לנצח את האויב

מאת: איתן

אנחנו רגילים לחשוב על אנשים ועל קבוצות של אנשים ביחס לעצמנו: מי שנעים לנו בקרבתו הוא ידיד או חבר, ומי שלא נעים לנו בקרבתו עלול להיתפס כאויב. אנשים שלא מעוררים אצלנו חוויה חזקה לכאן או לכאן בקושי מותירים רושם עלינו. כך בחיים הפרטיים שלנו, כך גם כשמדובר בקבוצות של אנשים. השיח הישראלי-יהודי מלא בקטגוריות כאלה: עבור חלק מהאוכלוסייה, "הערבים" הם האויב, עבור חלק אחר האויב הוא "הדוסים," וכן הלאה. גם בתוך משפחות, קהילות, ומקומות עבודה, יש נטייה לחלק את העולם האנושי לידידים ואויבים.

אבל המיון הזה ל"ידידים" ו"אויבים" קורס – או לפחות מסתבך – פעם אחר פעם. "יש לי חברים ערבים, אבל כקבוצה, כתרבות, אי אפשר לסמוך עליהם," או "עברה לבניין שלי משפחה חרדית, הם דווקא אנשים חמודים, אבל נראה איך יהיה כשהם יהיו הרוב כאן בשכונה." כמובן, אפשר להפוך את המשפטים האלה, אפילו מבחינת הסדר: "מתעורר בי פחד כשאני חושב על ערבים כקבוצה, אבל כשאני עם החברים שלי דווקא טוב לי," או "אני חושש מכפייה דתית בשכונה שלי, אבל החרדים בבניין שלי שכנים טובים."

אולם לא זאת הנקודה של הרשימה הזאת. כאן אבקש לתאר שינוי שחל בי כתוצאה מהתבוננות ממושכת, במסגרת של תרגול מטה (ידידות אוהבת), ולראות אם ניתן להסיק מסקנות הלאה.

אוואלוקיטשוארה - הבודהיסטוה של החמלה. אלף הזרועות שלה נכונות לתת מענה לצרכיהם של אינספור הברואים

אוואלוקיטשוארה – הבודהיסטוה של החמלה. אלף הזרועות שלה נכונות לתת מענה לצרכיהם של אינספור הברואים

בצורה אחת של תרגול מטה, אנחנו מתחילים באיחולים מיטיבים לעצמנו, ובהדרגה מרחיבים את רשימת הנמענים של המטה, מהמתרגל עצמו למי שהטיב איתו, לחבר, לאדם ניטרלי, ואויב, ומשם לכלל האנשים וכלל היצורים החיים.

כשהתחלתי לתרגל מטה באופן סדיר חשתי מבוכה, על אף שלא היה מי שהיה יכול לצפות בי או לשמוע את האיחולים. חשתי מבוכה מההיפיות של התרגול. חשתי מבוכה במיוחד מאיחולי המטה ל"אויבים" שלי, שבקיץ האחרון היו ביבי, יאיר לפיד והאנשים שאיתם שוחחתי שהתבטאו בעד האלימות חסרת הפשר. דמיינתי את התגובה של חברים שמאלנים, אילו סיפרתי להם על התרגול ההיפי הזה. חשתי מבוכה, והמשכתי לתרגל מטה.

כשהשתעממתי מלאחל לביבי בריאות, שמחה, והצלחה, או לאחל ליאיר לפיד איזון וקלות, פניתי לשדים יותר קרובים אליי. ממונה עליי בעבודה אדם שבשנים קודמות ניסה במרץ לפגוע בי מקצועית. לאותו אדם התחלתי לאחל בריאות, הצלחה, לב פתוח ואוהב, ושאר האיכויות הטובות. כך תירגלתי מספר חודשים. עם הזמן, התרגול עורר בי תחושה של מלאכותיות: כבר לא הרגשתי שהאדם הזה מבקש את רעתי, ובכל מקרה, התנהלתי מולו בצורה פתוחה וידידותית.

בכלל, תרגול מטה מעורר בי, לעתים קרובות, תחושה של בלבול – ואז צלילות – לגבי האנשים המככבים כדמויות בתרגול: הרי לא קל לאחל לעצמי, בכנות, איכויות טובות. יש לי שאלות לגבי המניעים של האדם שהטיב איתי. קשה למצוא אדם שהוא באמת ניטרלי מבחינתי. והאויב בסופו של דבר חבר, או לפחות ידיד, או לפחות אדם שקל לי איתו יחסית.

בנקודות מסוימות בתהליך הזה, נזכרתי בכמה משפטים מהספר Mindfulness in Plain English  של בהנטה הנפולה גונרטנה, בנספח על תרגול מטה:

"למעשה, אם כל אויביך היו בריאים, מאושרים, ושלווים, הם לא היו אויביך. אם הם משוחררים מבעיות, כאב, סבל […], לא היו אויביך עוד. הפתרון המעשי שלך להיותם אויביך הוא לעזור להם להתגבר על בעיותיהם, כדי שתוכל לחיות בשלום ובשמחה" [בתרגום חופשי שלי].

איך מנצחים אויב? על ידי הפיכתו לחבר, או לפחות על ידי הפיכתו ללא-אויב. על ידי התובנה שלאויב שלך יש מניעים שנולדים מנסיבות, הן נסיבות חייו והן נסיבות היסטוריות רחבות יותר. על ידי התובנה שאין הפרדה או הבחנה בינך ובינו.

על ידי שביתת נשק חד-צדדית: להניח את נשקך, להפסיק להיות אויב של אויבך.

כל הנאמר לעיל מתחבר לתובנה הבסיסית של הדהרמה: שאין דבר קבוע ובלתי משתנה, שהמצב של היות אדם "אויב" תלוי בנסיבות ואינו עניין של מהות נתונה מראש וקבועה.

אני לא טוען כאן שיש משהו מיסטי בתרגול מטה שאיכשהו "עובד," שמשדרים אנרגיה קוסמית שמשנה את התודעה של הזולת. מההתבוננות בתרגול שלי והחוויה שלי עם אנשים מאז שאני מתרגל מטה, אני מגיע למסקנה ששביתת הנשק החד-צדדית משנה את המציאות בצורה מאוד ארצית ומוחשית: המתרגל משנה את הפעולות ואת הדיבור שלו דרך התרגול, ולשינוי הזה יש השלכות בעולם. המתרגל משתהה, מסרב להיגרר לשרשרת של תגובות ותגובות על תגובות, ובכך מפרק את התנאים שמתחזקים את האויבות.

המסקנה ה"פוליטית" מן הנאמר לעיל יכולה להיות כזאת: כשאנחנו מנסים להבין את הנסיבות שהולידו את האויב ואת האויבות, חלק מהאויבות עשויה להתפורר. כשמבינים ש"עמדות" אינן פתרון לבעיה כלשהי אלא גורמים שמזינים את הקונפליקט, יחד עם אותם מצבים מנטליים ורגשיים שמנסים להשתחרר מהם – פחד, ייאוש, וצער, אפשר למצוא מקום שבו רב המחבר על המפריד.

יש מי שיטען כנגד שזאת עמדה נאיבית, שהאויב הוא לא רק אמיתי, הוא גם אויב באופן אובייקטיבי, והוא גם מבקש את רעתנו בכל הזדמנות. לטענה כזאת לא אשיב כאן, מכיוון שדיון כזה הוא מעבר לכוונות של הרשימה הזאת. מה שכן אומר, לפני שאשאיר את הרשימה הזאת בלתי-גמורה, פתוחה, הוא זה: נראה לי – ואולי תחשבו אחרת – שפתרון עשוי להימצא בחיבור בין מטה ובין דאנה, האיכות הפעילה של נתינה ונדיבות, הניסיון הפעיל לתת לזולת. אם אויבך רעב, האכיל אותו. אם אויבך חש מושפל, רומם אותו. אם אויבך פוחד, נחם אותו. אם אויבך שונא אותך, אהוב אותו כמו שאתה אוהב את עצמך. וכך, אולי, אפשר להסיר חלק מהתנאים שמולידים ומתחזקים את האויבות וכופים על כולנו לחיות, שלא ברצוננו ולא לטובתנו, במצב של סיכסוך.

 

4 תגובות ל-“לנצח את האויב

  1. תודה רבה איתן. מעורר השראה.
    סטי

  2. תודה. תודה. תודה.
    מאמר מצוין.
    מי יתן ויגע, ויגיע לכל גוף נפש ורוח בישראל.

    מי הכותב?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s