אם רט"ג עוקרת 495 עצי זית ואף ישראלי לא שומע את זה…

במהלך חג שבועות 21-25 במאי נקיים רטריט דהרמה של מעורבות חברתית. פרטים כאן

הסיפור הזה הוא כמו בצל, שכבות ועוד שכבות. אני לא יודע איזו שכבה פנימית ואיזו חיצונית, פשוט אפרוש אותן לפי סדר אקראי. אני לא חושב שיש שורה תחתונה. זו יותר שרשרת מעגלית. אנסה לספר עליה כאן.

עקירת עצים נוספת בדיר איסתיא

לפני שבוע 2 חקלאים מדיר איסתיא גילו שנעלמו להם 495 עצי זית צעירים. מה שנשאר זה בעיקר גומות באדמה שמהן נשלפו העצים. פה ושם נותרו גם גדמי העצים שנשברו וחלקם העליון סולק מהשטח. מה יחשוב חקלאי פלסטיני שהעצים שלו הושחתו? מן הסתם זה מעשה ידם של מתנחלים. המטעים המדוברים ממוקמים הרחק מהכפר וסמוך להתנחלות עמנואל.

שלשום הלכנו לראות. מין בילוי כזה ליום העצמאות.

בנסיבות אחרות זה היה יכול להיות טיול מהנה בנוף היפהפה של ואדי, גבעות ירוקות, נקיקים והשילוב המוכר  (והמענג) בפלסטין בין הטבע לחקלאות מעשה ידי אדם.

אבל הנסיבות אינן אחרות וזה מה שראינו:

גדם שתיל שנשאר בשטח - יש לנו עשרות תמונות כאלו של גומחות ריקות או גדמי גזעים

גדם שתיל שנשאר בשטח – יש לנו עשרות תמונות כאלו של גומחות ריקות או גדמי גזעים

אחר כך בדקנו במפות וגילינו שהמטעים המדוברים כלולים בשטח של שמורת נחל קנה. החקלאים אפילו לא ידעו את זה. מחר ננסה לברר מול רט"ג האם היא זו שעקרה את העצים. אנחנו מניחים שהתשובה חיובית. בהנחה שאכן מדובר ברט"ג הרי שהעקירה בוצעה בניגוד למה שרשות הטבע והגנים אמרה לשופטי בג"ץ לפני שנתיים בעתירה נגד צווי עקירה קודמים שהיא הוציאה לעצים בשמורה: רט"ג טענה שמכיוון שהיא מכירה בכך שמדובר באדמות חקלאיות צווי העקירה מוצאים רק לעצים שנשתלו ליד מעיינות, בלב השמורה ובאדמות שקודם לכן לא היו מעובדות. העצים שנעקרו ממש לא עומדים בקריטריונים הללו.

בשיחת טלפון שעשינו היום עם איש רשות הטבע והגנים שנמצא בנחל קנה הוא אמר לנו שהעקירה לא בוצעה על ידם ושהם אינם יודעים במה מדובר. הנטייה שלנו היא להאמין לו. עם כך, 495 עצי זית של חקלאים פלסטינים הושחתו בידי עבריינים, כנראה ישראלים.

הקו הירוק מסמן את גבולות השמורה.רשות הטבע והגנים מתעלמת מכך שמדובר באדמות בבעלות פרטית שהיו מעובדות דורות לפני שהצבא הישראלי הכריז שהשטח יהפוך לשמורה. כפי שכתבנו בעבר, ב-4 השנים האחרונות עקרה רט"ג אלפי עצי זית של פלסטינים שניטעו בשמורה. במקביל רט"ג מתעלמת בעקביות מהפגיעות שנגרמות לשמורה מההתנחלויות המקיפות אותה (ביוב, בתים וכבישים בשטח השמורה ועוד). התמונה מתוך מצגת של עמית מנדלסון http://www.inature.info/w/images/2/2f/Wadi_kana.pps

הקו הירוק מסמן את גבולות השמורה. העצים שנעקרו היו בחלק המזרחי, דרומית לעמנואל. התמונה מתוך מצגת של עמית מנדלסון http://www.inature.info/w/images/2/2f/Wadi_kana.pps

להרחבה על הכרזת השמורה ועקירות העצים ראו כאן

מה יותר גרוע? שאזרחים –  אנונימים, פורעי חוק – משחיתים את מקור הפרנסה שלך או שהשלטון  – מוכר היטב וקובע את החוק – עושה זאת? האם בשטחים הכבושים יש בכלל הבדל?

הרבה יותר מעקירת עצים

וכיצד מרגיש חקלאי שעמלו ירד לטמיון ואדמתו חוללה בידי כוח שחזק ממנו אלפי מונים? אני לא יכול להבין איך הוא מרגיש אבל אני יודע היטב איך אני הרגשתי אחרי הביקור בכפר. תערובת של חוסר אונים ומרירות. שני רגשות שעד היום נחסכו ממני למרות הרבה עוול וסבל שאני נחשף אליהם. בערב ולמחרת היום לא היה לי כיף ולא היה כיף להיות לידי…

על מה חוסר האונים? לכאורה ברור, על כך שהעצים ממשיכים להיעקר ואנחנו לא מצליחים לעצור את מעשי העוול של רט"ג. אבל יש גם משהו אחר.

למרות כל הניסיונות שלנו לא נראה שהצלחנו לעורר את חברינו לקהילת הדהרמה לצאת נגד העוולות הללו. למרות מאות האנשים שהגיעו איתנו לדיר איסתיא, ראו, שמעו, חשו כאב על המציאות הקשה אבל לא פחות מכך חשו קירבה לתושבים שפגשו וקיבלו גם השראה ותקוה …. למרות זאת, רובם המוחלט של האנשים לא מצטרפים לפעילות לשינוי המציאות.

מההתחלה ולאורך כל הפעילות שלנו האמירה הברורה שלנו היא שתפקידנו להיות גשר בין קהילת המתרגלים והמתרגלות לבין המציאות של הסכסוך. לא פחות חשוב מלמנוע עקירת עצים זה להביא את המידע לידיעתם של מתרגלים ומתרגלות. ולעשות זאת באופן שיאפשר להם להקשיב עם מעט התנגדות ויעורר אותם לקחת אחריות ולפעול. כי התודעה הישראלית מאפשרת את המשך העוול ובלי שהיא תשתנה גם העוולות ימשיכו.

הסנגה – קהילת המתרגלים והמתרגלות – שאנחנו חלק ממנה, היא הסיבה היחידה שבכלל יכולנו לקוות לעשות את המעשה הלא פשוט של שינוי תודעה בקרב הציבור. בזכות החיבור למעגל רחב של אנשים שחולקים איתנו שפה משותפת, ערכים ואמון הדדי יש לנו אפשרות ייחודית להביא את הסיפורים שלנו לאנשים שמיזמתם פחות מתעניינים, שמטבעם אינם אקטיביסטים ושעמדותיהם הפוליטיות שונות אולי משלנו.

ואחרי הביקור במטעים שהושחתו התחושה שלי היתה תחושת כישלון גם בהיבט הזה.

התפיסה הזו שלנו את התפקיד והמטרה שלנו מעצבת כמובן את אופן הפעולה של דהרמה מעורבת חברתית. אנחנו מודדים את הפעולות שלנו לפי השאלה האם הן מאפשרות את הגשר הזה שאנו רוצים להיות. והנה נוכח הסכנה הברורה שבסילוק חקלאי דיר איסתיא מואדי קנה גיבשנו כמה צעדים: למשל פניה לארגונים מבוססים שיכולים לתת סיוע משפטי ואחר. או חיפוש מימון לפרוייקטים שיתמכו בנוכחות החקלאית באזור. אלא שהפעולות הללו – חשובות ונחוצות ככל שיהיו – אין להן דבר עם המטרה של העלאת מודעות ומעורבות של קהילת הדהרמה .כלומר, לא רק חוסר האונים אלא אפילו הפעולות שאנחנו מרגישים שיש ביכולתנו לעשות מעידות על כך שאיננו עומדים במטרה שהצבנו לפנינו.

אז כן, זה סוג של משבר (אישי). וכמו כל משבר זה מזמין (לפחות) שני דברים: לטפל בעצמי, למלא מחדש את המצברים ולבדוק מה בדרך הפעולה שלנו צריך ויכול להשתנות כדי שנממש יותר טוב את המטרה שלנו.

אני מודה שהראשון (טיפול עצמי) נהיה יותר קשה לאחרונה אבל הוא עדיין נגיש יחסית: יש לי את "הטריקים" שלי והנה היום אני כבר מרגיש אחרת. לגבי השני – סימן השאלה שם גדול. כך או כך, משבר אינו שונה בהרבה מגל. לא צריך לפחד ממנו אם אפשר לרכב עליו.

סיפור קטן על (אי) שינוי תודעה

והנה עוד שכבה של הסיפור – האם בכלל אפשר לשנות תודעה ואיך אפשר לעשות זאת? במהלך פסח היינו בואדי קנה כדי לראות מטעים אחרים שבהם רט"ג עקרה 120 עצי זית. ניגשתי לקבוצה של מטיילים ישראלים ושאלתי אם הם רוצים לשמוע על מה שמתרחש במקום הזה. דיברנו קצת, היה רגוע למדי, ואז כשקמתי להיפרד מהם חנה לידינו רכב ומתוכו יצאו 3 פלסטינים. "רגע, אל תלך", אמרה בבהלה אחת הנשים, "יש בני דודים".

רציתי להגיד לה שאם היא מפחדת מפלסטינים היא אולי לא צריכה להסתובב באדמות שלהם. אבל היה ברור שתשובה כזו לא תביא לשום דבר מועיל. אז במקום זה אמרתי, "את לא צריכה לפחד מהם. הם בטח אנשים מאוד נחמדים". שכלית ידעתי שזה שלא ביקרתי אותה יצר איזשהו סיכוי שהיא תצליח לשחרר את המשוואה האוטומטית בין פלסטיני למסוכן. רגשית, הרגשתי בחילה כי בגילוי האמפתיה שלי נתתי מעין לגיטמציה לגסות הכל כך ישראלית הזו שמסתובבת באדמות פלסטיניות כאילו זה מובן מאליו אבל את בעלי האדמה היא רואה כהפרעה מסוכנת.
ומיד אחר כך אחד המטיילים האחרים אמר משהו ציני שעכשיו אני לא זוכר ושהוכיח לי שניסיון האמפתיה שלי לא יוביל לשום ריכוך אצל האנשים הללו.

כבר זמן רב שאני חצוי: השאלה היא איך הציבור הישראלי יתעורר? מבחינה מעשית מה שאני מסוגל לו זה לנסות להביא שינוי דרך אמפתיה, הקשבה וקבלה. אבל בתוכי אני יודע שהציבור הישראלי לא יתעורר בלי שיהיה לו רע. רע מאוד.

 

12 תגובות ל-“אם רט"ג עוקרת 495 עצי זית ואף ישראלי לא שומע את זה…

  1. עדכון: בשיחת טלפון שעשינו הבוקר, אמר לנו איש רט"ג שנמצא בואדי קנה שהעקירות לא בוצעו על ידם ושהם אינם יודעים במה מדובר. אנחנו נוטים להאמין לו. אם כך, 495 עצי זית ל פלסטינים הושחתו בידי עבריינים, כנראה ישראלים.

  2. פוסט עצוב. אני לא חושבת שזה סיפור על "אי שינוי תודעה". זה סיפור שמספר על המורכבות בשינוי תודעה. יש לנו מלא הגנות ששומרות על התודעה שלנו מלהשתנות. אתה זרעת זרע. אל תצפה לראות עץ מלבלב. יתכן שהזרע ינבט ויתכן ולא. אם ינבט יתכן ויגדל ויפרח ויתכן ויבול (או אולי מישהו יעקור אותו…), ויהיה צורך בזרע חדש. אכן עבודה סיזיפית.

  3. אין אופציה להרים ידיים

  4. "בצלם" העלו השבוע סיכום מפורט של תולדות ההשתלטות היהודית על ואדי קנה (אחרי שאתם הייתם היחידים במשך זמן רב שכתבו על זה):
    http://www.btselem.org/hebrew/area_c/wadi_qana

    באשר לשאלה בסוף, אני כמובן מסכים: רק כשמחיר המשך הכיבוש יהיה כבד ממחיר ההתנערות ממנו – הישראלים ישתנו. מה שעושה את העבודה שלכם לפוליטית וחשובה זה הסיקור, הפצת המידע, ולא פחות, הסולידריות עם הפלסטינים. מסלול האמפתיה ללב הישראלי כבר חסום; לא שם תיבחנו.

  5. תמי, יובל, עידן – תודה.
    עידן – כל כמה זמן אני מגלה שעמדות שבעבר לא הסכמתי איתן הן בעצם נכונות. שתובנות שאני רוכש אודות המציאות הפוליטית – אחרים אמרו אותן מזמן. אני מאוד מקווה שלגבי הלב הישראלי ומידת החסימה שלו זה לא יקרה: שלא יגיע היום בו אהיה משוכנע שמה שכתבת כאן נכון.

  6. אביב,
    אתה יודע, האדם שהכי בטוח שתוכל לשנות אותו – זה אתה ! כל השאר, זה כמעט בלתי אפשרי. יותר נכון – בלתי אפשרי! לכן, המשך בפועלך. עשה כל מה שאתה יכול לעזור לזולת וליקום ובזה יבוא שכרך. אם הצלחת לשכנע אנשים להקים קול וצעקה – דייך! אם לא, לא קרה כלום. אתה יכול להמשיך לעשות רק מה שאתה יכול. אל תפתח ציפיות מאף אחד. כל אחד יוצר את הקארמה שלו. למד לקבל את את כל מה שקורה! זה יהא השינוי הגדול שתצליח לעשות. ולעולם לא להתייאש ולא להרים ידיים ממה שנראה לך חשוב לעשות.

  7. איציק גרשוני

    * H.H. the 14th Dalai Lama*

    No matter what is going on

    Never Give Up

    Develop the heart.

    Too much energy in your country

    Is spent developing the mind

    Instead of the heart

    Bee compassionate.

    Not just to your friends.

    but to everyone.

    Bee compassionate

    Work for peace

    In your heart and in the world

    Work for peace

    And I say again

    Never give up

    No matter what is happening

    No matter what is going on around you

    Never Give Up!!

  8. ראיתי שהתגובה של הפלסטינים על גזרות והתעללויות בדרך כלל הרבה פחות נרעשת מאשר שלנו, מבחינתי זה מעיד על הכוח שלהם, על יכולת ההכלה, על הראייה לטווח ארוך, על סבלנות ואיזון ועוד דברים שמבטיחים שבטווח הארוך ידם תהיה על העליונה. איפה אנחנו נהיה אז?

  9. תודה איציק ותמי
    איציק – מקווה לקחת איתי את המלים היפות.
    תמי – בהחלט יש אמת במה שאת אומרת. אבל אפשר גם לראות את המחיר הנפשי שהמכות הללו גובות מפלסטינים כאינדיבידואלים וכקהילה.

  10. הי אביב,
    חשבתי שוב ושוב על הפוסט הזה שלך, וגם על התגובות. אני מכירה את התסכול הזה מקרוב. אני חושבת שכל אקטיביסטית מכירה אותו היטב. לפעמים זה מתיש ומרגיש כמו מלחמה בתחנות רוח. מלחמה, זה כבר מרגיש רע, אנחנו לא רוצים להיות במלחמה. ואתה כותב שאתה יודע מה לעשות כדי להתמודד, אז אין צורך להוסיף כאן… מתחברת לדברים של תמי. זה מאוד תהליכי ובתהליכים יש הרבה פעים שני צעדים אחורה, צעד קדימה או מה שקוראים בסוציאליסטית מהפכה ומהפכת נגד. וזה לא מספיק, אני יודעת, כדי למנוע או לבטל את העוולות הנוראיות של חקלאי דיר איסטיה ועוד רבים אחרים, ואולי זה לא מנחם, אבל אני חושבת שאפילו שיחה כזאת כמו שניהלת עם קבוצת המטיילים היא נורא חשובה. לא יודעת אם היא תגרש את הפחד ואת הדפוסים הישנים שיושבים שם, שהתעוררו אוטומטית כדרכם של דפוסים, אבל משהו זרעת. רוצה לשתף אותך בסיפור דומה. לפני שמן מה ישבתי עם שכנה של אבי, והשיחה התגלגלה למצב הפלסטינים אזרחי ישראל ואיך על פניו הן אזרחים שווי זכויות, ואיך בשטח יש פער עצום. והיא הסכימה לדבריי ואף סיפרה לי מקרה שממחיש את הדברים. ואז עבר לידינו שכן ושאל מי משפץ לה את הבית ומתי זה צפוי להיגמר. והיא ענתה: "איזה ערבוש אחד, אני אדאג שהוא יסיים בזמן". בהתחלה זה הרגיז אותי, ואז הבנתי שזה הדפוס הישן, הוא קיים, הוא אוטומטי. אבל יש גם דברים חדשים יותר, מודעות אחרת שאולי לא היתה קודם. ובינתיים, הם חיים זה לצד זה.

  11. אביב. העליתי את הפוסט הזה לחלונות הפתוחים מיד כשהוא הגיע בפייסבוק, ומאז הוא יושב ומחכה כאן בסבלנות סטואית מופתית. והיה שווה לחכות לרגע הנכון. יש משהו בכנות של התהליך שלך, בעבודה הסיזיפית והיכולת לחשוב ולהרגיש בו בעת, של רק מקדם מטרות רבות מאד בהצלחה (whether you're eating the bear, or the bear eats you) אלא גם מחנך את כולנו על הדרך. בטח אותי. זה יקר מפז.

  12. אפי ודנה תודה
    אכן לכולנו יש לא מעט התנסות ישירה – עם עוול, עם סולידריות ופעולה לשינוי
    עם הצלחות ונפילות
    וטוב שאנחנו יכולים לכתוב ולשתף את הדברים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s