צינורות ריקים – על מצוקת המים באל-ולאג'ה ובשטחים הפלסטינים בכלל

גלי החום שפוקדים אותנו הקיץ – כמו בכל קיץ – מקשים על כל מי שאיתרע מזלה והיא אינה עובדת/גרה בבניין ממוזג. מסתבר שיש בינינו כאלה שאפילו הנחמה פורתא שמספקת האפשרות של לפתוח ברז ולשטוף לרגע את הפנים לא עומדת לרשותם. בישובים פלסטיניים רבים אין הספקה סדירה של מים, ולעתים עוברות שעות ואפילו ימים עד שהפעולה הפשוטה הזו – פתיחת ברז – מספקת את התוצאה המיוחלת.

באל וולאג'ה התושבים כבר מורגלים ביובש הקייצי הזה, ובכל זאת מתעוררים בכל שנה מתחים בין אלו שגרים קרוב יותר לשיבר הראשי ולכן נהנים לפחות במשך מספר שעות ביום מהזרם היקר מפז הזה, לבין אלה שבתיהם ממוקמים רחוק יותר ושזוכים לזרזיף קלוש של מים, אם בכלל. אחד המכרים שלנו בכפר, חקלאי שגר בתחתית הכפר, הקדים תרופה למכה ובנה בשנה שעברה בהשקעה עצמית של 40,000 ש"ח בור מים שאליו ניגרים מי הגשמים בחורף. זו הדרך היחידה בה יוכל לספק מים ל-5 ילדיו ולהשקות את גידולי הירקות שמהם הוא מפרנס את משפחתו. הוא מספר שעד לפני כמה שנים הבעיה לא הייתה כה חמורה, אלא שאז שונה משהו בתשתית המים בכפר ומאז סובלים הוא ושכונתו ממחסור ובעיקר בקיץ.

כאמור, הבעיה אינה ייחודית לאל-וולאג'ה. אחד מסימני ההיכר של כפרים פלסטיניים הוא נוף מיכלי המים השחורים הניצבים על הגגות– באין הספקה סדירה שואבים אנשים רבים מים אל גגותיהם וכך מצליחים להתגבר על הפסקות המים הרבות. למי שמתחיל לברר מה מקור היובש מצפות כמה הפתעות – למשל שיש עדיין כ-220 יישובים פלסטיניים שאינם מחוברים כלל לרשת המים ושתושביהם מסתמכים על בורות מים או נאלצים להוביל מים יקרים במיכליות; או שצריכת המים בישראל גדולה פי

צילום: אמיל סלמן, הארץ

צילום: אמיל סלמן, הארץ

שלוש מצריכת המים הפלסטינית –בצד הזה של הקו הירוק צורכים כ-210 ל' ליום לנפש, בעוד שבצד השני הממוצע – אצל הפלסטינים הוא 73 ל' ליום. הנוף הירוק של ההתנחלויות מעיד על כך שאצלם אין בעיה של מים. דרך אגב, ארגון הבריאות העולמי ממליץ על מינימום של 100 ל' ליום לקיום חיים סבירים. בשכונות הפלסטיניות בצפון ירושלים גם יש מצוקת מים ולפני כמה שבועות הדברים הדרדרו לכדי תקרית ירי בין שכנים. מדובר דרך אגב, בשכונות שכמו אל-ולאג'ה, ישראל סיפחה אליה ורואה בהן חלק מירושלים המאוחדת לנצח. משום מה האחדות הזו לא כוללת חובה לספק להם מים כפי צרכם. ראו מכתב בעניין זה שנשלח לאחרונה מהאגודה לזכויות האזרח אל מנכ"ל חברת הגיחון (תאגיד המים והביוב בירושלים) ואל ראש עירית ירושלים.

בערים ובכפרים שבשטחים, רשות המים הפלסטינית אחראית על הספקת המים. אז מה גורם לכך שבקלות כל כך בלתי נסבלת נמנעת מאנשים הזכות הבסיסית הזו למים? כצפוי מדובר במערכת מורכבת של גורמים.

השאלה הראשונה היא האם חלוקת המים בין ישראל לפלסטינים, מתוך מקורות המים המצומצמים הקיימים באזור,באמת מתחשבת בצרכים של הפלסטינים. הסכמי אוסלו כללו פרק מפורט על מים שבו נקבעה הקצבת המים מתוך אקוויפר ההר – מאגר המים התת-קרקעי המשותף לישראל ולפלסטינים. באותו הזמן הפיקו הפלסטינים בערך רבע מכמות המים שישראל הפיקה מתוך המאגר ובהסכם נקבעו להם תוספות מים בטווח המיידי ובטווח הארוך. הצרכים המיידיים הוגדרו לתקופת הסכם הביניים שהייתה אמורה להימשך 5 שנים; אותם מספקת מאז חברת מקורות בתשלום. הצרכים העתידיים הוגדרו באופן זמני ואותם אמורים הפלסטינים לספק לעצמם באמצעות קידוחים נוספים. כמו כן הוחלט שהפלסטינים יפיקו מים רק מתוך החלק המזרחי של מאגר ההר (ולא מתוך שני חלקיו האחרים) ונעשתה הערכה לגבי כמויות המים שיעמדו לרשותם מתוכו.

מקורות רשמיים בישראל טוענים שלא רק שההסכם היה צודק אלא שישראל מעבירה לפלסטינים יותר מים מכפי שהיא מחויבת. מהצד הפלסטיני התמונה נראית אחרת – ועל המציאות העגומה בשטח כבר כתבנו. ראשית, אותם "צרכים עתידיים" שהיו אמורים להיקבע סופית בהסכם הקבע מעולם לא נידונו שוב ולא עודכנו בהתאם לגידול באוכלוסיה. שנית, מתברר שכמות המים שבזמנו העריכו שניתן יהיה להפיק מהחלק המזרחי של מאגר ההר אינה ריאלית ושבפועל ניתן להפיק רק חצי ממנה. שלישית, מחסומים בירוקרטים ופוליטיים מעכבים פיתוח של מפעלי מים פלסטיניים. ועדת המים המשותפת שהוקמה כחלק מהסכמי אוסלו צריכה לאשר כל מיזם, אך היא נפגשת רק פעם בשנה ומופעלים בה לחצים פוליטיים שלעתים קרובות לא מאפשרים התקדמות. גם כאשר הועדה מאשרת איזשהו פרויקט המנגנון הפקידותי של המנהל האזרחי, שגם הוא צריך לתת את אישורו כשמדובר בשטח C, לרוב מעכב את היישום לעוד זמן רב.

בשורה התחתונה התוצאה של כל אלו היא שהשמיכה קצרה מדי – קיים מחסור מים ברשות הפלסטינית ולכן היא לא יכולה להבטיח הספקה סדירה. עובדי רשות המים הפלסטיניים מווסתים את המים בין ישובים ושכונות שונות כדי להבטיח שלכל מקום יגיעו מים לפחות אחת לכמה זמן. בנוגע לאל וולאג'ה עדיין לא הצלחנו לברר מי קובע את מכסת המים שמגיעה לכפר והאם הם לוקחים בחשבון ש-20% מתושביו מתפרנסים מחקלאות. בישראל יכול כל אזרח לצרוך מים כאוות נפשו ולבחור לשלם עבור צריכה מוגברת. חקלאים פרטיים, קיבוצים ומושבים מקבלים פי חמש מהכמות לפני שהם נדרשים לשלם. אולי ההקצבה הנדיבה הזאת מאפשרת את האבסורד הבא: בעוד שתושבי אל וולאג'ה נאבקים לקבל זרזיפי מים בהתנחלות הר גילה הצמודה להם נערך כעת סקר לגבי בניית בריכת שחיה ביישוב. היכנסו לאתר – גם אתם יכולים להצביע…

גורם נוסף שמשפיע על נגישות למים בישובים פלסטיניים הוא המצב הירוד של תשתיות המים. התוצאות של הזנחה ארוכת שנים ומחסור בתקציבים באים לידי ביטוי בתיאור שאנחנו שומעים מעאדל אטרש לגבי המצב באל וולאג'ה: המערכת בנויה טלאים, טלאים, שעטנז של מחברים וצינורות שעמדו ברגע משברי מסוים לרשות עובדי רשות המים, ללא קשר למה שבאמת נדרש כדי שהמערכת תהיה תקינה. בנוסף יש לא מעט חיבורים פיראטיים שאנשים עשו במשך השנים. כל אלה גורמים למערכת הישנה לדלוף במרץ וכ-30% (!) מהמים אובדים בדרך אל הבתים– וזה המצב בכל המערכת הפלסטינית. לשם השוואה, הפחת במערכת הישראלית עומד על כ-10%. עוד סיבוך הוא שכתוצאה מרמת ההכנסה הנמוכה של פלסטינים רבים ואי-הפנמה של הרגלי תשלום מעט מאד אנשים משלמים עבור המים, מה שמקשה על הרשויות הפלסטיניות לערוך תיקונים נאותים בתשתיות. ועוד סיבוך הוא הנטייה של עובדי מקורות – כנראה על פי תכתיב מלמעלה – להכניס מדי פעם התקנים שבפועל מגבילים את הספקת המים ליישובים פלסטיניים – למשל צינורות בקוטר קטן מדי או ווסתי לחץ שמונעים מהמים להגיע למקומות גבוהים. יש עדויות אפילו על מקרים שבהם עובד חברת מקורות פשוט סגר את הברז ליישוב פלסטיני מכיוון שהיה מחסור רגעי במים בהתנחלות סמוכה.

רק לאחרונה נחשפנו למצב הבלתי נסבל הזה שתושבי אל וולאג'ה נאלצים להתמודד אתו, בעוד ממשלת ישראל ממשיכה להתרברב בכל הזדמנות על הצטרפותנו למועדון ה-OECD של המדינות המפותחות. בינתיים אנחנו עוקבים אחר טיפות המים כדי להיטיב ולהבין את סך כל הגורמים שתורמים לתמונה (למי שמעוניינת להתעמק מצורפים כמה קישורים למטה). לאט, לאט מתגלות עוד חתיכות של הפאזל, וככל שהתמונה הולכת ומתבהרת כך אפשר להתחיל לחשוב על דרכים לשיפור המצב, כדי שעד הקיץ הבא יזרמו המים בחופשיות בצינורות.

—————————-

מים בישובים הפלסטיניים – מאמר מאת יואב כסלו (2008)http://departments.agri.huji.ac.il/economics/teachers/kislev_yoav/kislev-westbank.pdf

כך מייבשת ישראל את תושבי הרשות – כתבה מאת אורי בלאו ויותם פלדמן (2009)  http://www.haaretz.co.il/misc/1.1274702

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s