איך יצרתי אחדות בעם והתבאסתי: שיחה על תרגול מטהה

מאת איתן

כמו רובנו, אני נקלע לשיחות עם מכרים על "המצב". כלומר, יוצא שאנשים שאני מכיר מנהלים שיחות איתי על מוסר, גם אם הם לא תמיד רוצים להודות בכך. אתמול התנהלה שיחה כזאת ביני ובין מכרה, אמו של ילד בן 3 שבא אלינו הביתה לשחק עם בתי. נקרא לו עידו. המכרה הזאת – נקרא לה דרורה – היא משכילה ונעימת הליכות, עם דימוי עצמי של אדם ליברלי, המחויב לערכים אוניברסליים. להלן השיחה, למיטב זכרוני, ומחשבותיי בעקבותיה.

דרורה: שמעתי מזוגתך שאתה נוסע לריטריט ויפסאנה. עשית את זה כבר? איך זה? הייתי רוצה לנסות פעם.
אני: יאללה, אפשר כאן בשכונה. יש קבוצה שמתרגלת מטהה. מטהה זה צורת תרגול שבה אתה מתרגל אהבת חינם לעצמך, לסובבים אותך, ובעצם, לכל היצורים החיים.
דרורה (צוחקת קצת): זה נשמע כמו הגננת של עידו, שאמרה לו שאם רק נאהב את חמאס, לא תהיה יותר מלחמה.
אני: נשמע לי די נכון מה שהיא אומרת. מה, לא?
דרורה: אני לא חושבת. עכשיו יש מלחמה, ובמלחמה יש הרג. גם אם זה עצוב.
אני: גם אם זה נשים וילדים? ובכלל חפים מפשע? ובכלל, למה שהרג יפתור משהו?
דרורה: כן, גם אם זה ילדים.
אני: יעני, אם הייתי הורג עכשיו את עידו, ילד בן 3, היית אומרת שזה מוצדק? שזה לגיטימי?
דרורה (פרצוף רציני ועצוב): כן, זה מוצדק.

אני (מרגיש כאילו חטפתי אגרוף לבטן): אופה, תראי מה השעה. אני זז לקנות סיגריות, אחזור עוד מעט. אם לא נתראה, נחמד שבאתם לבקר.

בזמן שהלכתי למכולת, ניסיתי לעבד את השיחה הזאת. מצד אחד, אדם מהקאסטה שלי. ילדינו סדקחברים. מצד שני, ראיית עולם הפוכה משלי. עד כמה שאני מבין אותה, נראה לי שלה יש ראיית עולם דומה מאוד לזו שהיא מייחסת לחמאס: הרג הוא מוצדק אם זה משרת מטרה ראויה או חשובה מספיק. מצאתי שהמחשבות שלי חוזרות ומתבייתות על השוני המוחלט ביני ובינה. שוני זה עורר בי שוב את תחושת הבידוד, שוב את הרצון לקחת את המשפחה שלי ולעוף מהמקום הזה.

אבל לא שכחתי שהשיחה התחילה כשיחה על תרגול מטהה. שוני מוחלט? בעצם, לא. דווקא רב הדמיון בינינו. שנינו גרים באותה שכונה, לשנינו יש בן ובת, שלומדים באותו בית ספר. שנינו ישראלים, יהודים. שנינו בני אדם. שנינו חיים ממש עכשיו. שנינו נושמים, כמו כל היצורים החיים. שנינו רוצים לחיות בשלווה, באהבה ובהבנה. שנינו רוצים לחיות בשלום. שנינו נמצאים בפחד, בכעס, ובבלבול לנוכח האלימות וחוסר התקווה.

ואז באו המחשבות על המחשבות: מה זו האחדות בעם הזאת? מה זה "שנינו ישראלים, שנינו בני אדם?" חרטא. היא הרי חושבת שרצח ילדים זה דבר שאפשר, באיזה שהוא עולם של מוסר, להצדיק. שוב המחשבות האלה עוררו בי אכזבה וכעס, בעיקר על עצמי: למה אני כל כך רפה מבחינה מוסרית? למה המצפן המוסרי שלי כל כך מקולקל? למה אני חושב שאני שונה ממנה? הרי שנינו רקובים באותה מידה.

לפי שעה, אין לי פתרון, ואני חושש שמחשבות על מחשבות על מחשבות לא יועילו. עליי להכיר בעובדה שיש אנשים שחושבים כמוה, ובעובדה שעליי לחיות איתם, כמו שעליי לחיות עם כל האנשים, בין אם חושבים כמוני ובין אם לאו. עליי להכיר בעובדה שאין הבדל ביני ובינה, ובו בזמן, יש הבדל ביני ובינה.

אולם אחרי העובדות שעליי להכיר בהן, נותרת שאלה: מה עליי לעשות? כיצד אני משנה את המציאות הזאת, גם אם במעט? האם התובנות שמתהוות מתוך תרגול מטהה הן עקרות, או שמא הן עשויות להוות תשתית לשינוי, קטן ככל שיהיה, שאוכל לעשות בחברה שלי?

יש לי רעיונות מעשיים: אולי להתקשר אליה, להזמין אותה לקפה, לנסות לברר את הדברים ולקוות שמשהו בה יזוז לכיוון האמון בדרכים בלתי אלימות, לכיוון האמון בבני אדם. אולי לקיים מפגש הורים בבית הספר, לדבר על חינוך לערכים בעת זוועות. אולי. אבל בינתיים, בחזרה לחיים, בחזרה לתרגול.

3 תגובות ל-“איך יצרתי אחדות בעם והתבאסתי: שיחה על תרגול מטהה

  1. מזדהה מאוד עם המחשבות שלך

  2. משחקי חשיבה ועמדה לפעמים מצחיקים לפעמים מבאסים ולפעמים משחררים את הראש ואת הלב. בשם "משחקי חשיבה ועמדה" אני מכנה מאמץ לדבר באופן לולייני מעל פער רגשית שנפרשת בין בני השיח. ההיפך מדיבור לולייני הוא דיבור חופשי שמקשיב לאמת הרגע ביכול לאדוות הזעזועים, שמנסה לתת לרובד התגובתי, המתגונן, להגיח לגעת ולפרוש עצמו תוך הדהוד האופנים שאנחנו מושפעים ממנו, שיתוף במתעורר בלי לוותר על האבחנה בין התבצרות לבין הרפייה, וכל הזמן החזקה שקטה וחופשית של מתח ההבדל המתמקם כקיר בינינו בלי לכוון אל קריסתו. "גם אילו….- מה היית אומרת אז…." הוא דיבור שבודק גבולות. ועל זה יש לי כבר באמת יותר מידי לומר, אז אפסיק עכשיו.
    ורק עוד אומר שמדהה איתך, איתן. שנהניתי לקרוא. שעצוב כשפוגשים התעקשות על תודעת "אין ברירה". ושאני ממשיכה ברוב כאב להזכיר לעצמי את העובדה הפשוטה כי הרבה פעמים מי שאמר לי שהוא יהרוג אותי אם אעשה משהו עוד פעם מצא לעצמו דרך גם ללבי הממשיך לעשות דרכו, על טעויותיה, גם אלה שאינן חפות מזדון, בעוד תודעתי הרחבה מרכינה ראש בהכנעה לרקב מוכר מידי, בעודה מתרוננת נוכח נחישות להמשיך, לחשוב מה ואיך הלאה, ואיך הנה שוב, למרות שכבר התייאשתי, מתחדשת לה טריות.

  3. אהבתי מאוד מה שכתבת וגם הייתי במקום הזה פעמים אינספור, אבל נותרתי בתחושה שאתה לא רוצה לדבר עם דרורה אלא לשכנע אותה שאתה צודק, להיפגש אתה בתקווה שמשהו יזוז אצלה – לא אצלך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s