דיווחים מחארס

ביום ששי האחרון השתתפנו במצעד זכויות האדם ומשם נסענו – כ 20 מתרגלים ומתרגלות – לביקור בחארס, שם נהרסו לפני כמה שבועות התיהן של 2 משפחות.
להלן הדיווחים של ענת ומשה.

ענת

שנה וחצי בערך, לא עברתי את הגבול.

 הנסיעות האלה, הפכו להיות קשות מנשוא. המפגש עם כל מה שהמדינה שלי עושה בשמי, עם האנשים שחיים בתוך הכיבוש, התחושות של הבושה והעצב למול כל זה, כמה מפגשים מפחידים עם האלימות של הצבא שלנו,

 כל אלה, ביחד עם תחושת היאוש, הזרות והניכור, שהלכה והתגברה למול כל מה שקורה כאן בשנים האחרונות, ובמיוחד בתקופה האחרונה, גרמו לי לוותר.. לחזור ולהסתגר בבועה הפרטית,להרחיק את כל הקושי הזה,  לא לראות אותו, ..

 אבל בשבוע שעבר קרה משהו, שגרם לי להבין, שהבועה הזאת, הרבה יותר שברירית ממה שדמיינתי, ופתאום  כתבו לי "בואי", והתגעגעתי לסנגה, ובאתי..

 נסענו לכפר חארס מקום מגוריו של עיסא, ששהה בעבר בכפר המדיטציה של טיך נאת האן.

 הוא נורה לפני כעשר שנים בידי חייל של צהל באחת ההפגנות, ונותר משותק בכסא גלגלים, ואין בליבו שנאה או רצון  לנקמה. הוא הצליח לסלוח לאותו חייל שירה בו, להזמין אותו לביתו, ולראות גם בו קורבן של הנסיבות, של התנאים.

 התנגדות ללא אלימות, מאבק ללא שנאה, שינוי בתודעות, מאבק בפחד מהזר, על כל זה דיברנו עם עיסא, בעיקר שמענו ממנו..

 ואז נסענו לראות שני בתים בכפר שנהרסו לפני כחודש . ופגשנו את האנשים האלה שבחמש דקות , נהרסו בתיהם  בלי כל אזהרה ואפשרות לערעור משפטי. בתים ששקל לשקל נחסכו במשך שנים רבות , כדי לבנות אותם למשפחה.  ומה תגיד לאדם שעומד מול הריסות ביתו ? ולילדיו הקטנים שגורשו מביתם, כי ישראל הרסה אותו?

 ולאן כל זה מוביל, אם לא לדור נוסף שגדל למול ביתו ההרוס, דור נוסף של שנאה ?

 אבל זה היה רגע של ניצחון קטן.. שבו ההקשבה, ההזדהות, החום האנושי, הלב הפתוח והקירבה ניצחו את  ההפרדה, ההרחקה והפחד, ופתאום היאוש התחלף בתקווה קטנה… ואני אמשיך לנסוע ולקוות ולהאמין..

משה

"קפצנו" לחארס.

מאז השתתפותנו בביקור שהיה בכפר וואלאג'ה לפני כמה שבועות, גברה באסנת ובי התחושה שזאת הדרך שלנו. קשר ישיר בין בני אדם. לא הם ואנחנו, אלא בני-אדם. לא פוליטיקה ולא מי התחיל ולמה.

דרך הדהרמה מאפשרת זאת. דרך שבה מדברים אך בעיקר מקשיבים…מודעים החוצה אבל לא פחות פנימה.

עדות לסבל האנושי באשר הוא. אין "שלנו" ו-"שלהם". אין ישר תיוג לרע וטוב.

אני ממש לא אקטיביסט! אני אפילו לא חושב שאני "שמאלן" עם ובלי גרשיים. כמו שאני לא יודע אם אני "בודהיסט" עם ובלי גרשיים. אני רוצה לראות ובעיקר להקשיב. ובעיקר להיפגש ואם אפשר לעודד ובכלל אם יש במה לעזור. כאדם.

בחארס הפתעה.

אנחנו נוסעים עם הרכבים, חוצים את הכפר. אנחנו עם המזדה התורקיז-המזעזע בלב כפר פלשתיני. כל מי שרואה אותנו בתוך הכפר מנופף לשלום או מברך קלות. אטרקציה עליזה לילדים. הרצים ומתקבצים בשמחה מסביבנו.

המפגש המשמעותי עם עיסא. מדבר בשקט בעברית.

הדיבור הזה שלו – בשקט, דיבור של הגיון ואפילו של אי הגיון: אין רגשות נקם כלפי הצבא שירה בו והשאיר אותו משותק. גם לא ספציפית לאותו חייל שירה בו.

הדיבור השקט והלא מתלהם הזה מחלחל עמוק. אי של שפיות בלב מים סוערים.

התנגדות לא אלימה. התנגדות בעצם הנוכחות שלו ומשפחתו בכפר, בארץ.

לוקח אותנו לבתים הרוסים. בכפר. 2 בתים. המילה בתים כבר לא קיימת לגביהם. בעל-הבית. (או יותר נכון לאמר בעל-ההריסות) לוקח אותנו לסיור סביב ההריסות. מדבר בשקט. עצב מופנם. ייאוש עולה מקולו. נראה שאנחנו לא הראשונים ולא האחרונים (אני מקוה) שבאים לראות. מאיפה יש לו כח להראות לנו? הוא עונה שזאת דרכו. זאת ההתנגדות שלו. אם נוכל לעשות משהו. לשנות.

הוא מראה לנו ערימה של שרידי רימוני גז והלם צה"ליים. קופצת לי דמותי כחייל צעיר. זה "הצד שלנו" – הרי יש פקודות. כחייל הצעיר לא זוכר שראיתי מולי אדם. יש משימה. יש אמצעים לפיזור..או להילחם אם צריך. פעם ראשונה בביקור שקופץ לי "הצד השני" מיהו אותו "צד שני"? החייל הצעיר שנשלח למשימה בלב כפר עוין ומתפרע? תמונת חיילים צעירים מבולבלים ואולי מבוהלים מול המון ילדים ותושבים המתנגדים להרס הבתים..כמה זה נראה רחוק מביקורנו בחארס לפני השקיעה על ההריסות ובעל-הבית המספר בשקט את סיפורו הקשה. הצפיפות בבתים המארחים אותם. הוא ממשיך לשלם משכנתא על ערימת ההריסות. רק פינוי ערימת ההריסות יעלה המון.

אסנת אומרת לי תצלם. לא חשבתי לצלם. חששתי שהמבט דרך המצלמה יפריע לחוויה הישירה.

אני מצלם בטלפון כמה תמונות. ובאמת, ההריסות בעין המצלמה מאד אסטתיות. ההריסות מצטלמות היטב. פוטוגניות. שימת לב לחוד ברזל היסודות העולה מבין שארית הקיר המסויד כה יפה. יופי של בית זה כנראה היה. אסטטיקה של הרס בעיני המצלמה.house demolition

הילדים עולים על ההריסות בעליזות. מודעים למצלמות כעין מבקשים…צלם אותי.

יצאה תמונה משונה. אין בה סבל ההרס. אין בה את סבל המשפחה החיה כרגע בהצטופפות עם בבתי המשפחה האחרים בכפר. מצטופפים עם ההורים או האחים ואחיות שלהם לא הרסו. (אולי עדיין). בתמונה – הרס פוטוגני וילד מבסוט, על רקע השקיעה המתקרבת.

חושך.

מאיר הציע להיפרד ברגע של שקט. ללא דיבור. כל כך מתאים לי. השקט הזה המאפשר עיכול ליום כה שונה.

עולים למכוניות לצאת מהכפר. הילדים צועקים "בוליס" – ייענו, משטרה. טנדר עם זוג שוטרים פלסטינים עובר ליד לידנו, מביט. המחשבה שישר עוברת לי – אלו שוטרים "שלהם"….

במזדה התורקיז שלנו אנחנו חוזרים לביתנו הנהדר בכפר-סבא.

לך תסביר לאחרים. ישר יעלו התיוגים… איי, אתם הייתם בסיור עם אנרכיסטים? אם הם היו בשלטון ואנחנו תחתיהם. הרי הרסנו כי ..הם בכלל אשמים ש….שכחת שהתפוצצו אוטובוסים? תראו בעזה…

המון תודה לכל מי שעמד בתכנון יום השישי הזה. גם למי שארגן וגם למי שבא איתנו איפשר לנו לראות שיש דרך אחרת.

ותקווה, אם רק נצליח להרחיב את אותם "איים", אותם "איים במים סוערים" ולחבר בינהם. עוד אי ועוד אי ולהפוך ל-"יבשה בטוחה" רציפה… יש לנו עוד על מה לעבוד.

שבת שלום ושוב תודה לכל היקרים. השותפים לדרך.

משה בראל

כפר-סבא.

לא רחוק אבל גם לא מאד קרוב לחארס.

הולכים בשביל

4 תגובות ל-“דיווחים מחארס

  1. נמשיך להתפלל בשקט

  2. רוצה לכתוב על הרשומה "מקסים", אבל לא בטוחה שהמילה כל כך מתאימה… תודה לכותבים, למבקרים בכפר, ולדהרמה מעורבות חברתית על פתיחת הלב.

  3. תודה יובל, תודה דנה

  4. מאוד מעביר את התחושה של הביקור.
    מקווה שלא יהיו עוד סיבות לביקורים כאלה – רק בשמחות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s