שורשי האלימות

אנחנו מתחילים באיסוף תרומות לשם נטיעות של עצי פרי באל-ולאג'ה. פרטים נוספים אפשר למצוא בבלוג של ידידי ולאג'ה (ומומלץ להירשם אליו). אם ביכולתכם לעזור בהשגת תרומות של שתילים, או כסף לקנייתם אנא צרו קשר.

ועכשיו לנושא הרשימה שהיא ראשונה מתוך שתיים (אולי)

בתפיסה המקובלת בדהרמה, אלימות נובעת מתוך חוויה של נפרדות. כמו שאמר יפה ברני גלאסמן רושי (מ-Zen Peacemakers) בשיחה בירושלים לפני 11 שנה: "יד ימין לא תיקח סכין ותתקוף את יד שמאל. שתיהן יודעות שהן יחד באותו גוף".מכאן, נגזרת גם הפעולה המתבקשת לעצירת האלימות – עלינו לאפשר לאנשים לחוות את אי-הנפרדות שלהם, את האמפתיה העמוקה שהאנושיות של האחר מעוררת בהם. בודהה פוגש בודהה.

האיבחון הזו ודאי נכון פעמים רבות. אבל מניסיוני זו אינה כל התמונה. האנושיות של האחר זמינה לנו ונוגעת בנו הרבה יותר ממה שמשתמע מהפסקה הקודמת. הצרכים של האחר/ת, התקוות שלו, הפגיעות שלה, היופי והחכמה והחולשות שלו ושלה – כל אלו חודרים בעוצמה אל הלב שלנו. באופן ספונטאני מתעוררות בנו אז חמלה, השתתפות בכאב, ידידות והערכה – משהו מהלב זורם דרך ההוויה שלנו. יהודים ופלסטינים, פליטים ותושבי דרום תל אביב, חברי ועד העובדים והנהלת המפעל, אני ובת הזוג הנורא מעצבנת שלי – כולנו מהדהדים את האנושיות אלו של אלו.

ראיתי אתמול עיתונאי ידוע ופניתי אליו עם מידע שהיה חשוב לי שיכתוב עליו. בניגוד לדימוי הציבורי שלו כעיתונאי מצפוני ואכפתי הוא התנהג באנטיפטיות מאוד לא נעימה. ואני הרי הבאתי לו סקופ. אני נפגעתי אבל מיד גם הרגשתי את הפגיעות שלו ואת הדוקהה (אי-נחת) שבשלה הוא מריר כל-כך. במקרה הזה, משהו בי זיהה את הכאב של העיתונאי והייתי מודע לזיהוי הזה. אבל הזיהוי מתרחש בין אם אנחנו מודעים לו או לא, בין אם אנחנו מודים בו או מכחישים אותו: הלבבות מהדהדים יחד ללא שיש לנו שליטה בכך.

ומה קורה כשיש קונפליקט במצב כזה? כשהיהודי ופלסטיני גם נוגעים באנושיות אחד של השני וגם רוצים את אותה פיסת אדמה? או כשבת הזוג שלי פותחת לי את הלב אבל לא מוכנה לעשות משהו שנורא חשוב לי שיקרה? בשיחות דהרמה אומרים לנו שבזכות תחושת החיבור ומתוך היכולת לחוש אהבה צומחת היכולת להתמודד באופן נבון ומיטיב גם עם קונפליקט. אבל אני חושב שזו רק אפשרות אחת. האפשרות האחרת היא שהמתח שנוצר הוא הרבה יותר מדי חריף. גם לאהוב את האחר וגם להיות מתוסכל ממנו? גם להבין את הצרכים של האחר וגם להרגיש שהם נורא מאיימים עלי? זה כל כך קשה להיות במצב כזה. כל זה מתרחש מאוד מהר, עם הרבה גירויים ובלי שאני לגמרי מודע לכל מה שגועש בי – אמפתיה, אהבה, פחד, תסכול …

אז אני חייב לפתור את הדילמה הזו בכל מחיר. וכל כך הרבה פעמים אנחנו בוחרים לפתור אותה על יד ויתור על ההדהוד הזה שהאחר מהדהד בנו. ויתור על האמפתיה, ויתור על ההכרה באנושיות שלו ושלה. אז אנחנו נסגרים, ונהיים חשדניים, ומייחסים כוונות זדוניות. וכדי שנוכל להרשות לעצמנו להיות אלימים אנחנו מטפחים בתוכנו רגשות יותר ויותר שליליים. כי איך אפשר להיות אלימים כלפי מישהו שאנו מזהים את האנושיות שלו? רק אחרי שנהפוך אותו ללא אנושי יהיה לנו מותר לכסח לו את הצורה. זה הגולום שבתוך הבודהה.

כלומר הדמוניזציה שאנו עושים לאחר, נובעת דווקא מתחושת החיבור אליו ולא מאשליית נפרדות. החיבור במצב של קונפליקט מאתגר מדי עבורנו. בעצם הוא ממש בלתי נסבל. אז אנחנו קוברים את החיבור הזה תחת שריון של נפרדות. על מנת לא לפגוש את האחר, שחס וחלילה לא יגע בלב שלנו, אנחנו מלבישים עליו מלבוש של מפלצתיות. מתוך הסתכלות כזו, הגזענות הגואה בחברה הישראלית היא לא סימן לאטימות גדולה. אולי להיפך, בגלל שאנחנו לא אטומים, בגלל החמלה הבסיסית שיש בנו, אנו הולכים ומקצינים: כל כך כואב לנו, המצב כל כך בלתי נסבל, החברה הישראלית נאלצת להתמודד עם הצרכים של כל כך הרבה אנשים וקבוצות וזה למעלה מכוחותינו. אז אנחנו מוצאים מפלט בגזענות והופכים את הנצרכים ללא אנושיים.

מה אם כן מתבקש מהאבחנה הזו אם ברצוננו להפחית דמוניזציה ואת האלימות שהיא מאפשרת? לנסות להעיר מחדש את תחושת החיבור והאי-נפרדות זה בעצם להחזיר את עצמנו (במקרה של קונפליקט בין-אישי) או את הציבור (במקרה של סכסוך קבוצתי/חברתי/לאומי) אל אותו מצב מאיים ובלתי נסבל שבו התחילה השרשרת השלילית הזו. האם זה דבר כל כך נבון לעשותו?

לפעמים כן. לפעמים כל מה שצריך זה להפיח מחדש אש בגחלי האהבה שכבתה. היה לי מזל במפגש עם אותו עיתונאי שיכולתי להתבונן עוד כ-15 דקות אחרי שנפרדתי ממנו כיצד האמפתיה וההיאטמות מתערבלות בתוכי. כשכוחה של הפגיעה גבר הופיע בי מירמור וכל מיני תארי אופי לא מחמיאים עלו בראשי והחלו להידבק בדמותו של העיתונאי. ראיתי איך אני מיצר את המפלצת. וכשכוחה של החמלה גבר בי יכולתי ממש לחוש איך ההתנהגות שלו נבעה מצורך להגן על עצמו ויכולתי לחוש עצב על כך שעיתונאי בכיר שלכאורה הוא חזק ובעל מעמד, צריך להגן על עצמו. והרגשתי שהצורך שלו בהגנה הוא לגמרי לגיטימי. גלים של פגיעה וחמלה עברו בי חליפות וידעתי שאין שום סיבה שאוותר על החמלה שבי.

knight

אבל כל כך הרבה פעמים אין לנו את המזל הזה וידיעת החמלה לא נתונה לנו. בפעמים הללו, אי אפשר להסתפק בטיפוח של מטהה (ידידות אוהבת) או בחזרה אל ידיעת האי-נפרדות. המסת השריון תשאיר אותנו חשופים מול הקונפליקט והאיום עלול להיות גדול מדי. במצב כזה אנחנו נחזיר את השריון בשיא המהירות ובטח נוסיף לו שכבה או שתיים.

לא! כדי להתמיר את הקונפליקט חיוני להתקרב אליו, להבין בו משהו חדש, להתחכך בו ואפילו להישרט ולהיפצע. אם לעשות את כל זה ללא שריון זה מאיים מדי אז זה בסדר גמור לשמור את השריון, ממש לא דחוף להיות עכשיו בחוויה של חמלה. נכון, אנחנו יודעים לעצור, להתחבר לנשימה, להרפות ולהיפתח. אנחנו יודעים להזמין חמלה ורכות. זה נפלא וזה יקר ערך. אבל אנחנו עלולים לעקוף כך את הפצעים והשסעים בתוכנו. ובינינו לבין אחרים.

על אחת כמה וכמה, הדברים נכונים בפעילות של שינוי חברתי בה אנו לא מסתפקים בהתמרת הלב והתודעה שלנו אלא באים לתמוך במעגל רחב יותר של אנשים שלהם אין את התרגול כמשענת שמסייעת להם להיפתח מחדש ולהישאר פתוחים. זו אולי טעות להמיס את שריון הנפרדות בלי לגעת באיומים שהוא מגן בפניהם. השריון הוא שם מתוך סיבה ויש לכבד את זה. יכול להיות שאנחנו יכולים ביחד להתחקות קצת אחרי הסיבות הללו. כדאי להרגיש יחד את האיום ואת התסכול ואת הפחד. אפילו רצוי להשמיע ולשמוע את השליליות והדמוניזציה.

אני חושב שהמסר שלי הוא, שאנחנו לא צריכים לפחד מנפרדות והתיקון שאנו מציעים לחברה לא יכול להתמצות ביכולת שלנו להנכיח חמלה, metta, אי-נפרדות או כל עיקרון-על אחר. חייבים לראות את הקונפליקט ואת כל הבלאגן שלו; להרגיש את האיום ואת התסכול, את ההיצמדות ואת הפחד; להכיר את המציאות המסובכת, את ההיסטוריה, את האינטרסים, את הצרכים, את יחסי הכוח והמנגנונים החברתיים הכוחניים … לשם כך נצטרך אולי להניח לרגע בצד (או לחודש, או לשנה) את הכלים והמיומנויות שמאפשרים לנו לנקות משקעים ולפתוח את הלב. הם ישארו זמינים לנו ובזמן הנכון נעשה בהם שימוש.

מוכנים?

7 תגובות ל-“שורשי האלימות

  1. אני מקבלת את המיילים באופן קבוע בג'יבריש ומפספסת את הכתוב.
    מקוה שניתן לעשות משהו בנדון
    איבון

    נשלח מה-iPhone שלי

  2. אין לי מושג למה זה קורה. האם הג'יבריש הוא במחשב או באייפון? ננסה לטפל בזה
    אביב

  3. אצלי, לעומת זאת, המילים מגיעות בבהירות וזרימה, כל כך צלול שזה כמעט שקוף. ברור שאתה צודק (בין אם מה שהיה רלוונטי לבודהא שונה קצת כאן ועכשיו, או שזה ענין של פירוש והטיה).אז יש חמלה,אצלך לפחות, ויש לבנות איזשהוא מרכז בתוכנו, גם מול אי-הנפרדות שבעצמה מערבלת אותנו. אבל בשביל להביא את אלה למעגל יותר רחב כבר צריך יותר, לא? גם ראיית תהליכים, גם עוצמה.. או שאני כבר מבלבלת מושגים?

  4. said the poet… "Am I another you / and you another I? " "Then let's be kind."

  5. רוני ומאיר גלבוע

    לאביב שלום רב, ברצוני ליצור קשר עם רחל, אשר היתה בביקור בכפר חארס. היא אמרה לי משהו על סנגה ברחובות, ורציתי עוד פרטים. האם תוכל לעזור? תודה, רוני

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s