למה אנחנו עוצרים? – על סיור הדהרמה בולאג'ה

בשבת לפני שבוע קיימנו סיור לכפר אל-ולאג'ה. על חומת ההפרדה ומה שהיא מעוללת לחיים בכפר סיפרנו בעבר. על כך שיש בקיץ מצוקת מים חריפה בכפר גם סיפרנו לא מזמן. לכן הפעם אני רוצה לשתף במחשבות בעקבות החלק השני של הסיור שאותו הקדשנו להתבוננות ועיבוד של מה שראינו. בהזמנה לסיור כינינו את החלק הזה, "הסתכלות על האופן שבו הסכסוך החיצוני הופך לסכסוך פנימי בתוכנו".

ההתבוננות והשיתוף אודות החוויה הפנימית, מייחדת את סיורי הדהרמה מסיורים שקבוצות אחרות מקיימות לשטחים. בעצם, אנחנו משתדלים מאוד שכל הפעילויות שלנו – למשל, ימי עבודה בשטח – יכללו חלק של התבוננות ושיתוף. זה לא תמיד פשוט מבחינת ההתארגנות (זמן, מקום וכו') אבל זה תמיד מוכיח את עצמו כחשוב. יש 3 סיבות לחשיבות שאנו מייחסים לעצירה הזו, לחיבור ולבירור שמתאפשרים דרכה.

ראשית, כהולכים בדרך הדהרמה מה שמתרחש בתודעה מעניין אותנו לא פחות מאשר מה שמתרחש במציאות "החיצונית". הכי מעניין הוא המפגש בין החוץ והפנים, בין העולם והתודעה. בפיצול המקובל בין פנים לחוץ הרצון שלנו לעצור במהלך סיור לאורך חומת ההפרדה ולשאול "מה קורה לי עכשיו?" עלול להיראות מוזר ולא במקום. נוכח האלימות של החומה והמצוקה של אלו שאת חייהם היא משבשת, הדיבור על רגשות – על הרגשות שלי – עלול להחשב לפינוק. אלא שהפיצול הזה אינו לגמרי מדויק. הרי האלימות – זו של הפלסטינים וזו של הישראלים – היא פרי בחירותיהם של אנשים. מצד אחד בחירות אלו נולדו כתגובה לנסיבות חיצוניות. מצד שני הן נולדו מתוך רגשות, דפוסי חשיבה, אמונות ותהליכים מנטאלים נוספים. לאמיתו של דבר, אי אפשר לראות את המציאות במלואה בלי להפנות את המבט גם פנימה וגם החוצה.

נקודה שניה היא התמיכה שההשתהות והשיתוף מאפשרים. לרבים ממשתתפי הסיור זו היתה הפעם הראשונה לראות קצת מאיך שהחיים תחת שלטון צבאי נראים. לחלקם זו היתה חוויה מטלטלת. גם בקרב מי שכבר מכיר את המציאות הזו עולה מן הסתם קשת של רגשות שליליים – אפתיה, יאוש, כעס … מי שהתרגל למציאות הזו ומרגיש פחות – גם הוא והיא צריכים תמיכה. וגם אלו שמגיבים בהתנגדות ובוחרים להתמקד באחריות של הפלסטינים או במשהו לא מוצלח שהפעילים הפלסטינים בכפר אמרו לנו – גם הם צריכים תמיכה כמובן (האם זה מובן?).

הכוונה אינה לתיקון מהיר של המצוקה הרגשית והעלמתה אלא להפך: ליצור מרחב בטוח שבו אפשר יהיה לבוא במגע מלא יותר עם המצוקה הזו, לראות שאנו יכולים להכיל אותה ואלי גם להעמיק ולראות משהו שמסתתר מאחוריה – מאיפה מגיע הכעס הזה? מה העצב העמוק הזה עושה לי? למה אצלי התגובה היא של התנגדות? וגם – מה אני רוצה לעשות בעקבות מה שראיתי ושמעתי?

הדיבור על תמיכה עלול אף הוא להישמע מוזר ומפונק. לכאורה, מי שבאמת מגיעה להם תמיכה הם המשפחה שתגור בבית מוקף בגדר, החקלאי ש-100 מעציו נעקרו, האקטיביסטית שחיילים עוצרים ומכים אותה כשהיא מראה לאורחים את החומה… הרשימה הזו יכולה להמשיך עוד ועוד.

אלא שיש מספיק דוקהה (סבל) בשביל כולנו ותמיכה בקבוצה אחת של אנשים כלל לא באה על חשבון תמיכה בקבוצה שניה. ההפך הוא הנכון – תמיכה מאפשרת לכולנו להיות פתוחים יותר, להתמלא במוטיבציה, להעיר את האכפתיות שלנו ולהתמלא תקוה. עם האיכויות הללו קל יותר לפעול. קל יותר לפעול פעולה נכונה.

 והסיבה השלישית להתבונן ולדבר יחדיו על מה שראינו היא על מנת לחשוף חלק מהחסמים הפסיכולוגים שלנו ל… למה בעצם? מה המציאות של ולאג'ה מבקשת מאיתנו והתודעה שלנו עלולה לחסום – שלום? הבנה נכונה? פעולה נכונה?

אולי כל הדברים הללו זהים בעצם?

מה חוסם אותך מלדאוג לכך שהאלימות בולאג'ה תיפסק?

אני חושב שהראצינול שעומד מאחורי סיור למקום כמו ולאג'ה הוא פשוט: חשוב שאנשים ידעו, ואחרי שהם ידעו הם כבר לא יוכלו להסכים שהמציאות הזו תמשיך להתקיים – זה ישפיע על העמדות שלהם ואולי גם יביא אותם להיות מעורבים.

אבל יתכן שהראציונל הזה קצת תמים או עושה את החיים קלים מדי. בפועל הדברים אינם פשוטים. הפער בין מה שקורה בולאג'ה לדימוי העצמי המוסרי שלנו הוא גדול. הדיסוננס בין ולאג'ה לבין הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על הסכסוך , על המניעים שלנו ועל המעשים של הפלסטינים עלול להיות גדול מדי. חלק מהאנשים יהיו משותקים מהפער הזה. חלק אחר יבחרו להיאחז בכל מה שהם מאמינים על הצדק שלנו ועל האלימות הפלסטינית על מנת  להשאיר מאחור את מה שראו בכפר.

 נכון, חלק אחר יתחזק במחויבות שלו ליצור כאן מציאות אחרת, מתוקנת. וחלק מהאנשים יעברו שינוי והסיור הזה יהיה אבן דרך בהבנה הפוליטית שלהם. ממילא אף פעם אי אפשר -לשכנע את כולם אז למה לא להסתפק בהם?

השאלה הזו היא סוג של חוסר סבלנות בעיני: המצב חמור, המצוקה גדולה, יש כל כך הרבה לעשות; יאללה ראיתם, הבנתם (או שלא) ועכשיו ממשיכים בעשייה. מי שזה לא מתאים לו, נסתדר בלעדיו.

אבל גם לעצור ולהקשיב לאנשים היא עשייה. הנה עוד פיצול שאינו לגמרי מדוייק: עצירה ועשייה אינן הפוכות זו מזו. האם יתכן שעל ידי הקשבה אפשר לחולל שינוי לא פחות מאשר על ידי דיבור ומתן הסברים? זה לא פשוט. כי כשאני מקשיב באמת בלי להתווכח עם דבר, בלי להקשות על מאום אני אשמע דברים שיהיה לי קשה לקבל ולתת להם מקום. האם אפשר לחולל שינוי על ידי נתינת מקום, על ידי השהיית הדחף לנסות ולשנות?

 אנחנו עוצרים ומקשיבים משלוש סיבות – מתוך עניין, על מנת לתמוך וכדי להגיע עמוק יותר. על שלוש רגלים יציבות עומדת הדהרמה – סילה (התנהגות מיטיבה), סמאדהי (ריכוז) ופאניה (ראיה לעומק). תוך כדי כתיבת הדברים הבנתי שתמיכה היא סילה, עניין הוא סמאדהי, עומק הוא פאניה. נעים לדעת שיש כזו התאמה בין הסיורים שלנו והדהרמה.