קורס מבוא למדיטציה לפעילים חברתיים

– בשבוע הבא יתחיל בירושלים קורס מבוא למדיטציה לפעילים חברתיים ואקטיביסטיות בהנחייתי. זו הזדמנות לאנשים העוסקים בשינוי חברתי שיש להם עניין בהתבוננות פנימה או רצון לקבל כלי לתמיכה עצמית, להתוודע אל התרגול יקר הערך של המדיטציה. הקורס יתקיים בימי שלישי בערב בירושלים וימשך 7 שבועות. לאחר מכן אלו מאיתנו שירצו ימשיכו במתכונת של מפגשי תרגול שבועיים. בכל מפגש יהיו הסברים איך לתרגל, תרגול וזמן לשיחה משותפת על דברים שאנו מתמודדים איתם בעשייה החברתית שלנו. פרטים מלאים בדף הפייסבוק. להרשמה כיתבו לנו.
בשבילי זו זכות גדולה לחלוק עם אנשים נוספים את התרגול הזה ולשתף באופן שבו ההתבוננות המדיטטיבית והעשייה לשינוי חברתי מזינות זו את זו.
כבר יותר מחצי שנה שבתל אביב נפגשת קבוצת ישיבה של פעילים חברתיים. למטה תמצאו דיווח של אחת המשתתפות שמלמד מה קבוצה כזו יכולה לאפשר למשתתפים בה.

– בשבת הקרובה נקיים נטיעות באל-ולאג'ה, באדמות שגדר ההפרדה תנתק מהכפר. בשבת הבאנו לאל-ולאג'ה כמאה שתילים שנתרמו מחוות אדאמאמא. היה מרגש להסיע את השתילים הללו. ובתרומות הנדיבות שנאספו נקנו עוד כ-100 שתילים: זית, משמש, אפרסק ודובדבן. ניפגש בשבת ב- 8:30 בבוקר בתחנת הרכבת במלחה וניסע משם יחד אל הכפר. לפרטים נוספים ולהרשמה כיתבו לנו

– הליווי של מאיס נמשך. היא היתה אמורה להיות מנותחת כבר לפני 3 שבועות אך כל פעם הניתוח נדחה מסיבה אחרת. אתמול הוא נדחה בגלל וירוס שמאיס נדבקה בו.
הקבוצה המסורה שמסיעה, מלווה ותומכת במאיס והוריה צריכה תגבור קל, ביחוד בכל הנוגע להסעות מתל השומר למחסום שער אפרים שנמצא מזרחית לנתניה. מי שיכול לתרום מזמנו אחת לכמה שבועות – נא לכתוב לנו

———————-

המסע אל לב נקי מסכסוכים / שני קדר

מזה שנים שאני חשה חוסר נוחות מסוימת להגדיר את עצמי כאקטיביסטית. כלומר, אני לא שייכת באופן רשמי לאף מסגרת של פעילות חברתית, והעניין אינו מוסדר ומוגדר בחיי. למעשה, אפשר לומר שהקיום האקטיביסטי שלי מתבטא בעיקר ב"זמן תודעה" שאני מקדישה לו: מחשבות, רגשות, דיבור, כתיבה. זה לא תמיד היה כך. ההפיכה ליצור פוליטי (פוליטי במובן מערכות הכוח ועל כן מדובר בכל הסדר החברתי בעצם, ולא בהגדרה הצרה של פוליטיקה מדינית) אינה דבר מובן מאליו בחברה שמקדשת אינדיוודואליזם, שמפרידה באופן ברור בין הספרה הביתית-חברתית-אישית ובין העולם והמוסדות שפועלים בו. במידה מסוימת ההשלה של ההפרדה המלאכותית בין ה"אישי" ל"פוליטי" הרגישה כתהליך טבעי, כמו חזרה הביתה, ובו זמנית דרשה "טבילת אש" לא פשוטה – כשמתחילים לראות את הקירות מתחילים גם להיתקל בהם, וזה כואב. כשהלב נפתח לדיכוי ולסבל הכיוון הוא אחד – פנימה, עמוק יותר, וזה שואב, וזה מפחיד, וזה עצוב באופן שכמעט אי אפשר לשאת. אז התפרקתי.

אני לא יודעת איך לכתוב על שינוי חברתי מבלי לכתוב על עצמי, כמו שאני לא יודעת איך לכתוב על הדהרמה מבלי לכתוב על עצמי. במידה מסוימת, בבסיס שניהם מונחת אותה אמת בסיסית – שהאדם הוא/היא יצור שמחובר בדרך הבלתי ניתנת להתרה מן העולם שסביבה, שפעולותיה, כוונותיה ומחשבותיה מעצבות ומשפיעות עליו בדרכים שהמסע לגלותן הוא בעצם ה-מסע של המשותף כולנו, כך שזה מפתיע עד כמה בתוך זה אפשר להרגיש מאוד מאוד לבד. המאבק באי-צדק מתחיל בתודעה, וכשהיא עמוסה ומבולבלת קשה מאוד לפעול. אל תוך ההתפרקות הזו, היאוש והבדידות הגיעה לחיי הדהרמה – חוכמה אדירה, קרקע פוריה, מנחמת ואל-זמנית לשאוב ממנה ולשקוע בתוכה. אבל זה לא מספיק. כמו שאמר טיך נאך האן, ללא הסנגהה אנחנו כמו נמר שירד מן ההר אל השפלה ועלול להיות נצוד על ידי בני האדם. וכך בדיוק הרגשתי: הלב מתרחב, מתרכך, החומות נופלות, ואני ניצבת מול כל עוולות העולם (שלפתע נגלו לי תחת כל עץ רענן או שלט פרסומת), לבד, חשופה, ובטוחה שעוד רגע ממש מישהו הולך לצוד אותי.

ג'ק קורנפילד כותב: "קיימים רק שני כוחות גדולים שנקראים עוצמה בעולמנו: האחד מתאר אנשים שאינם פוחדים להרוג. האחר מתייחס לאנשים שאינם פוחדים לאהוב". הגעתי לקבוצת דהרמה מעורבת חברתית בחשדנות מה טיפוסית. הייתי חלק מקבוצות כאלה ואחרות בחיי – קבוצות אקטיביסטיות, קבוצות תמיכה, קבוצות פמיניסטיות – אבל כאן הייתה הבטחה שסיקרנה אותי במיוחד – מרחב המשלב לימוד דהרמה, תרגול, ושיחה על חיים עם לב פתוח לסבל. חשדתי, אבל הייתה לי תקווה שכאן יבינו אותי, שיהיה לי איזה שהוא מפלט מהעולם שבו אני צריכה להצדיק את עצמי (לעתים קרובות גם בפני עצמי) על כמה אני עושה או לא עושה, על מה יש לי אומץ להביט או לא להביט, על כמה אני רגישה ליצורים אחרים על פני הכוכב הזה וכמה לפעמים אני לא מצליחה להיות עם הרגישות הזו, ובעיקר – להניח על השולחן את האמירה הזו, שלעתים קרובות כל כך זוכה לקיתונות של בוז, לעג וציניות, מבלי להתחבא מפניה: אני מרגישה שאני, בדרכי, יכולה לשנות את העולם. וזה מפחיד, וזה מרגש, וזה מדהים, וזה מייאש. אפשר להיות עם התחושות האלו לבד, ואפשר לשחרר אותן לחלל באומץ, לדבר עליהן בכנות ובכך לצעוד עוד צעד קטן במסע אל לב שיש בו כמה שפחות סכסוכים, ואולי משם אל עולם שיש בו פחות סכסוכים. אז אהבה, כן – זה מה שיש בקבוצה הזו. עדינות וסבלנות וענין אמיתי באחר/ת, וחום וחמלה (וגם: הזדהות, רחמנא ליצלן), ורצון טוב ושמחה, ועוד קצת אהבה. ואם יש משהו שאנחנו זקוקות לו במאבקים החברתיים שלנו ובמאבקים בפני-פנים הלב, זה בדיוק זה.