לדרוש ולקיים

מאת מיכל פישר

כמי שמתנדבת דרך קבע בארגונים חברתיים שונים, אני מוצאת את עצמי מרוחקת משהו מהמחאה הציבורית החיה ופועמת במדינת ישראל. חברי שואלים אותי: לאן נעלמת? איפה את שמדברת על צדק חברתי ושוויון זכויות? ועד לאחרונה לא ידעתי מה לומר.

זה לא שהמחאה לא צודקת. היא צודקת. גם אני בקושי גומרת את החודש, גם אני מודעת לפער האבסורדי בין אחוזי הצמיחה הכלכלית הגבוהים של המדינה על רקע המשבר הכלכלי העולמי, לבין קשיי הקיום היומיומי האמיתי שלי ושל חברי למעמד הביניים (או איך שלא יקראו לנו).

הלכתי להפגנה הענקית במוצאי שבת שלפני כמה שבועות (מעל 300 אלף משתתפים, הודיעו בתקשורת) וראיתי קהל שלם של אנשים צועק: "העם דורש צדק חברתי". היה מעניין, חדש, נשבה רוח מרעננת של מהפכה באוויר, ועדיין- לא התחברתי.

קולות רבים משווים בינינו לבין השוודים בעלי כלכלת הרווחה הסוציאל דמוקרטית המשגשגת. ובכן, שוודיה זה לא כאן, ולא רק בגלל ששם הבלונד הוא אמיתי. סיפור קצר שקראתי לאחרונה בעיתון מציין הבדל מהותי קצת יותר: מנכ"ל חברה ישראלית התארח לרגל עסקיו אצל מנכ"ל חברה בשוודיה. בשעה מוקדמת בבוקר הגיעו השניים למגרש החניה הענק של החברה, כאשר להפתעתו הרבה של האורח הישראלי, המנכ"ל השוודי חנה בקצה הרחוק של המגרש הריק. עוד 7 דקות הליכה עד למשרד. כאשר הישראלי שאל את המנכ"ל השוודי לסיבה ("כושר" הוא חשב לעצמו), המנכ"ל ענה: "אני מגיע לעבודה מוקדם ובנחת, ואני חונה רחוק כדי שאותו עובד שמגיע באיחור ובלחץ יחנה קרוב".

האם אתם מכירים מנכ"ל, סמנכ"ל או עובד מן השורה ישראלי שיחנה כמה שיותר רחוק כדי לפנות מקום לבאים אחריו? אני לא, וכאן אני מגיעה למה שחסר לי במחאה הנוכחית- קול של בקורת עצמית. חסר קול של לקיחת אחריות, של התבוננות נוקבת במראה. קול שמבין שיש קשר בין צדק חברתי לבין התנהלות יומיומית מוסרית של כל אחד מאיתנו. בנוסף, מפריעה לי הגישה ששמה את השבר ופתרונו על כתפי ההנהגה שלנו, ועל כתפיו בלבד, ובכך מסירה מעצמה את החובה ואת היכולת לבחון את חלקנו בשבר הנוכחי. הגיע הזמן לבחון את התרבות שלנו, שהיא תוצר קולקטיבי של מי שאנחנו ושל עולם הערכים שלנו. תרבות שהפכה להיות שטחית, חומרנית, אגואיסטית וחסרת שקט.

קחו לדוגמא נתון חברתי מדאיג. עד המהפך השלטוני ב1977, ישראל היתה במקום השני בעולם המפותח (לא כולל אפריקה, מדינות אסיה וכו') בהעדר פער בין עשירים לעניים. היום, לעומת זאת, ישראל היא במקום השני בעולם המפותח בפער בין עשירים לעניים (מקום ראשון היא ידידתנו ארצות הברית). חלק מהגורמים לעניין היו מעבר לשלטון ימני קפיטליסטי והמשבר הכלכלי של שנות ה- 80, יחד עם מדיניות הפרטה אגרסיבית של שרותים ממשלתיים שהחלה בשנות ה- 90, ואומצה על ידי ממשלות ימין ושמאל כאחד. יחד עם זאת, בל נשכח שהשלטון הוא תוצאה של בחירות דמוקרטיות, והמנהיגים שלנו הם מראה, גם אם לא מחמיאה, למה שאנו כחברה הפכנו להיות. אם הטלוויזיה משקפת במשהו את הלך הרוחות של הרחוב, אז נדמה שמה שחשוב בעינינו כיום זה התעשרות, פרסום ואולי, אם אהיה סלחנית יותר, דאגה לעצמנו, אבל רק לעצמנו. בלי לחשוב על החלש, בלי לקחת בחשבון את מצוקת הקשישים, הפליטים, ושאר המגזרים החלשים שבדרך כלל לא מצליחים להוציא אותנו מהשלווה הבורגנית שלנו.

שוב, המחאה חשובה, והיא מעלה לסדר היום נקודות חשובות לשינוי ולתיקון, כמו הנושא של עלאק תחרות שוק חופשית, שבפועל היא רק עלה תאנה לשליטה מונופוליסטית של בערך חמש עשרה משפחות במדינת ישראל על עולם התקשורת והמסחר שלנו. יחד עם זאת, העם, בהכללה, עוד לא מתנהג כמו ציבור שעסוק בלקיחת אחריות ובתיקון עוולות חברתיות. כמה אנשים באמת שואלים את עצמם איך הם יכולים לתרום לקהילה שהם חיים בתוכה? המילים "צדק חברתי" מגלמות בתוכן קצת יותר מאשר דיור מוזל. הן מבטאות סולידריות ואכפתיות קהילתית.

אחד המיתוסים שיש לנו בנוגע לחברה הישראלית הוא ביחס לאחוז ההתנדבות הגבוה לכאורה שיש בה. התופעה אכן בולטת בפרט בעיתות מצוקה בטחונית (כמו ההירתמות המסיבית לארוח תושבי הצפון בעת המלחמה), ואפילו בעצם השירות במילואים. אולם, האמת היא שישראל משתרכת מאחור, הרבה אחרי מדינות מפותחות רבות, באחוזי ההתנדבות הנמוכים של אזרחיה, ובפרט בנושא של תרומות כספיות. כדוגמא (הפוכה) אזכיר את גרמניה, שבה מערך הכבאות מבוסס רובו ככולו על מאות אלפי אזרחים מתנדבים.

בקיצור, השחיקה בערך הכסף היא אמיתית. קשה לחיות כאן, זה נכון. זוג חברים שלי קנו דירה לפני עשר שנים בעלות של 400,000 ש"ח והיום מחירה עלה באופן בלתי סביר לחלוטין ל- 800,000 ש"ח. הם מבחינתכם זכו בלוטו, בניגוד לזוגות צעירים רבים אחרים. יחד עם זאת, קצת מודעות עצמית לא תזיק. הפכנו לחברה צרכנית, נהנתנית, בעלת מעורבות קהילתית נמוכה, וחסרת אחריות כלפי הסביבה, ואנחנו מוחים בססמאות של צדק חברתי. כאילו, דה.

בהקשר הזה אזכיר את אחת התמונות שרצות היום ברשת, של שלט בשדרות רוטשילד הנושא את הכיתוב: "סבא נלחם להקים מדינה, אבא נלחם לשמור על המדינה, אני נלחם לשרוד בה". ובכן, סבא שלי נלחם להקים את המדינה, אבא שלי נלחם לשמור עליה כשהיא דשדשה בחיתוליה, ואני ובני דורי אמורים לתפיסתי להילחם על צביונה כחברה מוסרית, שדואגת לחלש, שמפגינה גישה אחראית כלפי הסביבה, ומתנהגת כמו מבוגר שמבין שהוא יוצר את המציאות שהוא חי בו.

העם צריך לדרוש, אבל גם לקיים.

ההפגנה בירושלים (צילום נועם מושקוביץ)
ההפגנה בירושלים (צילום נועם מושקוביץ)

4 תגובות ל-“לדרוש ולקיים

  1. מיכל תודה ,
    איכשהו במילותייך נגעת בתחושת לבי. מצד אחד מסכים עם האמירה לצדק חברתי… ומצד שני מרגיש חוסר ששייכות ל"עליהום" ההמוני. הדוגמאות שנתת על שוודיה וגרמניה נכונות בחלקן ומראות על התייחסות ושייכות אינדיווידואלית לקהילה השלמה אך כדאי לא לשכוח באותו הזמן שסבא ואבא נלחמו ולמרות שותפותי עם רגשותייך, אצל כולנו נושפת ההישרדות בעורפינו. חלק מהמרת המתח ההישרדותי מופנה לאמירה קולקטיבית של "לא צודק" ואין לי "כסף". הפיתרון לדעתי קשור במשהו אחד שלצערי קשה ואולי בלתי אפשרי להמשיך לחיות כאן איתו ובלעדיו- צניעות. וכדברי ליפא העגלון – "לאן כולם ממהרים ריצה לקראת השד יודע מה… צריך למתוח המושכה וקצת לקחת חזרה…"
    שתהיה לכולנו שנה פשוטה בלי יומרות גבוהות ועם מספיק זמן להקשיב לעצמנו ולאחרים.

    איל

  2. אוי, הפוסט הזה מעצבן אותי.

    מובלעת בו הנחה שאלה שמוחים לא עושים. או-או.

    מובלעת בו הנחה שמחאה אינה עשיה חברתית.

    מזכיר לי את "השלום מתחיל בתוכי" של הקפיטליסטית הרוחנים.

    יש בו השוואה בין מנכ"לי חברות ובין מעמד הביניים הנאנק תחת עול המינוס.

  3. חנן: תנשום עמוק, תתבונן בכעס🙂
    מיכל: קבלי "קול שקורא ללקיחת אחריות"
    http://mermit.mind-fucking.com/responsibility-and-solidarity/

    ואחרי שנרגענו כולנו (או שעצבנתי אתכם יותר…), אפשר בנחת להסכים עם כולם:
    מיכל צודקת שכל מהפכה תישאר ריקה מתוכן ממשי אם לא נהיה השינוי שאנחנו רוצים לראות.
    חנן צודק שזה לא עניין של או-או, ושהדרישה הגורפת ל"אחריות" מתעלמת מהאילוצים הנסיבתיים שמגבילים ומכתיבים את מרחב הפעולה.* כי מי שנמצא במלחמת קיום אכזרית לא פנוי לחשיבה על התחשבות בזולת – להיפך, הוא נוטה לחטוף מהזולת לפני שייגמר. ועל זה, בין השאר, אנחנו נאבקים: על שינוי מציאות שהפכה את מלחמת הקיום לברירת המחדל.
    (* לחמול על הפיראט, מה שנקרא.)

    והסינתזה המתבקשת היא שהמאבק הזה מספק שפע של הזדמנויות להיות השינוי שאני רוצה לראות, תוך כדי פעילות ומתוך הפעילות, ולמען הפעילות. הדינמיקה החברתית/תקשורתית ה מ ד ה י מ ה שהתפתחה ברחובות בחודשיים האחרונים יוצרת שפע של הזדמנויות לראייה נכונה, הקשבה נכונה, דיבור נכון, עשייה נכונה… גם במקומות שיותר מאתגרים את היכולת הזאת, מקומות שבהזדמנות נדירה נפתחו להקשבה על דברים שהם לא רצו לשמוע קודם. ב"פריפריה", בשכונות המצוקה, במאהלי ה"אין ברירה" שאין להם בית לחזור אליו.
    העשייה הנכונה במקומות האלה חשובה ומשמעותית ואפקטיבית לדעתי הרבה יותר מכל מאות האלפים והזמרים והשלטים היצירתיים.*

    (* הפיבוריט שלי: "אילן בן דב – הנזיר שלקח את הפנסיה שלי.")

  4. והנה עוד על הפאנל 'תקשורת בעידן הטייקונים' מהקונגרס החברתי שמדבר על הנקודה הזאת
    http://j14.org.il/articles/7223

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s