גם (זכויות) וגם (מחויבות) ועוד

הרשימה פורסמה גםם בבלוג של מצעד זכויות האדם.
המצעד מתקיים מחר (ששי). הצטרפו אלינו למדיטציה לפני המצעד ובמהלכו.

בישראל של היום יש הרואים בזכויות אדם ובארגוני זכויות אדם את אויבי המדינה. מצב עניינים זה כבר חרג מזמן מתחומי הסכסוך הלאומי והסובלנות הדתית גם אל תחומים שאמורים להיות קונסנזואלים יותר דוגמת חינוך, בריאות, דיור וכו'. הדרישה להבטיח את הצרכים האנושיים הבסיסיים של כל שכבות האוכלוסייה הרי מערערת על הסדר הקיים ומצריכה לכונן סדר חדש. דרישה כזו מרעידה את סירת הקולקטיב ומעוררת אי-נוחות. למרבית הצער ישנם רבים שבמקום להכיר בצורך לשפץ את הסירה מתמלאים זעם על אלו שמראים שהיא מלאת חורים.

כך יוצא שמבחינת חלקים מרכזיים בחברה הישראלית, זכויות אדם אינן חלק מתפיסה ערכית מקיפה (שאפשר לתמוך בה או להתנגד אליה) אלא תירוץ, נשק אסטרטגי לפגיעה בחברה. אין צורך לפרט כאן את שלל ההאשמות נגד ארגוני הזכויות וגם לא את מבול הצעדים המעשיים שננקטים על מנת לפגוע בהם. ושוב, לא מדובר רק בארגונים שמאתגרים את האג'נדה ששמה את הלאום מעל כל דבר אחר: הקמפיין להגדלת תמלוגי הגז, אנשי המחאה החברתית של הקיץ וגם הרופאים המתמחים השובתים – כולם זכו לתיוגים דוגמת אנרכיסטים, אוהבי ערבים ואויבי העם. בתגובת נגד למתקפה הזו חלק מאיתנו נהיים יותר ויותר מנוכרים לקולקטיב, לחברה שבתוכה מתנהלים החיים שלנו. כשהחברה שלך פוגעת בערכים כל כך בסיסיים עבורך עולה באופן טבעי תחושת מיאוס מהצביעות וגסות הלב. וכשהיא הופכת אותך לאויב את עלולה לרצות לבעוט בחזרה.

אלא שהקוטביות הזו בה הפרט והקולקטיב נאבקים זה בזה כאילו באמת היו אויבים כלל אינה מחויבת המציאות. נהפוך הוא. לפרט ולחברה אין קיום זה ללא זו. יוהאן גלטונג שנחשב לאב המייסד של לימודי השלום הגדיר ארבעה תחומים של צרכים אנושיים בסיסיים: הישרדות, רווחה, חירות וזהות. אלימות היא כל מה שפוגע באחד מהצרכים הללו. חברה צודקת ופיתרון צודק של סכסוך הם כאלו שמאפשרים את מילויים של הצרכים האנושיים הבסיסיים הללו.

זכויות האדם נכללות יפה בקטגוריות הנ"ל. מה שאולי פחות שמים לב אליו הוא שגם ערכו של הקולקטיב מקבל תמיכה וחיזוק מהמודל של גלטונג. שכן עבור רובנו זהות היא דבר שכרוך מאוד בחברה שעימה אנו מזדהים.

שייכות – שייכות פיזית, רגשית ותרבותית – היא חלק מרכזי מהצרכים האנושיים הבסיסיים שלנו. דווקא בגלל השייכות הזו יש לנו את האכפתיות והאנרגיות לפעול למען תיקון החברה. ההתמסרות לאקטיביזם – הנתינה שהפרט נותן מעצמו למען האנשים עימם הוא חי – היא הצהרה ברורה: "אנו אוהבים את המקום הזה. החברה הזו חשובה לנו". דווקא בגלל תחושת השייכות הזו כואב לנו כל כך כשאנחנו רואים איך החברה שלנו פוגעת ברווחה של שכבות אוכלוסיה שונות, מצמצמת חירויות אישיות, הורסת את כדור הארץ… בקריאה שלנו "אנחנו נאבקים למען חברה תומכת חיים", מובלעת הקריאה "אנחנו נאבקים למען חברה".

יש שמניפים גבוה את דגל אהבת המדינה ובשם דגל זה מנסים לחנוק את בטויי האהבה שלנו. להם צריך להגיד "תתעשתו! הרי המדינה הזו לא יכולה לשרוד בלי שתדאג לרווחה, לחירות, לזהות ולצרכים הפיזיים של כל מי שחי בה. אתם חלוקים עלינו פוליטית? יש לכם ערכים שונים? בסדר גמור. מה לזה ולדה-לגיטימציה שאתם עושים לאנשים שפועלים מכל הלב על מנת להגשים את הערכים שהמדינה הזו מתיימרת אליהם – "מדינת ישראל … תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות"?

פעמים רבות מה שמסתתר מאחורי עוינות הוא פחד. ואכן, קל להבין מדוע המחויבות שלנו לערכים מרכזיים של מגילת העצמאות מפחידה את מי שהתרגל לצורתה הנוכחית של החברה שלנו. הדרישה לשנות את הסדר הקיים – שעבור רבים נחשב בעצם לסדר הטבעי – ההצבעה על העוול בדברים שאחרים תופסים כמובנים מאליהם, כל אלו הם דברים מפחידים. כשאני מפחיד מישהו, הדבר הכי נבון וגם הכי מוסרי שאני יכול לעשות הוא להרגיע את הפחד שלו. או שאולי זה לא אפשרי? שכן לכאורה יש כאן סתירה בין מערכות ערכים שונות וצרכים מתנגשים. נהוג לחשוב שעימות כזה אפשר לפתור רק כשצד אחד מנצח והשני ניגף מפניו.

ובכל זאת חשוב לשאול: האם הפחד הזה מוצדק? ואם הוא לא מוצדק האם אנחנו יכולים לקחת על עצמנו גם את הניסיון להפיג אותו?

כמשכין שלום בפועל – ולא רק תיאורטיקן אקדמאי – נדרש גלטונג למצוא תשובה בדיוק לעניין הזה – כיצד פותרים עימות שמבוסס על סתירה בין ערכים מתנגשים. גלטונג מיפה שלוש דרכים שגורות בהם סכסוכים "נפתרים": ניצחון (של אחד הצדדים), פשרה ודחיית הסכסוך למועד אחר. לכל אחת מדרכי הפיתרון הללו יש מגרעות רציניות (למשל פשרה, אומר גלטונג, היא מצב בו אף אחד מהצדדים אינו מרוצה). אבל גלטונג מצא שיש גם דרך רביעית. דרך זו מצריכה הכרה בלגיטימיות של הצרכים של הצד היריב. לדרך הזו קרא גלטונג TRANSCENDNECE ובעברית מכנים אותה "גם וגם ועוד". פיתרון של גם וגם ועוד לא רק מצליח לממש את הצרכים הלכאורה סותרים של שני הצדדים אלא מתוך כך אף צומח רווח נוסף שכלל לא היה צפוי או אפשרי קודם לכן. כמובן שלשם פיתרון כזה נדרשת יצירתיות רבה שמזהה שבצרכים השונים של הצדדים אין בעיה ושהסתירה היא לא ביניהם אלא בין הדרכים ששני הצדדים בוחרים על מנת לממש אותם!

אני חושב שבדברים שכתבתי למעלה יש גם סוג של כיוון לגבי פיתרון של גם וגם ועוד במקרה שלנו. אי אפשר לקיים חברה מלוכדת, בעלת תחושת שייכות ופטריוטית (רחמנא ליצלן) בלי שהחברה הזו תהיה מחויבת לרווחה, לחופש ולשוויון של כל הפרטים בה. מנגד, הדרך היחידה להבטיח את זכויותיו של הפרט היא על ידי קיום חברה מלוכדת שכזו. התרבות, המסורת והחיים הרוחניים של החברה אליה אנו שייכים הם אחד המשאבים הגדולים ביותר שעומדים לרשותנו בבואנו לקיים מאבק למען זכויות אדם. ומחויבות לזכויות אדם יוצרת מורשת תרבותית ורוחנית שתזין את הדורות הבאים.

עצוב לראות איך אצלנו נוצר קרע בין הקטגוריות השונות של צרכים אנושיים בסיסיים. המאבק למען זכויות אדם, למען כינונה של חברה תומכת חיים, הוא מאבק חשוב מעין כמותו. אם נוסף על המאבק הזה יצליחו פעילי זכויות האדם גם למוסס את האשליה שהשתלטה על המיינסטרים הישראלי כאילו זכויות אדם ומחויבות לחברה נמצאות בסתירה הרי שבאמת נעשה דבר גדול.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s