רשמים מסיור בדרום הר חברון

אתמול התבשרנו על ידי חברינו מדיר איסתיה שחקלאים בכפר קיבלו צווים לעקור 1,500 עצי זית. אלף וחמש מאות עצים. מדובר באדמה בבעלות פרטית של החקלאים, אלא שהיא נמצאת בואדי קנה שהוכרז לפני 20 שנה כשמורת טבע. אלף וחמש מאות עצים. הרשות לשמירה על הטבע הוציאה צו לעקור 1,500 עצים. כי היא שומרת על הטבע. אלף וחמש מאות עצים. מחר – ששי – תתקיים תפילה המונית במקום המדובר. אנחנו נהיה שם ואתם מוזמנים מאוד להצטרף (כיתבו לנו דרך "צרו קשר" שבראש הדף).

דיר איסתיה בהחלט אינה יוצאת דופן – למטה תמצאו את הדיווח מהסיור שקיימנו בתחילת השבוע אל דרום הר חברון.

ביקור בדרום הר חברון, שטח C שבשליטה ישראלית, הכפרים סוסיא, מופקרה, ואום אל ח'יר

 

ערב שהיה יכול להיות ככל ערב אחר, אני חוזרת הביתה מאוחר, מתקינה לי ארוחה קלה, למלא מצברים מיום ארוך, בודקת מיילים, מתארגנת לישון,

ובכל זאת משהו אחר, איזו נוכחות ותשומת לב מלוות כל פעולה פשוטה,

אני סוגרת חלון בחדר השינה וערה לכך שיש לי חלון,

סוגרת תריס וערה לקיומו של תריס,

פותחת ברז של מים זורמים- ערה,

מפשילה שמיכת פוך רכה, חושפת מזרון עטוף סדינים- ערה,

כמה עתירת זכויות אני,

נוכחים איתי הערב כל מנושלי הזכויות שפגשתי היום, הנשים, הגברים, הילדים, שפניהם מאירות וליבם פתוח ורך, שבאורח פלאי לא התקשחו והתמלאו שנאה מרה,

הגרים באוהל, הגרים במערה, השקופים, שהורדו בדרגה והופשטו מאנושיותם, הצועדים לבי"ס כל יום שלוש שעות הלוך ושלוש שעות חזור כי הדרך הקצרה נחסמה על ידי עתירי הזכויות, אדוני המערב הפרוע הזה,

שביתם נהרס ונבנה ונהרס ונבנה ושוב נהרס בצו הריסה, והכל בשם החוק והסדר הטוב,

שהחוק מתעתע בהם, משחק איתם מחבואים ותופסת, פעם הוא עותמני, פעם אנגלי, פעם ישראלי, אבל בשום אופן, אף פעם, בשום דרך, הוא לא בעדם

 

בהתחלה נדמה שאין הגיון בכל הכאוס הזה, אבל אוהו, יש הגיון ויש כוונת מכוון. מעבר לחיי האנשים והיומיום אני לומדת מעט להתמצא במה שמכוון את המציאות הזאת. דברים שנדמה לי שהייתי אמורה לדעת, ובכל זאת אני לא. הסכמי אוסלו, לפני כמעט 20 שנה, התוו את המצב הנוכחי שהיה אמור להיות מצב זמני, הסדר ביניים, והפך באופן טרגי למציאות בלתי נסבלת של קבע. אזורי A, הערים הפלסטיניות, ריכוזי האוכלוסייה הגדולים עברו לשליטה של הרשות הפלסטינית. אזורי B, ריכוזי הכפרים הפלסטינים בהם יש איזו חיית כלאיים שלטונית, ערבוב בין שלטון ישראלי לפלסטיני. ואזורי C, כ-60% משטחי הגדה, בהם נמצאות מרבית ההתנחלויות ואוכלוסיה פלסטינית כפרית ומפוזרת והם בשליטה ישראלית מלאה. אם אתה פלסטיני או בדואי וגר בשטחים האלה מצבך עגום. המדיניות הישראלית עושה אותך שקוף, מערימה בפניך מכשולים על מכשולים, לאן שלא תפנה. אתה גר על חלקת האדמה שלך, לפעמים יש לך קושן תורכי המוכיח כי היא שלך ולפעמים לא, כך או כך, זכותך למגורים, לפרנסה, לעבד את האדמה, לרעות בה את צאנך, נשדדת ממך בדרכים מדרכים מגוונות. לא רחוק ממך גרים מתנחלים, ישוביהם מוכרים, חוברו למים ולחשמל, אתה לא זוכה לכך, הממשל הישראלי מתנער ממך למרות האחריות השלטונית שלו על השטח בו אתה גר. אתה קונה מים ומשלם עליהם 35 ₪ לקוב אם הכפר שלך קרוב לכביש או 45 ₪ לקוב אם הכפר שלך רחוק מהכביש. ברי מזל יהודים משלמים כ-8.5 שקלים לקוב אחרי ההתייקרויות של השנים האחרונות. אתה לא יכול לעבד את אדמתך, אם תתקרב אליה יתנפלו עליך מתנחלים מההתנחלות הקרובה. אם יוזעק הצבא, אוכף הסדר בחלקת הארץ הזאת, סביר שהמתנחל יתושאל בנימוס וישולח לדרכו ואתה תיעצר, תושם במעצר מנהלי, תצטרך לשלם עלויות עו"ד וערבויות ותשוחרר בעסקת טיעון שמשמעה שאתה אשם. 97% ממשפטיהם של העצורים הפלסטינים מסתיימים בעסקת טיעון שמשמעה הודאה באשמה. אין כמעט סיכוי לצאת זכאי. משפט צדק. יש יותר אדם ויש פחות אדם על האדמה הזאת. אז אתה לא יכול לעבד את אדמתך, אבל אם לא תעבד אותה במשך שלוש שנים היא תהפוך באופן אוטומטי לאדמת מדינה. תמיד אפשר לשלוף חוק ארכאי עותומני או מנדטורי, שהגיונו בימים אחרים, שישמש את המדינה כדי להקשות את חייך ולמנוע ממך זכויות בסיסיות לקורת גג, לחופש, לכבוד, לשוויון. גם אם תנסה להיות שומר חוק ולייצר תוכניות בנייה, הן לא יאושרו. בוועדה המאשרת תוכניות בניה אין אינטרס לאשר לך לבנות. ישנה התעמרות ואלימות של מתנחלים, אותה קל לזהות כאלימות ולהתמקם מולה בעמדה מוסרית שאומרת זה רע. אבל חוץ ממנה יש התעמרות ואלימות שלטונית וממסדית. והיא סמויה יותר, מכוסה בהצדקות. קשה יותר לזהות אותה. הרוע הוא בנאלי, בירוקרטי. המדינה רוצה שיהיה לך קשה, שחייך בשטח C יהפכו כה קשים ובלתי אפשריים עד שלא תיוותר לך ברירה אלא לנדוד עם משפחתך אל ריכוזי הערים הפלסטיניות בשטחי A ו-B. כך, 60% משטחי הגדה יהפכו יותר ויותר מאוכלסים ביהודים ופחות ופחות מאוכלסים בפלסטינים. נקודת פתיחה טובה להסדר קבע עבור ישראל. אם תבְנה ללא תוכנית, גם אם יהיה זה אוהל, מבנה שירותים או טאבון, תקבל צו עצירת בניה או צו הריסה. הורסים כאן גם מסגדים.

 

אני הולכת ורואה, הולכת ושומעת. הבטן מכווצת. אני שמה לב שגופי גדוש, שלא לבדי אני הולכת ורואה, אלא שנוכחים איתי רבים, משפחה, חברים, שכנים, מכרים, עמיתים לעבודה, עיניהם ואוזניהם של כל אלה נוכחות איתי, קולותיהם בתגובה למראות ממלאים אותי,

בליל קולות מתערבב בי, לפעמים זה מטשטש אותי, הופך מכביד ומתיש

 

תוך כדי הסיור עולה בי קול אדנותי, קול בעלת הבית,

יאללה-יאללה-שיפסיקו-להתבכיין-שיגידו-תודה-יאללה-יאללה

אני נבוכה מהקול הזה, מנסה להתעלם ממנו, לסלק,

ובכל זאת הוא כאן, ואני רוצה לפגוש בו באומץ, לכתוב עליו באומץ, להכיר אותו מקרוב, להבין מה הוא מספר לי על עצמי, על עמי, על מטעני ההיסטוריה, החינוך והיומיום שאני סוחבת עמי,

יודעת שרק כך, בלי לדחוק ולהכחיש, בלי להסתיר מאחורי חומות, בלי לעצום עיניים, גם מול מה שקשה, שמביך, שמכוער, שהופך את הבטן,

רק כך יוכל לבוא ריפוי

 

 

בתוך העדות לכל הזוועה הזאת אני חוזרת הביתה עם לב רחב, מלאה ונרגשת ממפגשים עם אנשים שאנושיותם רחבה כל כך, חכמים, מלאי עוצמה, צנועים, אמיצים,

אראלה, שותפה ב"קבוצת הכפרים", המגיעה כל שבוע, מזה עשר שנים, לפגוש, לשמוע, להיות עדה, דיברה מילים שריגשו אותי כל כך,

על האפשרות להיות, לפגוש, להשתהות, ועל העשייה הנובעת דווקא מתוך ההשתהות הזאת, ה-doing הנובט מתוך האפשרות ל-being, ואולי ה-doing וה-being השלובים כ"כ זה בזה, שההפרדה שאנחנו עושים בהם בד"כ מלאכותית ולא מתאימה,

על התפיסה המוטעית כל כך של בעלות האדם על האדמה, במקום האפשרות הצנועה של השתייכות האדם אל האדמה, היותו חלק מהארץ ולא עליון ורם מעליה,

ומשפט שאמר מורה בודהיסטי, על הקושי, שאינו בהליכה על מים, ואינו בהליכה על אש, אלא בעצם ההליכה על האדמה,

כמה אומץ, חוכמה, רגישות ופתיחות נדרשים כדי לחיות את החיים האלה, ללכת על האדמה הזאת, להיות נוכח עליה, להריח את הריחות, לראות את המראות, לשמוע את הצלילים, לתת לשמש ולרוח לגעת בבשר, לתת לְחום, לְקור, לְצער וכּאב, לְעוולות, לתת לַכּל לגעת ולהיכנס פנימה,

 

אני קמה בבוקר עם איזו התרוצצות פנימית, לילה מלא חלומות המאוכלסים בדמויות השכנים שלי שאתמול פקחתי עיניים לראות,

מילים ומשפטים ממלאים לי את הראש, טסים מצד לצד כמו רכבות חוצות בתנועה ערה,

יש בי איזו דחיפות- לספר את שראיתי, להיות עדה, להעביר את סיפור המציאות ההזויה הזאת, את סיפור האנשים האמיצים האלה,

 

ולהרחיב את הלב, שוב ושוב להרחיב את הלב, כך שיוכל לא להיאטם בפחד, בייאוש, בזהות ובגבולות

4 תגובות ל-“רשמים מסיור בדרום הר חברון

  1. תודה שכתבת

  2. ממש תודה שכתבת!!! אביגיל

  3. כל כך יפה את כותבת, ליבך מתרחב ואחריו שלנו קוראייך, חברייך, אוהבייך

  4. תודה על המילים שנטעת בי, שמצליחות לגעת במה שאין מילים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s