בואו נניח את הזהויות, וננשום רגע – על הפלת חומות הפנים, כדי שנזכור לשם מה להפיל את חומות החוץ

במאי האחרון קיימנו רטריט נוסף של מדיטציה והתבוננות על עצמנו כפעילים חברתיים. יחד עם קבוצה הנהדרת של 30 פעילים ופעילות שהשתתפו ברטריט נוצר תהליך משמעותי ומרפא. תומר לביא כתב על החוויה שלו מהרטריט בבלוג טיפול שורש ואנו מביאים את הדברים גם כאן.

מאת: תומר לביא

שמעתי מעשייה זו ממורה יקר אשר שמעו מרבו, אותו מעשה על ר' איוב בעל המצנפת שהיה מהלך יחף בשדה ירוק, עלי העשב הרכים ליטפו את רגליו והיה מהלך והוגה במעשה מרכבה. לפתע חש דקירה בכף רגלו והזדעק בכאב, מתחת רגלו ננעצה שיבולת חיטה שיבשה והפכה לקוץ, התמלא עליה חימה וקרא "בושי לך שכך הפרת שלוותם של תלמידי חכמים, מוטב היה לך לקמול ולהיאבד". פערה השיבולת את פיה וקראה, "ויי, ר' איוב, שהרמת קולך וקילסת אותי שתנובתי כילכלה את בני ישראל בצאתם ממצרים! כעת משייבשו ממני המים, קורא אתה שאאבד מן העולם? הנשתכח ממך הפסוק 'אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש'?".

טוב, את האמת, אין שום מעשייה כזו. ר' איוב בעל המצנפת לא היה ולא נברא מחוץ למוחי הקודח. למעשה, הסיפור הזה קרה לי. אבל כשזה קורה לי אני נשמע כתמהוני שמספר על חלומותיו בהקיץ, אבל כמה בעל חשיבות זה נשמע כאשר הסיפור מסופר כמיתוס. כאלו אנו, חיים בתודעה של מיתוסים. מיתולוגיזציה של החוויה ושל החיים המיידיים בה הפרשנות מתעלה על המפגש המיידי שלנו עם הדבר אותו אנו מפרשים עד שמהדבר עצמו לא נותרה כל חשיבות.

אני מבקש לספר כאן את חוויותיי בסדנא שהתקיימה בשבוע שעבר במסגרת "דהרמה מעורבת חברתית", התארגנות המשלבת בין התבוננות עצמית ופעילות חברתית ברוח הדהרמה. אני רוצה לדבר על הקשר הבלתי ניתן להפרדה (או יותר נכון על שיקריותה של ההפרדה) שבין החוץ והפנים ולדבר לא רק על החוויה, אלא על החווה, לא רק על השינוי החברתי, אלא על המשנה.

מהו באמת איזור נוחות?

פעלתי חלק ארוך מחיי בספירה האקטיביסטית בהמון זעם.

כשעומדים אל מול כל הסבל האנושי הזה, אל מול כל העוולות ורואים כמה מעט ניתן לשנות אל מול התעצמות העוולות, אתה מתמלא שנאה. הזעם והשנאה הופכים לאחד המסמא את עיניך. בתוך משימת חיים כזו, שלווה ושמחת חיים נראים כמו פריבילגיה. אנשים שלווים ובעלי שמחת חיים נראו לי אפילו כאקטיביסטים גרועים, שאינם מוכנים לצאת מאיזור הנוחות שלהם. כמה נוח להיות במקומכם הפריבילגי במצב מלא שלווה כזה, בלי ללכלך את הידיים.

ואז אתה יושב בדממה. ללא ביטוי ורבאלי אתה נאלץ להתבונן פנימה, הרפלקסיה מתחלפת בחוויה מיידית. אתה יושב ונפגש עם הדברים כדברים. ללא שיפוט מוקדם שלהם. כך אתה בסופו של דבר מבין שבדברים אתה למעשה רואה את עצמך. אז הלכתי, הליכה מדיטטיבית, וביקשתי לפגוש את הכאב, למצוא את המקום שבו מתעורר בי הזעם על הסבל האנושי. נפגשתי גם נפגשתי עם כאב. שיבולי חיטה יבשים ננעצו לי ברגל וזה כאב. הכל מאוד רגיש במצב תודעה מדיטטיבי, החושים מתחדדים והתודעה ריקה, הכל מורגש ומובחן. באותו הרגע כל שהיה קיים היה הכאב החד ברגל ולאחר מכן, מראה שיבולת החיטה. שנאתי אותה באותו הרגע. ישבתי על הקרקע החזקתי בה והתבוננתי בה. אז עלה הכאב האמיתי – החיטה הזו שאני מחזיק עכשיו בידי, שדופה וקשה ודוקרת, יצאה מן הקרקע אל אוויר העולם ככוח מזין ומיטיב. היא נוצרה על מנת לתת חיים, מגרגריה הטחונים ייאפה הלחם, סמל החירות. עם זאת, התנאים שבתוכה החיטה הזו חיה, בחום היבש והמייבש, כל המים עזבו אותה והשאירו אותה ריקה. התורה, אשר משולה למים – כל צורה של תורה, כל כוח באדם שמחבר אותו לחכמה פנימית ולרצון להיטיב – משהיא עוזבת את האדם, מעשיו בעולם יהיו מעשים של כאב.

ישבתי עם עוד רבות ורבים אחרים, כולן אקטיביסטיות שחוקות, עייפות, שבורות. המים נשאבו מהם מול החום הבלתי נסבל של שמש העוולות. אתה עומד מול אנשים מופשטים מכל השיפוט שלך. אין לך מושג מה הם עושים בחייהם ואתה מתעסק בעיקר בעצמך. רוב הזמן בשתיקה. מישהי מתחילה לספר על השבר הגדול שחוותה בחייה מכשלונה של המחאה החברתית, היא נשברת בבכי ואתה רואה שם כאב אמיתי, חוויה אמיתית של שבר גדול, של תקווה שכבתה. אני יושב שם ועם כל הבוז שלי למחאה החברתית ולכשלים שהיו בה, עם כמה שברור לי למה היא נכשלה, אני רואה באישה הזו את עצמי. גם לי הייתה את התקווה שלי במחאת הסטודנטים של 2007 וגם אני חשבתי שהנה כאן זה נגמר ונשיג הכול, תמימות של אקטיביסטים צעירים, ואחריה השבר הגדול שבא עם הכישלון. אינני מתבונן אלא בעצמי, בעבר שלי. אני גם מבין שכל מקום אצלי שבו אני בז לכאב שלה הוא מקום שבו אני בז לעצמי על התמימות שלי.

אז אני חוזר להרהר. מתי אני באיזור הנוחות שלי? כשאני זועם או כשאני שלו? כשהעולם מחולק לנבלים ולבני ברית או כאשר אני יכול לראות כיצד כולנו נולדנו ככוחות מזינים ומיטיבים בעולם ושההזנה ניטלה מידינו? נוכחתי לדעת שזעם ושנאה הם מפלטים מאוד נוחים כדי להימלט מהאמת הפשוטה, שזה שובר את הלב לראות כיצד הופך אדם שהיה תינוק פתוח אל העולם בעיניו, שכלו וזרועותיו הפשוטות לאדם שפוגע בי. אתה רואה את הפוגענות שבך ואת הפוטנציאל לפוגענות שבכל אחד. ברגישות גדולה לאדם כזהה לך, זה כאב שפשוט שובר את הלב. אז שונאים, והלב נסגר. הלב נסגר וממשיכים לפעול, ונפגשים בסבל שוב, ושונאים שוב, וסוגרים את הלב עוד קצת. ממשיכים וקוראים להפלת כל חומות עולם וכבר לא מסוגלים לראות את גובה החומות שהתרוממו סביב הלב שכבר לא מרגיש דבר. המקום שבו אני לחלוטין מחוץ לאיזור הנוחות הפריבילגי שלי, הוא המקום שבו אני יכול לחוש חמלה כלפי אלו שפוגעים בי.

ההבחנות הדקות שאנו נוטים לותר עליהן

זה כנראה המקום להביע התנצלות קצרה, לא דרמטית מדי אלא הצהרה כנה ועניינית. פעילות ופעילים יקרים שהבעתי בוז בפועלן ובמניעיהן בעבר – אתם אנשים מלאי רצון טוב וכוונותיכם לתיקון עולם יקרות לכולנו. הדרך שלנו שונה מאוד ומעשיכם לא תמיד רצויים בעיני. לפעמים הערכים שבשמם אתם פועלים או שמים לפני אחרים מעוררים בי כעס, אבל לעולם לא אשכח את כוונתכם הבסיסית ביותר, השאיפה לתיקון עולם. אני יודע שכולנו בתוך תהליך שבתוכו אנו מתהווים. אתם עוד תשתנו וגם אני, וכל אחד מאיתנו הוא העבר או העתיד של השניה. בכל פעם שארחש אליכם בוז עלי לנשום ולומר "פקח את העיניים והבט במראה".

לא, זוהי לא התייפייפות ניהיליסטית ניו אייג'ית כזו שבה אני אומר שהכול נכון ואין צודק ולא צודק. ביקורת הולכת עוד להישמע ממני והרבה. היא תמשיך להיות נוקבת וחדה כפי שהיא צריכה להיות וללא כל רחמים על שומעיה. מה שאני מתכוון לתרגל בכל שעה ושעה שביומיום שלי, היא את היכולת לבטא ביקורת ללא שיפוט. כמה פעמים איננו רואים את ההבדל בין אלו? ביקורת פונה אל המעשה או הערך בעוד השיפוט הופך את האדם שמולך, על כל מורכבותו והפוטנציאל הגלום בו לדבר שאותו אתה מבקר. זה דורש אורך רוח וחמלה, זה דורש אנרגיות רבות וסבלנות. נשמע מתיש? צודקים, אבל אין לי את הפריבילגיה לוותר על אף אחד, באתי להביא טוב לעולם. שיפוט יביא עוד סבל והסבל הזה ימשיך להתגלגל הלאה, אני נשבעתי כמיטב יכולתי לא לייצר עוד סבל. לא בתוכי ולא אצל האחר.

גם חמלה עשויה להפוך למסוכנת, כאשר הכוחות והסבלנות נשאבים ממנה. מאוד מהר היא תהפוך לרחמים או לפטרונות. גם לשם מצאתי את עצמי נשאב פעמים רבות. במקום לתת לאדם את שיש לי לתת לו ולתת בו אמון שהוא מקשיב ולוקח את מה שהוא מסוגל לקבל, במקום לתת אמון בתהליך שהוא עובר ויעבור כל חייו, אחזתי בו בכל הכוח ודרשתי שישתנה עכשיו. זוהי לא חמלה. אנו רוצים את העולם הטוב אותו אנו מדמיינים עכשיו ומיד, אבל מה שיש הוא מה שיש. הבה נהיה, עד שנצליח, אותו הטוב שאנו רוצים לראות בקץ התהליך.

וכן, יהיה הרגע שבו יהיה צורך בכעס, סביר להניח שגם אלימות. אבל עד שיגיע רגע האמת הזה, כדאי שנלמד להבחין בין רגע כזה ובין רגע שכל איום על תפיסת עולמנו הופך לרוע המוחלט שיש למגר. שם נמצא הרוע שלנו ואחריו, הרגישות שבלעדיה אין רצון טוב ואין מניע לפעול פשוט תיעלם מליבנו לנצח.

נשימה כמעשה פוליטי

אז יושבים. יושבים ונושמים.

אני יושב ומרגיש כיצד כל נשימה ונשימה שלי משנה אותי. מחדדת את ההתבוננות שלי בעצמי. אני אומר שאני פועל בעולם. מי זה האני הזה? אם אינני יודע מי אני ומה ראוי שאעשה, אז מי ביצע את הפעולה? ללא התבוננות כיצד אדע שהפעולה שעשיתי היא הפעולה שלי? כפי שאני הייתי עושה אותה מתוך שיקול דעת אמיתי וכוונה אמיתית.

אז אני נושם, נמצא בכאן ועכשיו וכל עקצוץ או גירוד בפנים, כל תנוחה לא נוחה, כל צליל בחוץ, הופכים להתמודדות. זה מה שיש עכשיו, אם ארצה ואם לא, לשיפוט שלי על התופעות האלו אין שום קשר לדברים עצמם ושום דבר שאומר עליהם לא ישנה אותם. אני יכול לגרד אותם ולאבד ריכוז, או להמשיך להתרכז בידיעה שהכל חולף, והזמן ממשיך לנוע. הנה, הרי זה פלא, העקצוץ נעלם, הצלילים התחלפו באחרים או בדממה מוחלטת, התנוחה כבר לא כזו מעיקה. אני נותרתי אני. כעת אני יכול לפעול כמי שאני, לא כמגיב לגירוי חיצוני.

חבר טוב אמר לי פעם פתגם שבזמנו קסם לי, the more you give, the more you have to give. אז נתתי ונתתי וגיליתי שהרבה פעמים נתינה היא כוח מכלה. לא תמיד אנשים רוצים לקבל את מה שיש לך לתת, לפעמים הוא מתקבל לא נכון והרבה פעמים זה חוזר כיריקה בפרצוף. אז שומרים לעצמנו ולא נותנים כלום, אבל גם זה לא עושה את החיים מפרים וממלאים יותר. בתוך הפרדוקס הזה התנהלתי במשך זמן רב. בתוך הנשימות האלו הדברים נהירים יותר. החיים נעים כל הזמן, הם נעים במחזוריות של קבלה ונתינה, כמו נשימות הגוף, כתנועת גלגל הדהרמה. כפי שכשאנו מתנשמים זה מעייף מאוד אבל ברגע שמרפים, הנשימה נעשית טבעית ונינוחה, כך עם קבלה ונתינה. ברגע שאקבל את האחר על כל מעלותיו וחסרונותיו (שהן מעלותי וחסרונותי) אוכל לתת לו באמת, נתינה של נדיבות הלב ולא של האגו הצר שהוא החסם האמיתי ביני ובין פעילות פוליטית שמשיגה את תוצאותיה הרצויות בעיני. כך מצאתי את עצמי מתקן את הפתגם של אותו חבר ואומר the more you breath, the more you have to live.

לסיכום, פשוט אצטט את שאמר הבודהה לאלו שאליהם דיבר, אל תאמינו לי ולכל שדיברתי, לכו ונסו בעצמכם. שבו בבית ונשמו, צאו לסדנא, הגיעו לפגישות של דהרמה מעורבת חברתית וגלו עולם.

את השיבולת שלקחתי והבאתי איתי לאולם המדיטציה בחרתי להחזיר אחר כך למקום שבו מצאתי אותה, כה גדולה הייתה הרגישות לדברים במצב התודעה הזה, שחשתי שזה מעשה כוחני רק לשם התובנה שלי להעתיק דברים ממקומם. שוו בנפשכם עולם שבו תהיה בלבו של כל אדם מאית מהחמלה הזו.

רק לאחר שהחזרתי אותה למקומה, נזכרתי בשיר הזה.

האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,

ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם,

ומחשֹף כך-רגלך ילטף בעלי האספסת,

או שלפי שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טפותיו הדופקות

על כתפיך, חזך, צוארך וראשך רענן.

ותלכי בשדה הרטב וירחב בך השקט

כאור בשולי הענן.

ונשמת את ריחו של התלם גשֹם ורגֹע,

וראית את השמש בראי השלולית הזהֹב,

ופשוטים הדברים וחיים, ומתם בם לנגע,

ומתר, ומתר לאהֹב.

את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט

השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם.

וביֹשר-לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת

כאחד הדשאים, כאחד האדם.

 

הטקסט פורסם גם בבלוג טיפול שורש

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s