קירבה בארץ זרה – דיווח מרטריט השטח בדיר איסתיא

ראשית שתי תזכורות:
– בשבת הקרובה נקיים בדנה ללימוד טכניקות של חקלאות פלסטינית מסורתית עם יאסר חליפה בולאג'ה. פרטים והרשמה כאן
תפילות המחאה נגד חסימת הדרכים החקלאיות בדיר איסתיא ממשיכות ואנו מצטרפים אליהם כל יום ששי בצהרים. כל מי שהגיע איתנו התרגש מהמחאה המרשימה של אנשי הכפר. לשמחתנו הצבא אינו מונע את קיום המחאה כך שהיא מתקיימת בשקט וללא עימותים. להצטרפות כיתבו לנו


קירבה בארץ זרה
כתבה: ענת הר-לב אור

רציתי לכתוב כמה דברים על הריטריט שעברנו בדיר איסתיא, אבל מאיפה מתחילים? אולי מהסוף? או מההתחלה? והאם בכלל יש רגע כזה שאפשר לקרוא לו התחלה או סוף? ברור שלא, בטח לא בדברים שנוגעים בלב, שפוקחים את העיניים…

כל מה שאכתוב יקטין את זה או לא יעביר את החוויה שעברתי שם. ובכל זאת החלטתי לנסות לכתוב. אולי כדי לשתף, כדי לפרוק, כדי לשמר, כדי ללמוד, כדי להבין יותר, כדי להיות שוב ברגעים ההם, שלא ייעלמו לי כל כך מהר בשטף החיים והמרוץ היומיומי.

קרובה ורחוקה

לפעמים לא צריך באמת לנסוע רחוק כדי להרגיש בארץ זרה, כדי להרגיש כמו בטיול בחו"ל. כמו במנהרת הזמן. לפעמים מספיק לעלות על כביש 5, ולהמשיך לנסוע בו לכיוון ולמקומות שאף פעם לא נסעתי, שגם לא חשבתי שאסע. הרי מה יש לי לחפש שם בכלל? אין לי משפחה בהתנחלויות, אין לי משפחה באיזה כפר ערבי, אז אין לי בטח מה לחפש שם, לא? אז אף פעם לא המשכתי בכביש הזה… עד ליום חמישי האחרון.

עליתי על מכונית כמעט זרה, כי הכרתי את הנהגת והנוסעים בדיוק שעה לפני, בפארק הירקון, עשינו סבב היכרות ומדיטציה קצרה ושמענו מהמנחים על מה שהולך להיות באופן כללי בסופ"ש הזה, שנרשמתי אליו כמעט בלי לחשוב, כמעט בלי להבין, כמעט בלי להתכונן או לתכנן את זה מראש…

בסופ"ש המיוחד הזה, שכל מה שידעתי עליו זה שיהיו מדיטציות, לינה בכפר פלסטיני, ביקור בהתנחלות,  לא צריך ידע או הכשרה מוקדמת, והתשלום בתרומה,זהו. אז נרשמתי.

כביש 5 היה רחב ומהיר ובכלל לא הרגשנו שעברנו איזה גבול, בטח לא איזה קו צבוע בירוק. אבל מסתבר שגם בלי להרגיש עברנו את הגבול. לקח לי זמן להרגיש את זה באמת. אולי כי התחלנו את הסיור בתצפית שנראתה דומה לתצפית על הרי הגליל, למרות שהיינו בכלל בשומרון. ואח"כ נפגשנו עם הרב של התנחלות יקיר ועוד כמה יישובים בסביבה, שדיבר אמנם עברית, אבל חלק מהשיחה זה נשמע כמו שפה זרה בהרבה מהמובנים. השיחה הייתה מאתגרת ואפילו קשה. אולי כי מצד אחד הרגשתי בבית, בתוך בית כנסת, מוקפת ספרי תפילה וקודש, שכמובן אני מחוברת אליהם בכל מיני מישורים ורמות, אבל מצד שני הרגשתי כל כך זרה, כל כך לא שייכת , ושהפער הלך וגדל ככל שהשיחה המשיכה. וזה לא בגלל שחס וחלילה הרב ניסה להרחיק אותנו, להיפך, אבל אני הרגשתי איך אני הולכת ומתרחקת, הולכת ומתייאשת מהמרחק… שמחתי על המעגל שיתוף מהלב שעשינו אח"כ בקבוצה. כבר שם הרגשתי קרובה אליהם, כאילו אותם אני מכירה כבר שנים, למרות שבקושי חלפו שעות ספורות מאז המעגל בפארק הירקון…

המשכנו משם לכפר ממול, דיר איסתיא. בבית כששאלו אותי לאן אני נוסעת לא זכרתי, זה גם לא היה נראה לי חשוב באמת מה השם של הכפר. העיקר שזה כפר פלסטיני,לא? העיקר שזה בשטחים ,זה מה שממילא גרם לסובבים אותי להרים גבה או לשלוח סמס עם סימני שאלה כשסיפרתי שאני יוצאת לסופ"ש בשטחים… אז מה זה משנה השם של הכפר. באמת מה?

המרחק מהתנחלות יקיר, שחוגגת בימים אלו 37 שנים על הקרקע, לכפר הזה, הוא כמה דקות נסיעה קצרות, קצרצרות, למען הדיוק זה ממש ממול… אז איך זה שהרגשתי ברגע אחד במסע בזמן? שברגע אחד הפכתי להיות תיירת? לא מבינה את השפה, לא מתאימה בלבוש, לא מכוונת לאותו הקצב… הכול נראה כל כך אחר. ויחד עם זאת ברגע אחד הרגשתי פשוט בבית.

המים לתה עם מרווה מהגינה כבר רתחו, וזהו. מה צריך יותר? הילדים המקומיים התאספו סביבנו, מנסים, ללא שפה משותפת, ליצור קשר. המבוגרים התנהגו די דומה. הכנסת האורחים המדהימה שלהם כבר החלה.

התארגנו בבית שהועמד לרשותנו בכפר. הילדים המקומיים התאספו סביבנו, מנסים, ללא שפה משותפת, ליצור קשר. המבוגרים התנהגו די דומה. הכנסת האורחים המדהימה שלהם כבר החלה., שוחחנו, אכלנו ארוחת ערב טעימה שאחד התושבים המקומיים הכין עבורנו,(רק בשביל האוכל שלו היה שווה לבוא! לפני השינה עשינו מעגל שיתוף ומדיטציה, והלכנו לישון בשתיקה. עד למחרת אחרי המדיטציה וארוחת הבוקר שגם עברה עדיין בשתיקה. הרגשתי שהשתיקה אפשרה לי מנוחה פנימית וזמן להיות עם עצמי ולעכל… הרגשתי שהמדיטציות נותנות לי את המרחב , נותנות לי להיות ברגע הזה, להיזכר בתודעה שלי, להתבונן עליה ועל מה שהיא עוברת יחד איתי עם כל החוויות האלו המרגשות והאינטנסיביות. שמחתי על המדיטציות ועל השתיקה. ושמחתי אח"כ לחזור לדבר…

מנקים את השטח במטע של עבד אלחלים

מנקים את השטח במטע של עבד אלחלים

עובדים, מדברים, מזיעים, מתבלבלים

בוקר יום שישי, כבר שבעים מארוחה פשוטה ומהנה בגובה הרצפה, ומודעים לתודעתנו, התחלקנו לשתי קבוצות ונסענו לעבוד בשדות ובמטעים, או יותר נכון לומר ב"כרם הזיתים". עבד אלחלים, הוביל אותנו בבטחה ובקלות לכרם שלו, בין כל חלקות הזיתים, שכולן נראות זהות ולא מסומנות, וחילק לנו מגלים ידניים שרכש לעבודה איתנו, ואנחנו ניסינו ללמוד ממנו תוך כדי תנועה איך לקצור את העשב. היינו שישה, אבל הוא כנראה הספיק יותר מכולנו בתנועות ידיו הזריזות והמיומנות. ובכל זאת הספקנו די יפה לנקות את השטח. בהפסקה הוא הכין ברגע מדורה קטנה ועליה חימם מים לתה, שוב ממרווה שצמחה שם במקום. הוסיף הרבה סוכר וחילק בכוסות חד פעמיות,שתיים לכל אחד שלא יהיה חם מידי… ואז הוא התחיל לדבר ולספר… איך זה היה פעם, איך זה היום, איך היה רוצה שיהיה בעתיד. איך הנוער והילדים שכבר לא מצטרפים אליו, איך הוא מגדל את הזיתים באופן מסורתי ואורגני, איך הוא אחר כל כך מכולם… ובין כל המילים בערבית ועברית והחיוכים שלו, והטענה שאפילו הכיבוש אולי עדיף ממשהו אחר, מתוך הברירות שיש לו, כך אמר והפתיע את כולנו. (אולי כמו אישה מוכה שמעדיפה להישאר עם בעלה בשביל הביטחון, וכבר שכחה שהיא נולדה להיות חופשייה…) בין כל המילים והחיוכים שלו, הרגשתי את העצב. למרות האופטימיות המדהימה שלו, למרות חוכמת החיים שמשאירה אותו פעיל ונחוש להמשיך לבוא לזיתים שלו בכל מצב, למרות הכול- מתחת לכול, הרגשתי את העצב , את הכאב, את הגעגוע…  בצהריי היום, עבד אלחלים הוביל אותנו חזרה במעלה הדרך, ושוב נכנסנו לכפר. עייפים ומזיעים, ואולי גם מבולבלים מכל המילים והעשבים השוטים…

עבד אלחלים

עבד אלחלים

כוחה של מחאה לא אלימה

משם הלכנו מיד להפגנה. כמה עשרות מתושבי הכפר (רק הגברים כמובן) יצאו להתפלל בשטח, מול הכביש, עם גדר הבטיחות החדשה, החוסמת את המעבר שלהם למטעים שלהם. הג'יפ הצה"לי חנה ממול, עומד מוכן, מתבונן בשקט, אפילו בכבוד כלשהו על המתרחש, כך הרגשתי. ואני, וחבריי הישראלים, עומדים מהצד השני, מהצד הפלסטיני, מהצד המתקומם, המשתומם, שלפתע גם מתרומם… מעיז לומר משהו על המצב הזה, על הכביש היפה והבטיחותי, שמונע את המעבר לטרקטור, לחמור, להולך הרגל שרוצה לעבד את אדמתו… התפילה עברה בשקט.

תפילת המחאה ליד הדרך החסומה

תפילת המחאה ליד הדרך החסומה

רק הילדים נופפו בדגליהם הפלסטיניים והריעו לכל מכונית שחלפה בכביש וצפרה לתמיכה והזדהות. החיילים ישבו בנחת משהו, בג'יפ שלהם. ואנחנו עמדנו צופים מהצד. התפילה הסתיימה, מישהו נשא נאום קצר, הבטיח בערבית, שימשיכו במאבק, הבטיח שהצדק יצא, קרא לכולם להגיע לתמוך. היה נחוש וגם רגוע. ואז ברגע אחד כולם הרימו מקלות ואבנים. לרגע אחד הלב שלי קפץ, אולי חשש, האם עכשיו תצא האלימות, האם עכשיו יצא הזעם, האם עכשיו יתחילו הבעיות, האם אשאר או אלך עכשיו? אבל הרגע הזה חלף כל כך מהר וכבר הלב הספיק להירגע ולהתרגש מחדש, לנוכח דפיקות האבנים והמקלות על הגדר. נדהמתי מהפשטות והעוצמה. עוצמת הנחישות והיצירתיות. עוצמת המשמעת והכבוד. המקלות והאבנים הרעישו על גדר המתכת ויצרו מוסיקה ממש, מן מנגינה כזאת של מחאה ועצב וכאב וגם תקווה לצדק. ואני עמדתי שם,ישראלית, יהודייה, תיירת זרה, צופה מהצד, ומוחה דמעה… מרגיעה צמרמורת בגופי,  ותוהה על מה? מתבוננת בחיילים הצעירים שכבר נעמדו מוכנים, אבל נשארו במקומם, מכבדים את הרגע ומאפשרים לו לקרות ולהתנהל בעוצמתו. ואני חשבתי מה חולף להם בראש? מה הם חושבים עלינו הישראלים שעומדים כך מנגד? חשבתי כמה הם צעירים, כמה הם בעצמם אולי לא מבינים מה הם עושים שם? ומה הפתרון לכול זה? וכמה הם בעצמם אולי היו רוצים פשוט להיות בבית שלהם, יום שישי בצהריים, ולא ככה לשמור על הפגנה שקטה, אך נחושה, של אנשים שבסה"כ שרוצים להגיע לזיתים שלהם ולא יכולים. המנגינה נגמרה. המבוגרים הרגיעו את הילדים שרצו להמשיך. כולם השתתקו והקשיבו שוב למנהיג המקומי שנשא דברים. ואז כולם פשוט הלכו משם והתפזרו ברגל וברכב. זהו. עד לשבוע הבא כנראה… גם אנחנו הלכנו. בדרך חזרה התברר לנו שראש הכפר מזמין אותנו אליו הביתה לקפה. וזה כבר משהו שאי אפשר לסרב לו… אז נסענו לבית של ראש הכפר.

בעיקר שאלות

ברחוב, ילד מקומי החליט לבחון עד כמה אנחנו סבלניות ומכילות מול הניסיונות שלו להציק לנו על דתנו ומוצאנו… ושוב נזכרתי איפה אני באמת נמצאת… אז אולי מתוך רצון להתנתק מהמציאות הזרה הזאת, הפעלתי את הנייד שלי והתקשרתי לילדים שלי. הרגשתי כמו שיחה מחו"ל. מה אפשר לספר להם? על עבד אלחלים החקלאי המסורתי והזיתים שלו? על ההפגנה? על הבת של ראש הכפר? על המדיטציות והשתיקה? מה אספר לילדים שלי שהם יוכלו להבין? מה אספר כשאני בעצמי בקושי מבינה? אז רק הקשבתי להם לסיפורים שלהם,על ערב החג שהיה אתמול (חג שני של פסח) על ארוחת החג, על התוכניות למחר… הקשבתי והרגשתי עוד יותר בטיול בחו"ל, עוד יותר רחוקה. מי זכר בכלל שהיה ערב חג? שרק לפני שבוע, בליל סדר, לבושים חגיגי, יצאנו מעבדות לחירות? שיצאנו ממצריים? שחלף שבוע של מצות? איפה כל זה מתחבר? ואולי זה בכלל לא מתחבר? לא יכול להתחבר? והילדים שלי שם, בארץ, במרחק שעה או שעתיים נסיעה בערך, ואני פה, עונה לילד המקומי בכמה מילים בערבית שאני יודעת, מזיעה אחרי הפגנה, אחרי עבודה בזיתים של עבד אלחלים, אחרי לילה בלי שינה בגלל היתושים ,על המזרון שהיה קצר יותר מהאורך של הגוף שלי והשאיר את הרגליים שלי בחוץ… כמה הזוי זה יכול להיות? כמה מוזר? וכמה ברור ופשוט ומדהים ומרגש כל כך… התעייפתי. הרגשתי שאני זקוקה למנוחה.

אחרי הביקור אצל ראש המועצה נסענו הביתה. הביתה? לבית בו התארחנו ,ובכל זאת זה הרגיש כבר סוג של בית. שוב מעגל שיתוף , שוב פתיחת הלב, שוב הקשבה והכלה. שוב עולות השאלות, מה? למה? ועד מתי? ועבור מי? ומה אפשר? ומה כדאי? ואיפה אנחנו בכל זה? הרבה שאלות. פחות ופחות תשובות… ובינתיים קחו שעת מנוחה קלה.

גם לזה היה לנו זמן

גם לזה היה לנו זמן

עכשיו אני כבר חייבת מקלחת, כולי כבר מלאה קוצים ושריטות,וזיעה ושאלות… רוצה לתת למים קצת לשטוף.. קצת לנקות… להירגע רגע מכל ההתרגשויות. המקלחת במבנה שלנו לא ממש עובדת. אנחנו מקבלים אירוח אצל שכן אחר. מה הבעיה? בואו להתקלח, בשמחה. זו אחר זו נכנסות אליו הביתה, מתקלחות ומתארגנות. זה נשמע הגיוני? למי? כנראה שלהם זה כן. ובני ביתו כבר מוכנים ויפים לקראת החתונה שמתקיימת בכפר כבר מאתמול, וכולם נרגשים ומצפים… והם מתעכבים ומחכים שנסיים את המקלחות אצלם בבית… מדהים!

אני מחליפה בגדים, חושבת ללבוש לבן,יום שישי היום,לא? אבל למה באמת אני עושה את זה? הרי לא נציין פה את שישי? לא נעשה קידוש, לא אדליק נרות שבת… אני בכפר ערבי אני מזכירה לעצמי, ובכל זאת בוחרת את החולצה הלבנה שהבאתי . לא יכולה "סתם" להתלבש. אנחנו יוצאים לארוחת ערב אצל אותו שכן של המקלחות. הם מארחים אותנו, עשרה מתנדבים משוגעים שעבדו איתם היום במטעים, שהיו איתם היום בהפגנה, ששתו איתם קפה אצל ראש הכפר… אני מרגישה כל כך קרובה אליהם. כל כך הרבה דברים קרו ביום אחד, כל כך הרבה קרבה ושיתוף ויחד… כמו משפחה. אז ברור שנאכל ביחד, לא? אנחנו יושבים במרפסת שלהם, צופים בשקיעה מדהימה, מתענגים על האוכל של אשתו, אורז וירקות וסלט קצוץ קטן -קטן ושוב יוגורט להוסיף… והשיחה קולחת, צוחקים, מדברים באנגלית וערבית ועברית… ומקווים שיום אחד נוכל להזמין גם אותם אלינו לביקור, "אולי ברמדאן" הם אומרים, "אולי כמו פעם שבאנו לרמת גן לבקר חברים"… הם צוחקים, מחייכים, ושוב אני מרגישה בלב ורואה את הכאב, את הגעגוע…את הפחד… ומתפללת שיהיה אחרת. אפשר?

ארוחת ערב אצל משפחת מנצור

ארוחת ערב אצל משפחת מנצור

מסיימים את היום במעגל הקשבה ומדיטציה…הולכים לישון בשתיקה. מודה על כול הטוב, על המתנה, על כול מה שיש לי, ועל מה שאני מקווה… הפעם הלילה עובר קצת יותר טוב. אני כנראה כבר יותר עייפה.(ויש לי שאריות של "אלתוש")

בוקר שבת, שוב קמים בשתיקה לזריחה,  למדיטציה ולארוחה טעימה. כמה כיף לאכול בידיים, ירקות , פירות , דייסה, פיתה לבנה וממרחים מקומיים…(תנחשו מה) והכול על המחצלת בגובה הרצפה….מסיימים ושוב מתחלקים לעבודה.

מתחברים דרך לעבוד ביחד

שוב כרמים של זיתים. הפעם הטרקטור של "ריצארד גיר" המקומי מוביל אותו. ארבעת בניו ואשתו יחד איתו. ואנחנו הולכים אחריו, מלווים את הטרקטור ואת נגרר המים מאחוריו. הולכים להשקות את הזיתים החדשים. להשקות זה אומר לסחוב בידיים ג'ריקנים של 20 ליטר, מהמיכל הגדול לכל שתיל… לא אין דרך מסודרת, לא אין איך לסחוב את הג'יריקנים מלבד בידיים. לא אין סכין או מזמרה לקצוץ את הענפים שהתייבשו (הם פוחדים לשאת עליהם דברים חדים למקרה שחיילים יאשימו אותם שהם מתכוונים לדקור מישהו) אבל כן יש רצון טוב ומוטיבציה, כן יש שמחה שהשתילים שרדו למרות שלא קיבלו מים הרבה זמן, מלבד הגשם כמובן. כן יש שיחה והזדהות וקרבה, וצחוק ילדים פלסטינים ואחד ישראלי שמשחקים ביחד תחת העץ… ושב נשמעת מנגינה, הילדים מתופפים על הג'ריקנים הצהובים הריקים, איך הם נראים לי מאושרים… מה קורה פה?

משחקים עם הילדיםו"ריצארד גיר",שלא יכול לעבוד יותר בישראל כי אין לו אישור, ולא יכול לסחוב ג'ריקנים כי אין לו כמה חוליות בגב, והוא אחרי ניתוח, מוביל אותנו בסבך בין שתיל לשתיל, מסביר לנו איך להשקות, איך לכסות עם אבנים שהמים לא יתייבשו,שהאדמה תהיה מוגנת, ואח"כ לשים ענפים וקוצים שהחיות לא יהרסו את השתילים… אנחנו סוחבים את המיכלים הכבדים, מתעייפים בשמש ומההליכה בין הסלעים, אבל מתמלאים איזו חדוות נתינה ותחושת השפעה על משהו, תחושת שינוי, מקומי, קטן, אבל משמעותי כל כך לשתילי הזיתים ול"ריצארד גיר" ומשפחתו. את ארוחת הצהריים אנחנו אוכלים ביחד,יהודים וערבים תחת אחד העצים שמצל עלינו, מנגבים בידיים חומוס,פול וירקות… אח"כ הנרגילות יוצאות ומנוחת הצהריים מאפשרת לנו לשוחח קצת ולהכיר יותר טוב את המשפחה ואת המצב שלה. אני מסתכלת סביב על הנוף הפסטורלי, ומנסה לגשר על הפערים בין המילים שאני שומעת ממנו, לחיוך היפה שלו ולנוף מסביב. הפאזל מתחבר אבל עקום… מסיימים לאכול,עובדים עוד קצת עד שכל העצים מושקים וגם המיכלים הנותרים מונחים מלאים ליד העצים לפעם הבאה,כדי שיהיה לו קל להשקות אותם ולא יצטרך לסחוב. אנחנו חוזרים שוב ברגל, מותשים אבל מרוצים.

למלא את הג'ריקנים ולסחוב אותם למטע

למלא את הג'ריקנים ולסחוב אותם למטע

 

משקים את העצים חוזרים לשאר החברה בקבוצה, מחליפים קצת חוויות, עושים איזו שטיפה בטוש במקום מקלחת, ומתיישבים לשיחת סיכום ומדיטציה אחרונה. כל אחד מעשרת המשתתפים בקבוצה הזאת משתף שוב ברגשותיו, בחוויותיו, במה שייקח איתו הביתה לשגרת חייו, למציאות המוכרת… אנחנו מגלים עד כמה כולנו מרוגשים, עמוסים מחוויות, מבולבלים, אבל גם מודים על הזכות הזאת,על ההזדמנות לפקוח את העיניים, להקשיב ללב, להשאיר אותו פתוח לכאב,לשמחה, לכל קשת הרגשות והתחושות שמתעוררות מהימים האלו יחד בכפר הזה. אנחנו מסיימים, אורזים ומתחילים להיפרד, אחד מהשני ומהמקום.

לקחת קצת דיר איסתיא לישראל

אני נכנסת למכונית של הזוג עם הילד בן השלוש וחצי, הוא אומר להם: "אני לא רוצה לנסוע, אני לא רוצה ללכת מדיר איסתייא" הם עונים לו: " אנחנו נחזור לכאן, יש לנו כאן חברים". ואני אומרת לו "גם אני לא רוצה לנסוע מכאן"….

מאז שחזרתי הביתה אני מנסה לעכל, מספרת כל פעם קצת לחברים ומשפחה, מרגישה שהמילים לא מצליחות כל כך להעביר את החוויות, ובכל זאת זה מה שיש לי כרגע… מילים… ולב מרוגש!

אני נזכרת בשיר "יונה עם עלה של זית, צאי מהתמונה…." ונושאת תפילה שנדע לשמור על האנושיות שלנו, על המוסר שלנו, על לב קשוב ופתוח, על עיניים פקוחות, על תודעה ערנית ונוכחת, כל רגע, בהווה. מודה…

בדרך למטעים

4 תגובות ל-“קירבה בארץ זרה – דיווח מרטריט השטח בדיר איסתיא

  1. תודה, ענת, שכתבת ושיתפת.

  2. נורית טולנאי

    ענת יקרה, כל כך יפה תיארת במילותייך כמעט כל רגע ותחושה, מכירה מצבים דומים, את הגדלת את היכולת להביע את שהיית שם.
    נהדר ותודה,
    נורית

  3. תודה רבה על השיתוף הכנה והמרגש

  4. מדהים ממש. אני הייתי בסיור לולאג'ה ב 14.5
    עכשיו בכתיבה של ענת, הרגשתי כאילו אני שוב שם.
    אע"פ שלנו היה הרבה פחות מפגש עם המקומיים ועם הכפר-בילינו רק חצי יום בשדה.
    גם הרבה פחות זרות. אני- דובר היטב את השפה ומכיר את ה "מדיום הערבי" מקרוב. עדיין בדיוק אותן התחושות. הפשטות הנעימה שבחיים האלה. ההרגשה שחוזרים אחורה בזמן…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s