"אזור נידח ובלתי מיושב" – איך אנחנו (לא) רואים פלסטינים

"סלילת חוצה ואדי קנה על ידי משרד הביטחון, איפשר את הקמת גוש היישובים: יקיר, נופים ועמנואל באזור נידח ובלתי מיושב.
נחל קנה הזורם מצפון ליקיר היה הגבול בין נחלת שבטי מנשה (מצפון לנחל) ואפרים (מדרום). "וירד הגבול נחל קנה… נגבה לאפרים וצפונה למנשה" (יהושע י"ז). בעמק הנחל יש מעיינות שופעים, פלגי מים, צמחיה טבעית והתנחלות כמה משפחות ערביות מהכפר דיר איסתיא בכפר-בת קטן.
בנחל קנה וסביבותיו ההרריים והמיוערים הסתתרו כנופיות פורעים ערביים בשנות ה – 30. מכאן היו מגיחים למישור החוף, תוקפים יהודים ובריטים וחוזרים ומסתתרים בשטח שלא הייתה אליו גישה לכלי רכב, עד שבשנת 1939 פרצו הבריטים דרך עפר מדיר- איסתיא לג'ינספוט שחצתה את ואדי קנה. על דרך זו נסלל הכביש החדש, שהביא את ההתיישבות היהודית לאזור הפרוע והלא ידוע"

התיאור הנ"ל לקוח מדף המידע על התנחלות יקיר באתר של המועצה האזורית שומרון. והוא כמובן מעיד על תפיסת המציאות של כותביו: על האופן שבו הם רואים את הדברים ולא פחות חשוב, על אותם דברים שהם אינם רואים (או אינם רוצים לראות). אני לא בטוח כמה טעם יש לכתוב על עיוורון של אחרים. ובכל זאת, זו הזדמנות להתעכב על כך שתפיסת המציאות של רובנו – שמאלנים, ימנים, אקטיביסטיות וכאלו שלא קוראות עיתונים – סובלת מלא מעט עיוורון בכל הנוגע לפלסטינים. אולי דרך העיוורון שמבטא הטקסט הזה נוכל לפקוח עיניים לעיוורון שאנו סובלים ממנו. בכל הנוגע אלי, אחרי הכעס הראשוני שהטקסט שלמעלה עורר בי, ההתעסקות איתו חשפה בפני שגם המבט שלי צר ומצומצם ועזרה לי לזכות בחוויה אינטימית עם מכר פלסטיני.

יקיר נמצאת כ-2.5 ק"מ מערבית לדיר איסתיא וכ-1.5 ק"מ צפונית לכפר קראות בני חסן. בשני הכפרים יחד חיים מעל 7,000 איש. במרחק 10 דקות נסיעה מההתנחלות יש עוד מספר כפרים ועיירות פלסטיניות ובמחוז סלפית שבו ממוקמת ההתנחלות חיים מעל 70,000 פלסטינים. לא ממש אזור שומם. מסביב להתנחלות יש שטחים נרחבים של מטעי זיתים השייכים לחקלאים מדיר איסתיא. ולזה קוראים אנשי יקיר "אזור נידח ובלתי מיושב". ההיסטוריה על פי יקיר מתחילה בשבטים העבריים הקדמונים ואז קופצת אלפי שנים קדימה לזמן ההתנחלות. הערבים מבליחים בתפקיד הקבוע שלהם כ"פורעים" ותו לא.

כאמור, אותי התיאור הזה הכעיס ואני זוכר כיצד במשך מספר שבועות יצא לי לספר עליו בהזדמנויות שונות. עד שלבסוף נפל לי האסימון שגם אני עושה דבר דומה. זה קרה לפני כמה חודשים ואני כבר לא זוכר איך, אבל לפתע היכתה בי ההכרה שגם המבט שלי על תושבי דיר איסתיא סובל מעיוורון. אני מתעניין בעיקר באופן שבו השלטון הישראלי משפיע על הכפר ואנשיו. מידע אחר – היסטורי, תרבותי או אישי – נוגע לי פחות. כמובן, יש לי קשרי ידידות עם כמה אנשים בכפר ומתוך כך אני רואה אותם בחיי היומיום, שומע סיפורים אישיים וכו'. אבל רוב מה שאני כותב ומספר על הכפר הוא בהקשר של הכיבוש.

מצד אחד ברור למה זה כך. הרי זה מה שמביא אותי לדיר איסתיא וזה מה שאני רוצה שישראלים ידעו. ומצד שני, אני לא יכול להתעלם מהדמיון ביני לבין יריביי האידיאולוגים מיקיר: גם הם וגם אני רואים את הפלסטינים דרך מסך שנקרא "הסכסוך".

המחשבה המטרידה הזו ליוותה אותי בדרכי לולאג'ה לפגוש את נ'. על הפרק היו שני עניינים: אח של נ' נפצע בעבודה וכבר כמה חודשים שאינו יכול לעבוד. המעסיק הישראלי לא שילם את הפיצויים המגיעים לו וכשהאח תבע אותו המעסיק ביטל את אישור העבודה של האח. נ' עצמו מתקשה להשיג אישור עבודה בישראל, עניין חיוני לפרנסת ילדיו. השב"כ החליט שהוא מהווה סיכון בטחוני, טענה מופרכת למדי ולא נדירה בכלל. קיצורו של דבר, גם עניין בסיסי כמו פרנסה אינו מנותק מדפוסי היחסים שמאפיינים שולט ונשלט. והרי ברור שכך יהיה. החזק מנצל את כוחו מול החלש. ולמרות שזה אמור להיות ברור, כישראלים רובנו לא מודעים שכך הם פני הדברים. על זה אני רוצה לספר , את זה אני רוצה שידעו. וכך שוב אני נקלע לספר על הפלסטינים כקורבנות של העוול הישראלי. וכי אי אפשר לספר סיפור פלסטיני בלי שיהיו בו ישראלים?

חשבתי שאני מגיע אל נ' כדי לקבל מידע על שני העניינים הללו שאיתו אפנה לארגון כמו "קו לעובד" בבקשה שיסייע. אבל כשהגעתי בשעת ערב מאוחרת נ' סיפר לי שעורך הדין שאחיו שכר הסדיר את העניין עם המעסיק הישראלי. ולגבי הסדרת אישור העבודה לנ' – הוא חשב שיצליח לעשות זאת ללא התערבותי. וכך הוזמנתי לארוחת ערב אצל המשפחה. כמו תמיד הילדים עוררו מהומת אלוהים בבית, משתוללים וצוחקים ובודקים האם הערבית שלי נותרה גרועה כשהיתה. הבית הזה שצו הריסה מרחף מעליו, שבקיץ לא מגיעים אליו מים זורמים ושפרנסת דייריו אינה מצויה – הבית הזה הוא אחד הבתים השמחים והצוהלים שאני מכיר.

ובתוך הצהלה הזו התברר שבן הזקונים של המשפחה אינו חש בטוב. פניו אדומים ונפוחים כנראה עקב תגובה אלרגית כלשהי. כך זה כבר כמה שעות וזה הולך ומחמיר. השעה 20:00,  ובולאג'ה ממילא אין מרפאה. למשפחה אין רכב ואני מציע להסיע אותם לבית החולים בבית ג'אלה. בהתחלה אומרים שאין צורך אבל אחרי 15 דקות מבקשים שניסע.

אנחנו נוסעים לבית החולים ואני אומר לעצמי: "עכשיו אתה לא חושב על ישראל ועל כיבוש". יש כאן משפחה שצריכה להגיע לבית חולים ואני אנסה להסתכל על זה בלי לחשוב על הפער בין הטיפול הרפואי שאני מקבל בישראל כמובן מאליו לבין מערכת הבריאות הפלסטינית שהיעדר העצמאות פוגע בתפקודה. אני גם לא אחשוב על גדר ההפרדה שתוכננה במקור כך שבשביל להגיע מהכפר אל בית החולים בבית ג'אלה יש צורך להתעכב במחסום. נכון להיום התכנית הזו שונתה והגדר חוסמת "רק" את הדרך הקצרה בין הכפר לבית ג'אלה. "בלי סיפורים. אני לוקח 2 חברים עם הילד הקטן שלהם לבית החולים".
בית החולים בבית ג'אלה לא מטפל בתינוקות. אנחנו צריכים לנסוע לבית לחם. נ' מהסס לבקש ממני להיכנס לשטח A בשעות הלילה אבל אני אומר שברור שניסע, לבית לחם נכנסתי פעמים רבות. ולעצמי אני אומר "אתה נוסע לבית חולים. אף מחשבה על שטחי A ותפקידם בשימור השליטה הישראלית בפלסטינים".

הגענו לבית החולים, הילד אושפז ללילה. אחרי שעה נ' ואני חזרנו לולאג'ה. א' האמא נשארה בבית החולים.
ואז אולי היקום החליט לגמול לי על שרוב הערב אני מגרש ממוחי מחשבות של כיבוש. נ' מדבר על בר שהגיעה איתנו לולאג'ה מצוידת במצלמה. לפני 20 שנה גם הוא היה מצלם. והוא צילם המון, ממש היה מכור לזה. צילם כל פינה בכפר וכל אירוע. היה מתעורר בחושך כדי לצאת אל הגבעות שסביב הכפר ולצלם את הזריחה. נסע לחברון וצילם, נסע ליפו וצילם (הו הזמנים שלפני מגבלות התנועה של היום). כל שקל שהיה מרוויח היה מוציא על קניית פילם או פיתוח תמונות. אהבתו לצילום ברורה וניכר שהוא מתרגש כשהוא מספר על כך – אני לא מצליח להעביר כאן במילים עד כמה מרגש וחי היה הסיפור שלו. אני מבקש לראות את תצלומיו ואז פניו נופלות.

יום אחד חזר הביתה וגילה שאוצרו אבד. אביו שכעס על שיגעון הצילום שלו זרק לאש את התמונות ואת הפילם ואת המצלמה שבר. "חשבתי שאני אהרוג אותו", אומר נ'. "5 שנים לא דיבתי איתו אחר כך". אנחנו נפרדים. הסיפור של נ' ממשיך ללוות אותי – התשוקה, הכאב, הזעם.

נ' סיפר גם לבר על אהבת העבר שלו לצילום. והיא מתקשרת אלי להגיד שהיא רוצה להשאיל לנ' מצלמת פילם. היא סטודנטית לצילום, היא תוכל לפתח את התמונות בחדר חושך… אני מתלהב. וכשאנחנו נוסעים אל נ' לספר לו על הרעיון הוא נבהל מרוב התרגשות.
לקח זמן להשיג את המצלמה וכשכבר עמדנו להגיע לולאג'ה ולתת אותה לנ', אמא של אישתו נפטרה והם נסעו להלוויה בירדן.

מחר זה סופסוף יקרה. נ' יקבל את המצלמה ויחזור לצלם.

 

 

4 תגובות ל-“"אזור נידח ובלתי מיושב" – איך אנחנו (לא) רואים פלסטינים

  1. סיפור יפה ומלמד. גרם לי בהחלט לחשוב… תודה!

  2. ,תודה על הרשימה האנושית והיפה, נגעת בנקודה מוכרת. תודה שהזכרת.

  3. תודה אביב, שהזכרת. סיפור אנושי כל כך, שכתבת אותו יפה.

  4. תודה אביב. אנסה להפיץ את הסיפור.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s