ענישה קולקטיבית בדיר איסתיא

כבר חמישה לילות רצופים שתושבי דיר איסתיא נמצאים תחת התקפה. מדי לילה נכנסים חיילים לכפר, מגרשים אנשים מהרחובות, כופים על בעלי בתי הקפה לסגור אותם, יורים גז מדמיע ופורצים לבתים והופכים את תכולתם. נוסף על כך, באמצע השבוע חסם צה"ל בגל של סלעים ועפר את הכניסה הראשית לכפר. זו הפעם הרביעית בששת החודשים האחרונים שהכניסה לכפר נחסמת  כך בידי הצבא.

חסימת כביש היציאה מדיר איסתיא

חסימת כביש הכניסה לדיר איסתיא

העילה לחסימות ולהשתוללות של חיילים בלב אוכלוסיה אזרחית היא ידויי אבנים על רכבים של מתנחלים בכביש הראשי שבסמוך לכפר. מספר פעמים נזרקו גם בקבוקי תבערה. לשמחתנו לא היו נפגעים בתקריות הללו אבל ברור שהסכנה קיימת כפי שלומדים ממקומות אחרים: לפני מספר שבועות ילדה מהתנחלות אלמתן נפצעה קשה מבקבוק תבערה. אחת לכמה שבועות עוברי אורח פלסטינים שאינם מעורבים בפעילות אלימה נורים – לעתים נהרגים – בידי כוחות צה"ל שעוסקים בפעולות עונשין והפחדה ליד בתיהם.

הפעם הראשונה שהכניסה לכפר נחסמה בידי הצבא היתה בקיץ, בזמן ההרג בעזה. לפני כ-4 שבועות הכניסה נחסמה בפעם השלישית וכמו בעבר הצבא הסיר אותה אחרי שבועיים. החסימה הנוכחית, 10 ימים בלבד אחרי הסרת החסימה הקודמת יחד עם הפשיטות האלימות של הצבא הן הסלמה מפחידה.

בשבילנו המצב הזה מציב לא מעט אתגרים. ולמרות שאנחנו לא הענין כאן, בכל זאת נכתוב קצת על עצמנו לפני שנמשיך עם תיאור המצב.

המשכתם לקרוא עד כאן? זה האתגר הראשון. כי אולי חלקכם כבר נשרו. אין לי מושג איך לכתוב את הדיווח הזה בצורה שלא תרחיק. ים של פרטים שכולם אלימות. מי רוצה לקרוא את זה? ואיפה כאן הדהרמה? איך זה בכלל קשור לבלוג דהרמה (מעורבת חברתית)?

וזה האתגר השני. כי במצוקה הזו של פעולות אלימות מחד וזעם ויאוש מאידך (משאיר לכם לקבוע מי נוקט באלימות, מי מיואש – רק קחו בחשבון שיש סיכוי שאתם טועים) איך בכלל מביאים את הדהרמה לידי ביטוי? מה בכלל אפשר לעשות?

ואם כבר עשינו משהו, אם מצאנו איך לתמוך בתושבי הכפר,אז מה זה אומר? שאנחנו תומכים בידויי אבנים? שלא אכפת לנו אם ילדה ישראלית תיפגע שם מאבן בעוד שבוע?

הדהרמה היא של אנשי דיר איסתיא. שבניגוד לישראלים (זה אנחנו), מתמודדים עם המתקפה האלימה שמופנית כלפיהם בלי צבא שיספק להם ביטחון (או מראית עין של ביטחון), אין להם אל מי לפנות בדרישה לשינוי המצב. הם לבד. ולבד הם ממשיכים לעשות את מה שצריך כדי לפרנס את ילדיהם, לקיים את שגרת החיים שלהם. כלומר, אם הם יכולים. כי בין שאר אמצעי הענישה הצבא דאג גם לשלול אישורי עבודה לכמה מתושבי הכפר למרות שלא היו מעורבים באלימות.

והם לא נכנעים לזעם ולייאוש, לא פונים לאלימות ("אז מי זורק את האבנים?", אתם אולי שואלים), לא מפסיקים לחייך גם אם החיוך צבוע בעגמומיות. "מקבלים את המציאות כפי שהיא", מציאות של כיבוש.

והדהרמה היא גם קצת שלנו. שמגיעים להיות עם אנשי הכפר. למרות שאין הרבה שאנחנו יכולים לעשות. "רק" להקשיב, "רק" להיות עם. אז שלחנו כמה מכתבים לצבא. ובכל פעם, יומיים-שלושה אחרי ששלחנו החסימה הוסרה. מרוב שלא רצינו להרגיש חסרי אונים פינטזנו שלמכתבים שלנו יש השפעה, עובדה החסימות נפתחו…. וגם אנחנו לבד, מוקפים בישראלים טובים (באמת טובים) שלא נוקפים אצבע. זו תהום כפולה: הם לא יבינו אותנו ואנחנו עלולים מרוב תסכול לכעוס עליהם. אנחנו חייבים לגשר על התהום הזו למרות שאנחנו לא ממש יודעים איך.

והדהרמה היא של עצמה. והיא ממחישה לנו איך הפרדות ומחיצות הן אשליה. אחרי כמה שנים של קשר עם תושבי דיר איסתיא אנחנו לא יכולים לעמוד מנגד כשכך פוגעים בהם. אין בכלל שאלה אם נגיע – גם כשלא נוח, גם כשאין מה לעשות, גם כשכדי להגיע אנחנו נוסעים מאוחר בלילה דרך סמטאות צרות של כפר אחר (כי בגלל החסימה צריך להגיע מכיוון אחר "מסוכן" יותר) ואנחנו מתבדחים שכאן אף אחד לא מכיר אותנו ואם יראו אותנו יחשבו שבאנו לבצע "תג מחיר" וינהגו בהתאם.

לתמוך בתושבי דיר איסתיא זה לא לתמוך בידוי אבנים. כי מה שהצבא עושה שם עכשיו לא ימנע את ידוי האבנים, אולי להפך. לחסום את הכפר, לירות גז מדמיע אל בתי תושבים שלא עשו דבר, לעצור ילדים (היום חיילים עצרו 3 ילדים ללא סיבה ושחררו אותם אחרי כמה זמן) – זו ענישה קולקטיבית בריונית. 4,000 תושבים אינם צריכים לשלם על מעשיהם של בודדים שמיידים אבנים.

החסימה לא מסוגלת לעצור את ידוי האבנים כי מי שזורק אבנים לא צריך לצאת אל הכביש ברכב ועדיין יכול להגיע אליו ללא בעיה. בוודאי שלסלק אנשים מבית הקפה או לירות גז מדמיע אל תוך בית לא מגן על ישראלים אלא להפך נותן סיבות נוספות לתגובה אלימה נגדם.

וההוכחה הכי ברורה שפעולות הצבא לא יעילות היא החסימה החוזרת של הכפר. אם זה כל כך יעיל למה המצב רק הולך ומדרדר? עד עכשיו למרבית המזל איש לא נפגע בדיר איסתיא – אף ישראלי ואף פלסטיני. אבל כשזו המדיניות המזל עלול להשתנות בקרוב.

——————

עדכון: ב 28/1, שבוע אחרי שהכניסה נחסמה, הצבא פתח את החסימה.
ב 30/1 התפרסמה כתבה מפורטת מאת עמירה הס על ההתרחשויות שתיארנו כאן, כולל עדויות של תושבים וכולל תגובות של הצבא. מכיוון שקריאת הכתבה דורשת מנוי לאתר הארץ אנחנו מעתיקים את הטקסט המלא שלה כתגובה למטה.

חיילים ותושבים בעת נסיון דל אנשי הכפר לפתוח את החסימה לפני 3 שבועות

עימות בין חיילים ותושבים בעת ניסיון של אנשי הכפר לפתוח את החסימה לפני 3 שבועות

16 תגובות ל-“ענישה קולקטיבית בדיר איסתיא

  1. קשה, קשה עם המצב הזה. תודה לכם שאתם לא עומדים בצד ועושים כמיטב יכולתכם.

  2. תודה אביב. קראתי עד הסוף, כולל כל הפרטים. מי ייתן ומדיניות הממשלה הבאה תביא לשינוי משמעותי.

  3. אביב, תודה על העבודה החשובה שאתם עושים

  4. תודה על כל העשייה ושלכם השיתוף הלא פשוט של חיבוטי הלב מול המציאות הבלתי אפשרית…
    חייבים להמשיך ללכת וללכת

  5. אביב יקר.
    יישר כוח על הדיווח וההרהור. זאת דהרמה מעורבת. לראות את הדוקהה נכוחה. להקשיב. לתת עדות. לפעמים זה כל מה שאפשר לעשות. אבל לדעת את המציאות ולהמתין עד שהתנאים יבשילו לכדי פעולה נכונה.
    בחמלה רבה ובתמיכה לחברינו בדיר איסתיא. עם הוקרה עמוקה לקשר שבנית בסבלנות ובנחישות לאורך שנים.
    כרמל

  6. ציטוט של הדלאי למה: ״להרגיש רחמים כלפי כלב המוכה ע״י בעליו, אילו רחמים. להרגיש רחמים כלפי הבעלים המכה את הכלב, זוהי חמלה. ״ וכן הוא מתאר את יחסיו עם סין, הכובש כאתגר. לאהוב את חבריך, את מי שמחזיק בדעותיך זה פשוט. לאהוב את מי שהחיים שמו אותו בצד של האויב, זאת העבודה הרוחנית. לאהוב = לחוש חמלה = לדעת למשל שגם חיילי צה״ל הם קורבנות של מציאות שלא הם בחרו בה אלא נקלעו אליה כילדים, ללא זכות בחירה, כתוצאה בורות. הסתכלות על הקונטקסט הגדול כדרמה אנושית אחת גדולה, חסרה לי בטקסט הנ״ל.

  7. תודה למגיבות/מגיבים,
    נאוה, כל כך בקלות את שמה אותנו ואת תושבי דיר איסתיא באותו מחנה? כאילו החיים לא יעדו אותנו לתפקיד של אויבים, כאילו הדעות שלנו הן אותן דעות (הן לא). זה כבר "פשוט" ומובן מאליו שיש סולדיריות בין ישראלים לפלסטינים?
    ובכזו קלות דעת – אולי חוסר תשומת לב – את כותבת שחיילים הם האויבים שלנו.

    התזכורת שלך חשובה – החיילים הישראלים שמשפילים, מפחידים פוגעים שתושבים תמימים הם גם קרבנות וחשוב להצליח לראות את הכאב שבמצב שלהם. זו באמת תוספת חשובה.

    ובכל זאת, מוזר שבתוך המציאות הכל כך שבורה הזו, זה הדבר היחיד שחסר לך.

  8. עלינא אדמונדס

    נפלא אביב שיש בנינו אנשים כמוך! תודה על הפעילות שאתה משתף אותנו בהם ,גם דרך כתיבה הנפלאה והכואבת שלך. צר לי שהמרחק בעיקר מקשה עלי לתמוך גם באופן אקטיבי. ישר כוח אביב! תומכת עם אותו חוסר אונים אבל אכן ,אסור לוותר.

  9. אביב היקר, כמה חשובות כפליים הפעולות של 'דהרמה מעורבת' בזמנים כאלה, ומול שרירות לב ואכזריות כאלה. כן, הדרמה האנושית הרחבה שמתגלגלת לה כאן כבר שנים היא רבת פנים, והתרגול קורא לנו לפתוח את הלב לכל "הצדדים" השונים, אבל גם לנקוט פעולה ולראות ניכוחה את העוול והחוסר-צדק. הלב כואב מול דיווחים כאלה (ועוד רבים דומים שאני מקבלת על הנעשה בדרום חברון ובבקעת הירדן).
    מי ייתן שהתודעות הקולקטיביות של האזור שבו אנחנו חיים יתקדמו וייפתחו לצורות תקשורת ותחושת ביטחון שונה.

  10. אביב, מה שכתבתי התייחס לרמות שונות של אויבות ועוינות. יש מבחוץ, ויש מבפנים. התייחסתי אולי יותר למה שבין השורות. בחירת הצד, הסולידריות המובנת מאליה עם האנדר דוג, נמצאות בתוך הטקסט שלך, לא אני ׳שמתי׳ אותן שם. מבחינת הדהארמה, נראה לי חשוב להתבונן גם ברמה הפנימית. ובאותו ענין, אולי זה לא נכון גם מצידי לשפוט או להתערב.
    בידידות ובהצלחה, נאוה.

  11. תודה, אבל האם יש לך פיתרון אחר להפסקת זריקת האבנים? ויותר חשוב,
    מה זה דהרמה?

  12. מאוד כואב….
    אני חושבת על הקארמה שנוצרת כאן

  13. תודה שוב למגיבות
    אני כותב את הדיווחים. בפעילות מעורבים עוד כמה וכמה והמלים הטובות מגיעות לכולם/ן.

    עב"ד – דהרמה היא מה שהבודהה לימד אודות התודעה, הדפוסים שמתוכם היא פוגשת את העולם והאפשרות להשאיר מאחור דפוסים של סבל ולהרבות טוב.
    אנחנו קבוצה של מתרגלי ומתרגלות דהרמה שכחלק מהתרגול שלנו מעורבים בפעילות של סולידריות ישראלית-פלסטינית.
    תוכל לקרוא עוד קצת כאן
    https://engagedharma.wordpress.com/%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%95%D7%94/

    וגם כאן (למרות שזה דורש עדכון)

    https://engagedharma.wordpress.com/about/

  14. "האם יש לי פתרון אחר להפסקת זריקת האבנים?" – מה שהצבא עושה ודאי אינו פתרון: אם הוא היה מהווה פתרון אז הצבא לא היה צריך להפעיל את האלימות שוב ושוב (ולהגביר אותה).
    גם אם אין פתרון זה ודאי לא מצדיק לפגוע באנשים שלא עשו כל רע.
    ולפני שמציעים פתרונות חייבים להכיר בכך שהאבנים נזרקות על ישראלים שיושבים על אדמות שנלקחו מפלסטינים ושהנוכחות של אותם ישראלים באזור גורמת לפגיעה קבועה בחיי היומיום של פלסטינים (הגבלת גישה לאדמות חקלאיות, פגיעה ביכולת להתפרנס, לקבל טיפול רפואי ועוד ועוד).
    לא שזה מצדיק ידוי אבנים אבל ה"בעיה" לא מתחילה ולא נגמרת באבנים.

    "פתרון" אחד הוא ברור – קוראים לו סיום הכיבוש
    אפשרות אחרת היא להכיר בכך שאחרי 100 שנים של סכסוך אלים הצלחנו ליצור מציאות מאוד מורכבת ושלא ברור איך נצליח להביא סוף לאלימות ולאפשר לכולנו חרות, בטחון ושוויון. ואם אנחנו לא יודעים איך נצליח לעשות זאת, לפחות אנחנו חייבים להקפיד לא להוסיף למעגל האלימות, אי הצדק והאיבה

  15. עדכון: ב 28/1, שבוע אחרי שהכניסה נחסמה, הצבא פתח את החסימה.
    ב 30/1 התפרסמה כתבה מפורטת מאת עמירה הס על ההתרחשויות שתיארנו כאן, כולל עדויות של תושבים וכולל תגובות של הצבא. מכיוון שקריאת הכתבה דורשת מנוי לאתר הארץ אנחנו מעתיקים את הטקסט המלא שלה לכאן:

    צה"ל סוגר את הכפר 
שבועיים כן, שבוע לא (מאת עמירה הס, עיתון הארץ 30/1/15)
    בחודשים האחרונים חוסם הצבא את הכניסה הראשית לכפר דיר אסתיא בכל פעם שנטען כי נזרקו אבנים בסביבתו. אולם לתושבים יש הסבר אחר למה שעומד מאחורי הסגירה

    השאלה מי "נותן את ההוראה" לא מטרידה את תושבי הכפר דיר אסתיא. הם אינם מתעסקים בקטנות כמו האם זה מפקד צה"ל נמוך־דרג מהבסיס הסמוך, שליד התנחלות יקיר, או מפקד הגדוד או שמא מפקד החטיבה או האוגדה. החשוב בשביל תושבי הכפר, שנמצא בדרך בין סלפית בדרום לשכם בצפון־מזרח, הוא שהצבא חוזר וחוסם את הכניסה הראשית, הצפון מערבית של הכפר, למשך כמה שבועות, ואז חוזר ופותח, ושוב אוטם. זאת – כפי שנאמר להם, כתגובה ליידוי אבנים, לכאורה, או בקבוקי תבערה או צמיגים בוערים.

    החיילים גם חסמו בסלעים כניסות צדדיות, דרך המטע. וכשפעם תושבים פינו בידיהם את תלולית האדמה, חסמו החיילים את הכניסה בסלעים. את הסלעים הביאו מאזור ההתנחלות "יקיר", סיפר תושב הכפר כבן 50 העובד בהתנחלויות ובישראל מאז נערותו. "יקיר היא על האדמה שלנו. כלומר את הסלעים שחוסמים אותנו, הביאו מהאדמה שלנו", סיכם בחיוך שנע בין קבלת הדין לתמיהה על האבסורד שמזמנת המציאות.

    אטימת הכניסה הראשית אינה יכולה למנוע מצעירים להסתתר במטע הזיתים, לידות אבנים ואז לרוץ בחזרה אל תוך הכפר. אבל היא כן מונעת מאמבולנסים להיכנס לכפר, בעת הצורך, בדרך המהירה והקצרה; היא מונעת מסטודנטים לנסוע היישר מהכפר לאוניברסיטה; ומפקידים במשרדי הרשות להגיע לעבודתם ולחזור ממנה בדרך המהירה. במקום זאת הם נוסעים בכבישים כפריים ובין־כפריים צרים ומתפתלים. האטימה מאריכה את הדרך ואת הזמן האבוד של פועלים שעובדים בישראל ובשכם.

    הכניסה הראשית לכפר דיר אסתיא, השבוע. נמנע מאמבולנסים להיכנס לכפר בדרך המהירה והקצרהעמירה הס
    עוד כתבות בנושא
    המדינה פיצתה צלם פלסטיני על אלימות חיילים, אך בצבא טרם הוחלט אם להעמידם לדין 16.01.2015 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
    שבע קרוסלות, גדרות תיל ורמקולים מצווים: כך נראה מעבר פלסטינים במחסום 11.01.2015כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
    מוניות שמגיעות מהצפון מורידות את נוסעיהן, בדרך כלל עמוסי חבילות, בצד הכביש. זקנים וילדים, ובעיקר נשים, מנווטים עצמם בין תלולית האדמה והסלעים, ונכנסים למונית טרנזיט מהוהה־למראה שמחכה להם בצד השני, ותיקח אותם עד לבית. ע', הנהג, מקבל מחברת המוניות הרשמית 15 שקל על כל נגלה, והוא עושה 35–45 נגלות ביום. חברת המוניות בכפר כבר התלוננה עליו במשטרה, הוא מספר. אבל בעירייה אמרו לו לא לדאוג. הוא לא דואג, ובניגוד למצופה אינו מברך על החסימה. "היא מנתקת אותנו מהאדמות שלנו (בוואדי קאנא), ואיך אברך עליה?", הוא אמר שלשום, בעודו ממתין למונית שתפרוק את נוסעיה מהעבר השני של הסלעים.

    בדובר צה"ל אמרו אתמול (חמישי) ל"הארץ" בשיחת טלפון שחסימת הכניסה המרכזית מבוצעת רק לכמה שעות בכל פעם. תשובה זו עומדת בסתירה למציאות, כפי שחיים אותה התושבים, וכפי שתיעדו פעילי דהארמה מעורבת חברתית (קבוצת ישראלים המשלבים פעילות חברתית בתרגול רוחני בודהיסטי – ע"ה) וכפי שמוזכרת בשני מכתבים מסוף אוקטובר ותחילת נובמבר 2014 של האגודה לזכויות האזרח למפקד אוגדת איו"ש, תא"ל אמיר ידעי. המכתבים לא נענו עד היום. גם לא הטענה שהחסימה מנוגדת לחוק, מנוגדת לחובות המפקד הצבאי לדאוג לרווחת האוכלוסייה הכבושה, ושהיא בבחינת ענישה קולקטיבית פסולה. גם בקשת האגודה, לקבל את ההסמכה החוקית לחסימה ולקבל את הצו המורה עליה – לא נענתה.

    במקביל לאטימה, סיור רגלי של שישה חיילים נוהג להיכנס לכפר בערב או אחר הצהרים. אלה כופים על חנויות להיסגר, מעכבים צעירים למשך כמה שעות, מפליקים פה ושם סטירה לצעיר מעוכב. ובלילות – כוח צה"ל מסתובב בכפר, יורה לעבר בתים חשוכים רימוני גז מדמיע והלם, והישנים מתעוררים מהרעש ומצריבתו החונקת של הגז. פשיטות אלו אינן דבר חדש לכפר, בן כ–4,000 התושבים, שעל אדמותיו (בוואדי קאנא) ומסביבו הוקמו במרוצת השנים שבע התנחלויות מתרחבות־תדיר. אבל מאז המלחמה בעזה בקיץ האחרון פשיטות אלו תכופות יותר וגם חסימות הכניסה.

    בחודשים האחרונים עצרו חיילי צה"ל כמה עשרות צעירים בני הכפר. כ-30 מהם הועמדו למשפט, הורשעו ונשפטו לתקופות של בין חצי שנה לשנתיים על יידוי אבנים ובקבוקי תבערה. כמה מהם עדיין בשלבי חקירה. האבות שעובדים בישראל חרדים שאישורי הכניסה שלהם יישללו – כפי שקרה לכמה.

    אמל אבו ח'יגלה היא ראשת העירייה, שנכנסה לתפקידה השבוע על פי הסכם רוטציה. בקוקו ג'ינג'י וסוודר צבעוני היא יושבת במשרד הצנוע מאוד שבעירייה, ובודקת רשימה של תושבי הכפר שמפגרים בתשלומי החשמל. בנה ויסאם, בן 20, נלקח מהבית למעצר ב-12 בינואר, ולפי דיווח של עורך הדין שלו, הוא עדיין נמצא בחקירת השב"כ בבית המעצר בג'למה ומכחיש את המיוחס לו. השבוע האריכו את מעצרו בעוד 8 ימים.

    "הם באו בסביבות שתיים וחצי בלילה", סיפרה אבו חיג'לה. "התעוררנו לקול חבטות על הדלת. ידענו מיד שאלה חיילים. בכל זאת שאלתי 'מי', והם ענו בצעקות: ג'יש (צבא), תפתחו. אמרתי שאני רוצה להתלבש ולהעיר את הילדים, שלא יתעוררו בבהלה מחיילים שפורצים אליהם לחדר. אבל הם המשיכו לצעוק, ופתחתי את הדלת. 'רוצה לראות את הבנים', צעק החייל. הם לא נתנו לי להעיר את ויסאם. ניגשו אליו למיטה, שני חיילים תפסו אותו בבתי השחי, בעודו ישן, הקימו אותו, ואז כיוונו פנס לעיניו. מחינו, והם צעקו עלינו שקט שקט. ('שקט' היא אמרה בעברית – ע"ה). הם הוציאו אותו יחף, ובפיג'מה, לרחוב. אמרנו שרוצים שיתלבש, והם צעקו עלינו. רצנו להביא לו בגדים, כשהיה כבר ברחוב. והם צעקו. אמרו לי להיכנס הביתה. סירבתי. אמרו לבעלי שיורה לי להיכנס לתוך הבית. בחוץ, ברחוב, לקחתי שתי אבנים ואמרתי לחיילים שאם הם יעזו להכות את בני, אני עצמי איידה אבנים".

    קורה שטרם השחרור ממאסר, אחראי השב"כ באזורם מזמן את הצעירים לשיחה. בכפר מזכירים שני שמות של רכזי שב"כ: אפיק ואחר המכונה שריף. אחד מהמשוחררים סיפר ל"הארץ" שקפטן אפיק הראה לו על מחשב את צילום ביתו והשכונה, מנה באוזניו את שמות אחיו ותולדותיהם, התמצא בסוג המכונית של אביו. אחר כך אמר לו, לדבריו: "'אתם לא יכולים לשחק איתנו. אני רוצה לייעץ לך, כמו אח לאח, אל תעשה בעיות. כשאתה הולך עם עשרה חבר'ה, חמישה מהם הם שלי. כשאתה הולך עם שלושה, שניים מהם שלי'".

    בכפר אכן משתוממים שכל אימת שהכניסה חסומה, הצבא אינו טוען שמישהו יידה אבנים. ברגע שהסלעים מפונים, פתאום שוב טוען הצבא שאלמוני שלא נתפס מיידה אבנים, והצבא שב ואוטם את הכניסה. אמל אבו חיג'לה ותושבים אחרים משוכנעים שמיידי האבנים האלו הם מאותם משת"פים שאפיק או קודמיו גייסו. הם משוכנעים שהמטרה מאחורי החסימות התכופות היא לאטום סופית את הכניסה לכפר, לנתק אותו מאדמותיו וממטעיו ופרדסיו שבוואדי קאנא, וכך להשלים תהליך של השתלטות ישראלית עליו שהחלה בשנות ה-70.

    ביום רביעי בשלוש בצהרים, שבוע ימים בלבד אחרי שנחסמה הכניסה בפעם האחרונה, שב צה"ל ופתח אותה. שאלות "הארץ" לדובר צה"ל נשלחו כמה שעות קודם לכן. וכך הוא ענה: "צה"ל אינו נוקט במדיניות ענישה קולקטיבית. בחודשיים האחרונים, עקב עלייה בכמות אירועי הפח"ע העממי על הציר הראשי הסמוך לכפר, הוחלט לחסום את הכניסה המרכזית לכמה שעות לאחר האירוע, על מנת לטפל בו נקודתית ולאפשר לכוחות למצות את הצעדים לאבטחת הציר. גם במקרים המדוברים, כדי לאפשר מרקם חיים תקין ככל הניתן לתושבי הכפר, הותרה הכניסה והיציאה מכבישים נוספים. כמו כן, לא מוכרים מקרי אלימות של חיילים כלפי תושבי הכפר".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s