מה אתן תחתם שרק יפרחו?

מאת: רני עובדיה

יום שישי 7 לאוגוסט 2015, כ"ב לחודש אב תשע"ה.

המייל שהגיע מז'וז'י תפס אותי כאש אוחזת זרד:  "מי שיכול אנא הגיעו תל-השומר, מחלקת ילדים, קומה 3…".

כשאני יוצאת מהמעלית ופותחת את הדלת למחלקת הילדים, משמאלי חבורה של 5 גברים, ארבעה בגיל העמידה ונער אחד, וכבר ברור שהם ממשפחתו של אחמד, שאת סבתו היושבת לבדה לצד מיטתו באתי לפגוש.  עיניי פוגשות לרגע את העיניים החומות העצובות של המבוגר שבהם, לבן בשערו השחור, הסמיך עדיין, איש פשוט שמיד מסיט הצידה מבטו במן עדינות שנוגעת ללבי בעודי ממשיכה לעבר הדלת, לא עוצרת לידם.

מעבר לדלת פרוזדור ועוד דלתות, עליהן כתובת אין כניסה למבקרים, למעט בני משפחה מורשים, כדי להבטיח את שלום הילדים.  אני נעצרת.  דקות עוברות.  באות דמעות.  אם כדי להוליכן ואם כדי להוליך את עצמי אני פונה ימינה, ודרך דלת צדדית יוצאת לחלל המקיף את המחלקה.  אור וצבעים בחלל האולם השמח, הלא צפוי הזה, שלאורך קירותיו ציורי ילדים קוראים אלי, ילדים מציירים שלום, כתוב לצד כל אחד מהם, ופרטי שם הילד, גילו, גילה, שם ארצו, ארצה, פרו, טורקיה, פלשתין, ישראל, צרפת, בלגיה, גרמניה, קפריסין, סרביה. ילדים מציירים את תמונת השלום של לבם ותקוותם וברכתם וחלומותיהם. פרחים מוצעים לרובים. כדור הארץ צוחק ושמח כשחיילים מתחבקים עם אימהות וילדים. יונה צחורה, אבלים בוכים. כל ציור כמו מלטף ומוחה את דמעותיי. אני לא לבד בכאב, בתקווה, בחלום, בשבריו, בקריאה הזו שאינה חדלה להושיט ידיים, לחבק, להפסיק את ההרג הפציעה, מעגל הכאב והשכול של ההרג.

מבקרים את משפחת דוואבשה בבית החולים תל השומר

אנשים בביקור אצל משפחת דוואבשה בבית החולים תל השומר

"הוא בסדר, נכון?  בעזרת השם, הכל יהיה בסדר, יש לו רק כוויות, נכון, כבר יצא מכלל סכנה, ואתם, מי אתם?  אה, אתה הדוד שלו?  כל הכבוד שבאתם, אה, זה רופא?  רופא  מפלשתין?  כל הכבוד, באמת, כל הכבוד שהוא בא, צריך הרבה עידוד במקרים כאלה, אין ברירה, לעודד, ברוך השם, שיהיה טוב, שיהיה כוח, והוא יתגבר, הכל יהיה בסדר", האישה קולה רם וישראלי מאד וברור, "שמעתי שמבקרים אתכם מחו"ל הרבה אנשים, וגם ישראלים באים, ברוך השם, שתקבלו כוח, הכל יהיה בסדר", וכנגד בקול חלש יותר, מעט מגומגם, "כן, כן, תודה לך, יהיה בסדר, אינשאללה,  כן, כן, תודה".

ומשום מה חילופי הדברים האלה מעוררים בי דחיפות נטולת פשר להתקרב, להיות כנגד היותם ניתכים כך, בקלות כמעט בלתי נסבלת. אבל עד שאני מגיעה היא כבר נעלמת מאחורי הדלת, ואני מוצאת עצמי בבת אחת עומדת מולו. כי מיד הוא קם אלי, עיניו החומות עצובות ודומעות עם עיניי. ושנינו ממש ביחד מושיטים זה לקראת זו לקראת זה יד מהוססת, חולשת מה בה למרות שאין שום היסוס בלב המכוון תנועתה, כף ידו בידי, עורה מחוספס וקשה מול עורי היבש. ושומעת קול, האם קולי הוא זה, לא עולה כמעט על לחישה, "סליחה, סליחה….". המילים שצונחות פתאום משרות קדרות, אני רואה את האוויר מתקדר מרצין, ולא התכוונתי להוסיף קדרות, מספיק קדרות כבר יש. ומבט עיניו פוגש אותי כמבין, כמקבל. ואני מודה פתאום שהוא מוצא את המקום ממנו אינו נדרש לא לסלוח ולא לומר דבר, רק ללחוץ ולא מחמת הנימוס את כף ידי.  ובעודי פונה החוצה מתחיל לנגן באוזני ניגון שמילותיו נוראות, יותר מחמישים שנה מאז לימדו אותי אותו, הנה הוא בא חוזר עכשיו, "שריפה אחים שריפה….עיירתנו בוערה כולה…ואתם חובקים ידיים, בלי הושיט עזרה, בלי כבות את אש הזעם, אש העיירה…."

הד נורא סביבי, בלבי, צבעי ציורי הילדים מתערבבים בצלילי ניגון שמוסיף לבכות בתודעתי.

בכל לבי אהבה לציורים האלה, לילדים שציירו אותם, לילד השוכב בחדר שלא ראיתי. לאחיו התינוק, רק בחודשים ספורים גדול מהנכד שלי, שלבי נשרף לרסיסים מאהבה אליו, לילדים כולם, לידיהם המושטות לצייר פרחים ולבבות ושמש כדי לכבות אש רובים ודת שנאה.

ילדי העולם.  פרחי אנוש, ילודי אישה, אדם.
ילדיי.
מה אתן תחתם שרק יפרחו?

——————————————–

אמש נפטר מפצעיו סעד דוואבשה.

 

8 תגובות ל-“מה אתן תחתם שרק יפרחו?

  1. רויטל פלורמן

    כמה עצוב!!!!!

    אפשר לעשות משהו? המשפחה זקוקה לתמיכה כספית?

    מי יתן ועבודתנו הפנימית תעצור את האימה הבלתי נסבלת,
    באהבה,
    רויטל

    • הי רויטל,
      ככל היודע לנו, על רקע הנסיבות הקשות משפחת דוואבשה מקבלת הרבה מאוד סיוע. יחד עם זאת יש עשרות חולים פלסטינים אשר מטופלים בבתי חולים ישראלים. הם ומשפחותיהם בהחלט נזקקים לסיוע – כלכלי ואחר – על מנת שהטיפול יהיה הכי טוב שאפשר.
      אשלח לך פרטים נוספים במייל.

      הרבה תודה
      אביב

      קוראים נוספים שמעוניינים סייע לחולים פלסטינים – הגיבו כאן או כיתבו לנו.

  2. הלב בוכה,
    תודה לך רני על השיתןף עם כתיבתך הכה נאצלת, פיוטית , נוגעת וצורבת.

    ​נורית​

  3. וואו רני, תודה על ליבך הפתוח ועל הנוכחות שלך, ותודה ששיתפת

  4. רני יקרה, אני קוראת את מילותייך ובוכה…
    ביום אחר אולי אוכל לומר עוד, ולהודות לך שהלכת, ושכתבת, ושאת מי שאת…
    אבל לעכשיו יש לי רק דמעות…

  5. רני יקרה, תודה על המלים, על הרגישות, אנושיות, צניעות ועל הלב הפתוח והפועם.

  6. תודה רני ואביב על כל ביטוי של רגש במציאות הזו שלנו.
    עצוב לי מאוד וטוב שכך.
    באמת נראה שהכי נכון פשוט להיות שם ולכאוב אתם עד העצם ולקוות
    לשלום ביחד יום יום ובכל פעם מחדש, ולעשות מה שאפשר.
    כמה אתם חזקים ומעוררי השראה, תודה

  7. כל כך עצוב! אבל יש קצה אור במנהרה החשוכה הזאת(הסכסוך הישראלי פלסטיני) :דהרמה מעורבת חברתית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s