אליהם ועל האחרים (שעומדים בשורות האחוריות) הם זורקים כמה רימוני הלם. רימוני הלם! על אנשים לא חמושים שלא מתעמתים עם החיילים. הרעש מחריש אוזניים ומפחיד. הריח המוכר של עשן ואבק שריפה צורב קלות את הנחיריים. הגוש שלנו מתחיל לסגת ועובר חלקה אחת אחורה. עכשיו אנחנו נסוגים בהתאם להוראות של החיילים אבל זה לא מספק אותם. הם דוחפים כמה מאיתנו שמועדים על האדמה והסלעים. עוד רימוני הלם מושלכים. ממש קרוב אלינו. רימון מתפוצץ לידי. משהו ניתז ממנו (לרימוני הלם יש רסיסים?) ופוגע בי בחוזקה מתחת לאוזן. זה כואב מאוד. אני בודק מספר פעמים, אין דם. סנטימטר אחד גבוה יותר וזה היה בתוך האוזן.

זה היינריך, זה הימלר, ואני גבלס.

עכשיו אנחנו כבר רחוקים מאוד מהחומה. אפשר לתת לנו להיות שם לעשות מה שאנחנו רוצים. אבל החיילים רוצים לנצח עד הסוף. כאילו שזו חכמה לנצח כמה עשרות של מפגינים ומפגינות לא חמושים ושאינם מתנגדים. אנחנו מנסים לדבר על ליבו של רב הסרן שמפקד על הכוח אבל הוא מגיב בגידופים – אתם שונאים את המדינה שלכם, אני מתבייש בכם. לאחת המפגינות שצועקת עליו הוא אומר "תתגלחי", תשובה שיחזור עליה כול פעם שאחת הנשים תפנה אליו. בשלב מסוים מישהו מאיתנו מבקש ממנו להזדהות. הוא מצביע על חייל אחד, "זה היינריך", על אחר "זה הימלר. ואני גבלס". אבל אחרי שעוד רימוני הלם נזרקים עלינו ושירין צורחת עליו "YOU'RE NUTS ", הוא מאדים וצועק עליה "אל תקראי לנו נאצים".

החיילים דוחקים אותנו אל מחוץ לשדות החקלאיים ואל עבר הצמחיה הסבוכה של הואדי. עכשיו אנחנו מטפסים בשבילים צרים במעלה הצוקים. החיילים מאיימים ומזרזים כל הזמן. כמה מפגינים צועקים עליהם, אחרים מנסים לדבר. מישהי אומרת להם "אני שירתתי עם חיילים כמוכם, אתם יודעים שמה שאתם עושים עכשיו זה שטויות. יש לכם משימות הרבה יותר חשובות לעשות". אני מרגיש כמו בעדר שהחיילים עושים בו כרצונו. התגובה הלכאורה טבעית של כעס לא מתעוררת בי. על מי ועל מה יש לי לכעוס? המחזה הזה וכל התפקידים שבו נכתבו מראש ושוחקו כבר כל כך הרבה פעמים. בעוד כמה שנים חלק מהחיילים הללו יהיו בטח בתפקיד שלי. מה אני יכול לעשות עכשיו כדי לא לחזק בהם את האשליה שאנחנו אויבים? אם לא כעס אז השפלה – אני לא אוהב שרודים בי ככה בלי שאני אפילו מתנגד. אבל גם השפלה היא לא רגש נבון בסיטואציה הזו. זה מה שקורה עכשיו, החיילים שולטים בסיטואציה ואנחנו לא מאתגרים אותם. לפעם הבאה אפשר להציע התנהלות אחרת. בהיעדרם של כעס ושל השפלה קורה מה שתמיד קורה לי בסיטואציות הללו. חוסר הצדק והכוחנות מחזקים בי את המחויבות להמשיך ולפעול. אני יודע שלהפגנה הבאה אני אגיע ואביא עמי עוד כמה חברים.

אולי אביא אתי אתכם? אני כותב את הרשימה הזו בעיקר כדי שתקראו ותבואו איתי להפגנה הבאה. מה יש לי להציע לכם? רימוני הלם, לראות חיילים מתייחסים אליכם כאל אויבים, להתמודד עם פחד, כעס וחוסר אונים. למה שתבואו לזה? אפילו את הפיתוי של דהרמה ומדיטציה אני לא יכול להציע לכם. כלומר, לדהרמה יש כאן מקום, היא הכרחית בהתרחשות הזו, אבל אתם תצטרכו להביא אותה איתכם. ומצד שני – אתם באמת מוכנים שכול זה ימשיך להתרחש בלי שתנסו להתנגד? אתם לא רוצים לבוא ולראות מקרוב איך הדברים מתנהלים? (ולמי שפוחד – אפשר להיות בהפגנות הללו בלי להסתכן בכלל). לא רק שתפגשו כאן אנשים מדהימים, אתם גם עשויים לגלות איזה מן אנשים מדהימים אתם בעצמכם. וכול רגע כאן הוא הזדמנות לפעול בחכמה ולהתבונן עם לב טוב גם פנימה וגם החוצה – לא תמצאו תרגול יותר טוב מזה.

חוץ מההפגנות באמצע השבוע מתקיים עכשיו בכפר פרוייקט לשיקום של חירבה ישנה שנמצאת קרוב לתוואי החומה. עבדנו שם היום – הרבה חיילים הגיעו, קצת עיכבו אותנו אבל בגדול הניחו לנו לנפשנו. אז בין אם להפגנות ובין אם לעבודת השיקום (שלא דורשת מיומנות מקצועית) תכתבו אלי (דרך "צרו קשר") ואתן לכם פרטים נוספים.

אני עוזר למישהי לעלות בצוק והיא אומרת שרימוני ההלם נורא מפחידים אותה. אני שומע בקול שלה שזו הפעם הראשונה שהיא בהפגנה כזו ומפטפט איתה כדי להרגיע אותה. שואל כמה היא פוחדת והיא אומרת שגם ככה השמיעה שלה לא טובה. אני אומר לה שעוד מעט זה יגמר והיא תתאושש מהכל. שאם היא תמשיך לבוא אז די מהר זה יהיה פחות מלחיץ עבורה. החיילים נמצאים 2 מטר מתחתי. 3 מטר מעלי רצים כמה נערים מהכפר. אחד מהחיילים מזהיר "אבנים". אני פונה אליהם ואומר "לא יזרקו עליכם אבנים" – בכל ההפגנות שהשתתפתי בהן כאן לא נזרקו אבנים. מנסה לנצל את זה כדי לדבר על ליבם של החיילים "בשביל מה זה טוב הקרקס הזה? אין שום דבר לא חוקי בלהפגין כאן וחוץ מזה אתם לא אמורים לרדוף אחרינו ככה בשיחים". אין תגובה. מתברר שמפגין אחר התליח הרבה יותר לקיים שיחות עם החיילים הללו. אני ממליץ מאוד לקרוא.

שוב רימוני הלם. אנחנו בשטח יותר מישורי עכשיו ואנשים רצים בבהלה. אני לא רוצה לרוץ. לא מוכן לרוץ. רימון מתפוצץ כמה מטרים ממני – זה באמת לא נורא כל כך. עוד רימון מתפוצץ ממש לידי וכל האוזניים שלי מצלצלות. הצלצול לא מפסיק. אני כן רץ. אבל עוד רימון נזרק והוא מתפוצץ על שתי בחורות לידי. אחת נפגעת בברך ונופלת לאדמה. השנייה –בסנדלים – מתחילה לדמם מכף הרגל. לחיילים לא אכפת מכלום, הם דוחפים את שתי הבחורות שלא ממש יכולות ללכת. אני צועק עליהם תעזבו אותה ומחבק את זו שנפצעה בברך. "תנשמי" אני אומר לה, "פשוט תנשמי עמוק".

מפגינים התפרעו בוואלג'ה והשליכו אבנים על חיילים

אנחנו בחזרה ליד בתי הכפר. החיילים ממשיכים לזרז אותנו. בחורה פלסטינית מהכפר נעמדת מול החיילים ומתחילה לצעוק סיסמאות. מהגוף הקטן שלה היא מפיקה קולות כמו של פלסידו דומינגו. "חורה חורה פלסטין" (חירות לפלסטין) ואחר כך "Welcome to Palestine. You are walking with us so let's not fight"" .   "All the world is looking at us fighting and making fun of us. Let's stop this.",' ספק רצינית, ספק מקנטרת. אחד החיילים לא מצליח לכבוש את החיוך שלו. גם זה משהו.

פחות או יותר סיימנו. רוב המפגינים התפזרו אבל כמה צעירים פלסטינים שאינם מהכפר מופיעים לפתע ונעמדים מול החיילים. הם מלאי עיזוז וצהלה, אני חושש שעכשיו כן תיזרקנה אבנים. אבל לא, הם מוחאים כפיים, שרים שירים. החיילים נשארים ואני עומד בצד, משוחח עם עוד כמה ישראלים. ואז כן נזרקת אבן אחת (זה אלים, ובתנאים הנוכחיים זה גם מאוד ילדותי) ונהדפת בקלות על ידי המגנים שהחיילים נושאים. החיילים מסתערים קדימה, הפלסטינים בורחים. אחד מהם נעצר. ההפגנה הסתיימה.

אני יורד מהטרמפ שלי במרכז ירושלים. באופן מפתיע התחושה היא כמו בחזרה מרטריט. אני הולך לאט יותר, מוקף במין בועה והמולת העיר מתקשה לנגוע בי מבעדה. זו תחושה נעימה.
כמה שעות אחר כך חבר מספר לי שבחדשות של הצהרים דיווחו מפי דובר צה"ל על מפגינים שהתפרעו בוולאג'ה והשליכו אבנים על החיילים. כן, כן – לא התעמתנו עם החיילים ובכול זאת עצרו 12 מאיתנו. הם השליכו עלינו 20-30 רימוני הלם ופצעו שלושה מאיתנו. מהצד שלנו הושלכה אבן אחת. וזה מה שדובר צה"ל מודיע. בבקשה תזכרו את זה בפעם הבאה שדובר צה"ל מנסה לשכנע אתכם שלא הייתה לצבא ברירה אלא להשתמש בכוח.

כאמור, הפעילות בוולאג'ה נמשכת. בבקשה צרו אתי קשר כדי להצטרף.

11 תגובות ל-“וולאג'ה Reloaded

  1. תודה אביב
    כתבתי תגובה יותר מפורטת, כנראה במקום הלא נכון, לא נורא.
    אומר שוב –
    דבריך הישירים, הפשוטים והעמוקים חדרו ישר לתוכי,

  2. אביב יקר, ככול שקראתי יותר הדמעות שטפו..
    שואלת את עצמי מה הייתי עושה במצב כזה?
    האם הייתי מצליחה לשמור על שלווה?
    חוששת שהכעס, חוסר הצדק וחוסר האונים היו מציפים אותי עד כלות.
    הייתי איכם שם בשנה שעברה והיה קשה, ועכשיו קשה עוד הרבה יותר.
    רוצה לשלוח חיבוק וחיזוק גדול ומרגישה שזה קטן ולא מספיק..
    דבי

  3. אביבסקי היקר, הרבה תודה. גם על הכתיבה המצוינת, גם על זה שהיית שם, גם על מי שאתה. לא קל להתנהל מול אכזריות וטמטום, ולשמור על – כמה אירוני – צלם אנוש.
    באהבה, סנדיה

  4. אביב תודה, אפילו שכבר שמעתי ממך קצת בעל פה בכ"ז קשה לקרוא,
    חשוב להיות שם ולא פחות חשוב הדיווח, שמאפשר גם למי שלא היה שם להתעדכן לא רק ממה שמתפרסם בתקשורת.

  5. שולי, דבי, סנדיה, נטע – תודה רבה

  6. המקום שאסור להפגין בו הוא כנראה המקום שהכי חשוב להפגין בו.
    תודה שנסעת, ותודה שדיווחת.
    ואנא תודיע בפעם הבאה שאתה נוסע.

  7. אחד הדברים שמדהימים אותי כל פעם מחדש לגבי תגובות מפגינים, אפילו וותיקים, מהתנהגות חיילים, היא התדהמה החוזרת ונשנית ממנה. האם היא נובעת מהאמונה שעדיין מקננת ש"ישראלים הם טובים ומוסריים"? לא יתכן שקיימת ציפייה שהקצינים והחיילים יפעלו אחרת. ככה הם פועלים. האם הם ישנו התנהגותם אם תשאלו אותם עוד פעם ועוד פעם:"למה? למה אתם עושים את זה?" כאילו הם יודעים, כאילו זה לא רק מעצבן אותם עוד יותר. באיזהשהוא שלב הרי חייבת להכנס איזה סוג מצומצם אמיתי של דאהמה, של קבלה שאינה מסכימה עם המצב ובאותו זמן לא מנסה לשנות ול"הבין" אותו.

    • הי גלית ,
      נראה לי שבתגובה שלך את עושה בדיוק את הדבר שאת יוצאת נגדו.
      ובכל זאת בדברים שלך יש טעם. אבל…

      אני בכלל לא בטוח שהמפגינים הותיקים נדהמים מההתרחשויות.
      יותר חשוב: בין הקצוות של לא להבין מחד ולא לנסות לשנות מאידך יש מרחב גדול של אפשרויות פעולה.
      נכון, אי אפשר לצפות שהחיילים יתנהלו אחרת אבל בו בזמן חייבים לדרוש זאת שוב ושוב. לעשות זאת בחכמה (דרך אגב, לא כל כך נורא אם איזה חייל מתעצבן, עצם ההפגנה כבר מעצבנת אותו) זה אתגר לא פשוט. האם אנחנו פועלים בצורה הכי חכמה? לא תמיד. האם יש דפוסים בהפגנות הללו ששכדאי לשנות? לדעתי כן.

      אני אשמח אם תבואי לעזור לנו.

  8. פינגבק: סוכן זוטר, מקסימום לבלר » על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על צדק

  9. גם אני, ותיקת הפגנות יחסית,נדהמת מהטמטום והאלמות הבלתי פרופורציונאליות כל פעם מחדש. מהאטימות בעיני החיילים… הייתי בהפגנה הזו, נפצעתי גם בברך, זה נהיה גרוע יותר אחרי כמה שעות ולא הצלחתי ללכת שבועיים אחרי זה היא הייתה נפוחה ועקומה…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s