כעס

כותב: אביב

(רשימה שניה בסדר על הרגשות המתלווים לעשייה חברתית. הרשימה הקודמת "פחד", כאן)

לפני חודשיים, באחת המחאות של אנשי דיר איסתיא לפתיחת הדרכים החקלאיות שלהם, עצר רכב ישראלי באמצע הכביש מול המחאה. הנהג יצא מהרכב והתחיל לצרוח לעברנו בחמת זעם. שמתי לב איך הזעם שלו כלל אינו קשור להתרחשות שעליה הוא כועס: לא הפרענו לתנועה, זו גם לא היתה הפגנה נגד הכיבוש והדרישה של אנשי דיר איסתיא לא היתה מכוונת נגד אינטרס ישראלי כלשהו (החסימה היא תוצאה של שרירות לב – לא קשורה לענייני צבא, ענישה או אפילו כוונה להשתלט על אדמות). לאותו אדם היה סיפור בראש בנוגע להפגנות של פלסטינים וזה גרם לו להשתולל באמצע כביש מהיר.

וברגע של חסד, ההתבוננות הזו הפכה להתבוננות עצמית. מה עם כל הפעמים שבהן אני זועם? אולי גם אצלי הקשר בין ההתרחשות לתגובה אליה פחות הדוק ממה שנדמה לי, והזעם – כשהוא מגיע – מגיע מסיפור שיש לי בראש?

אם זה לא לגמרי מובן, נסו לחשוב על מבוגר שנשאר רגוע מול סיטואציה שמעוררת התקף זעם של ילד. או אפילו על עצמכם ביום טוב מול אירוע מכעיס שביום פחות טוב הוציא אתכם מהכלים. אותה סיטואציה ושתי תגובות שונות בתכלית. היזכרו במקרה שבו מישהו פגע בכם אבל הצלחתם לזהות את העלבון, הפחד, הקנאה שמאחורי התנהגות שנראתה פוגענית ובזכות זו יכולתם לחוש אמפתיה במקום כעס.

היחס לכעס הוא אחת מנקודות המחלוקת (המוכרות לעייפה) בין מתרגלים רוחניים לאקטיביסטים. המון פעמים שמעתי את הביטוי "מפגינים כועסים" כהסבר האולטימטיבי של חבריי המתרגלים לרתיעה מהשתתפות במאבקים חברתיים. האקטיביסטים מצידם נוטים לזלזל ברוחניקים שעסוקים בפופיק של עצמם. אקטיביסטים רבים רואים את הכעס שלהם נוכח עוול, שחיתות שלטונית ואלימות לא רק כמוצדק אלא כדלק הכרחי שבלעדיו לא היו מצליחים להתמיד במאבק המאתגר שלקחו על עצמם.

אני לא מתכוון להכריע בין שתי נקודות המבט הללו. בכל אחת מהן יש מידה של אמת ושתיהן ביחד ממחישות את האתגר העצום שכעס מציב בפנינו. האתגרים של עשיה חברתית, שהמפגש הישיר עם כוחנות, אדישות, עוול והסבל שהם גורמים, מזמנים לנו הזדמנויות לכעוס ולפעול מתוך כעס.

מצד אחד הזנה של כעס מקבעת אותנו בדפוסים לא בריאים לעצמנו ועלולה להביא אותנו לפגיעה באחרים. מצד שני הימנעות מכעס מגבילה אותנו כמו כל הימנעות אחרת. להתרחק מכעס של אחרים ולהירתע מהכעס שלי – אין בזה חופש. והדרך היחידה להבנה נכונה של כעס ופעולה נכונה נוכח כעס היא על ידי לבוא איתו במגע ולראות מה קורה לי.

אני מאוד שמח שדהרמה מעורבת חברתית מנסה להציע דרך לאקטיביזם שבו אנו גם לוקחים אחריות על התוקפנות שלנו.

במחאה אחרת בדיר איסתיא, כשחייל ניסה לאיים על אחד הפלסטינים ואני התיצבתי ביניהם, טון הקול שלי והמתח שחשתי בתוכי הבהירו לי עד כמה אני חסר שקט. העמידה מול הכוחנות של החייל הפעילה את הדחפים התוקפניים שבי: לא הייתי אלים, לא קיללתי, לא צעקתי – אבל גם לא הייתי חופשי.

במקום להתייחס אל ההתנהגות שלי כמובנת מאליה ("חייל כוחני, שלא יעז לאיים כך בלי כל הצדקה") ראיתי את התוקפנות שלי כמו שהיא. ואם הצלחתי גם לזהות נכון את שורשי התוקפנות הזו (המתח שבלעמוד נגד כוחנות) אז אולי משהו אצלי השתחרר. איך אדע? בפעם הבאה שבה אגיד "לא" לבעל סמכות.

כמובן שלא רק מתרגלים רוחניים יודעים ללכת מעבר לכעס. באחד הסיורים שלנו לדיר איסתיא הקבוצה פגשה חקלאי שסיפר איך ישראל הכריזה שמורת טבע על שטחים חקלאיים של הכפר ובעקבות זו גם עקרה מאות שתילי זית ששתל. מישהו מהקבוצה העיר שהוא מספר הכל בטון רגוע ומחויך ותהה "איך זה שאתה לא כועס". החקלאי ממש לא הבין למה מצפים ממנו לכעוס ולבסוף אמר "אם אני אכעס זה יאכל אותי מבפנים. למה לי לכעוס?". זה היה רגע מעורר השראה שלדעתי נחרט היטב בליבם של משתתפי הסיור. ואכן, בניגוד למה שנוטים לחשוב, הרבה פעמים אקטיביסטים כמו גם אוכלוסיות שסובלות מדיכוי מבינים מעצמם דברים שמתרגלים רוחניים צריכים להתרגל הרבה מאוד בשביל לממש.

כעס יכול להיות ביטוי של אכפתיות. ודאי שיותר קל לא לכעוס כשלא אכפת. כעס יכול להעיד על רגישות לעוול. ודאי שיותר קל לא לכעוס כשאדישים. בימים אלו, בהחלטה ישראלית, קוצצה אספקת המים לכפרים פלסטינים וימים רבים אין מים בצנרת של עשרות אלפי תושבים. ההתנחלויות השכנות לעומת זאת מוריקות. מה רע בלכעוס על כך ועל מי שזו מדיניותו? מה רע בלצעוק נגד זה ונגד מי שזו מדיניותו?

בין שתי האפשרויות: לא לפעול לתיקון העוול הזה, או לפעול לתיקונו עם כעס שמוציא מאיתנו תוקפנות ופעולות לא מיטיבות, מה האופציה המועדפת עליכם?
האם יש אופציה שלישית? תוכיחו! בכל מקרה, הכנות מחייבת גם לענות על השאלה מה עדיף: התעלמות או פעולה כועסת.

אבל כעס יכול להיות תוצאה של הרגל. כמו נהג שמקלל כשמי שלפניו נוסע "לאט מדי". מרגע שכעסנו ולא הרהרנו אחרי הכעס הזה אנחנו מזמנים שבפעם הבאה הכעס יגיע ביתר קלות, ביתר אוטומטיות: "זרע  מחשבה – קצור הרגל; זרע הרגל – קצור אישיות". האמת הפשוטה של הקארמה היא שההווה מעוצב בידי הזרעים שזרענו בעבר בתודעה שלנו. לכן מה שכיום כל כך מקובע עד שמרגיש לנו הכי טבעי בעולם ("תראי איך הוא דיבר! תראה מה היא עשתה! … ברור שזה מכעיס, ברור שאני אקלל, ברור שאני ארביץ….") הוא תוצאה של הקשרים שקשרנו בתודעה ובלב שלנו תוך כדי מקרי עבר שבהם בחרנו לכעוס ולא הקדשנו תשומת לב לבחירה הזו. האם אפשר להתיר את הקשרים הללו ולחזור לאפשרות של בחירה?

כי כעס, מוצדק ככל שיהיה, הוא כואב. כואב למי שסופג את הכעס שלנו וכואב גם לנו שכועסים. לכעוס מתוך הרגל, לכעוס מתוך צדקנות, לכעוס וללבות את הכעס שלי זה להמשיך לשרוף ולהישרף. וכשאני לא נותן את דעתי על הכאב הזה אני גם לא יכול לטפל בכוויות.

כעס יכול להיות תוצאה של תסכול, חוסר אונים, פחד שאני חש ושל התוקפנות שבי. ובמקום לקחת אחריות עליהם הכעס מאפשר פתח מילוט. מה שמתסכל אותי יותר מהעוול, האלימות והגזענות שאני פוגש בעשיה שלי, זה חוסר המעש של חברים וקרובי משפחה. הם עסוקים במותרות, עסוקים בקריירה, עסוקים בכל היופי שיש בחיים שלהם (כשכל כך קרוב יש כל כך הרבה כיעור). לכעוס עליהם (בין אם אני מוציא את הכעס או שומר אותו בפנים) זה לא לראות ולא לקחת אחריות על חוסר האונים שלי. זה לא להכיר בכל הנסיבות (ונסיבות הן תמיד מוצדקות) שבגללן הם עוצמים עיניים או לא פועלים.

רגש מתקשר בדרך כלל עם אותנטיות. אבל רגש – ובפרט כעס – גם יכול להיות משהו שאנחנו מלבים. בשבוע שעבר הייתי בעצרת כלשהי. אחרי כמה דוברים שדיברו בקול מדוד ובשם ערכים של צדק. עלה דובר שצעק כעס אל תוך המיקרופון. רטוריקן מוצלח של מלים ורגש הוא חשמל את הקהל.

וזה מחזיר אותי לשאלת הכוח והמוטיבציה שכעס נותן. חבר טוב אמר לי פעם "אם אני לא אכעס אני לא אקדיש כל כך הרבה זמן לעשייה החברתית שלי".

האם כעס הוא התגובה "הטבעית" היחידה לעוול? ומה יש לנו להציע כמוטיבציה יעילה במקום כעס? על כך בשתי הרשימות הבאות.

לרשימה הראשונה בסדרה שעוסקת בפחד ראו כאן.

 

 

11 תגובות ל-“כעס

  1. תודה אביב, אוהב מאד את הכנות , את היושר ואת הצגת מורכבות הנושא ונקודות המבט השונות והמשלימות על תופעת הכעס שאתה מתאר. השאלה, החקירה והתרגול בעיני מכוון ל- האם ישנה דרך אמצע בין הדחקת הכעס, ההתעלמות מהכעס לבין החצנת הכעס ופעולה שהכעס מזין אותה? האם יש דרך לפגוש כעס, לאפשר לכעס להיות ו/או "לעבור דרכנו" מבלי לפעול כאשר הכעס הוא המוטיבציה/ הכוונה מאחרי המחשבה/פעולה שלנו? האם התודעה שמגיבה בכעס יכולה להיות מוזנת בראיית הדוקהה כך שהתגובה תהיה יותר מתוך חמלה ופחות מתוך שנאה? האם אפשר להתנגד לפעולות מזיקות והרסניות, מבלי להרחיק את המבצע שלהן מתוך ליבנו-מתוך מעגל החמלה?

  2. נהניתי לקרוא. מאמינה שאמשיך להרהר בסוגייה. תודה רבה!

  3. תודה אביב. כתוב נהדר ומקיף .
    נקודות נוספות להתייחסות בנושא הכעס:
    מציע לכלול גם את ההתייחסות הפסיכולוגית למה שנמצא בבסיס הכעס. גולמי ככל שיהיה, לרוב יש תחתיו משהו עדין יותר כמו עצב או פחד, וגם הם יושבים על צרכים בסיסיים שאינם מסופקים כמו נראות, אהבה ובטחון.
    אני מציע הבחנה התייחסות לעד כמה אני עוסק או קשוב לכעס הגולמי לעומת עיסוק במחשבות שמזינות את הכעס.
    עבורי יש הרבה חשיבות ומקום להרגיש את הכעס כאשר הוא עולה באופן ספונטני, וגם לתת לו מקום וביטוי. אם אפשר להפריד אם החוויה והביטוי של הכעס מהחלק הצודק, המאשים והמזדהה אז אפשר להפיק ממנו הרבה תועלת.

    • תודה תומר,
      לגבי התיחסות הפסיכולוגית – לטעמי כן ולא.
      כן, ברור שהדברים שאתה מציין קיימים ואני גם נגעתי בהם בכמה מקומות לאורך הרשימה.
      לא, כי סיטואציות של עוול חברתי הן בכל זאת שונות ממה שמתרחש בין אדם לעצמו וביחסים בין-אישיים. המורכבות, הטריגרים החזקים, פערי הכוחות וכו' יוצרים מרחב אחר ותהליכים נפשיים-רגשיים אחרים.

  4. אביב תארת ובטאת הרבה ממה שאני חשה וחושבת, תודה על כך ועל הבהרת מחשבותי לעצמי

  5. תודה מאד, אביב, על רשימתך. דבריך מעניינים ונאורים. קשה לא לכעוס על מעשי העוול הנוראים המתבצעים בשטחים הכבושים. אבל אפשר לבטא את הכעס בצורה לא מתלהמת ולהפנות את התסכול לעשייה כלשהי, כפי שאתם עושים, ותבורכו על כך. אני מגיבה לעיתים בשירים.
    והרי שיר שכתבתי בצורת המרובע –

    כאן
    בהתנחלות רועי הדשא תענוג לעין,
    בתים יפים וחממות, בריכות ושפע מים;
    ממול באל-חדידיה הרס וגירוש –
    גן-עדן וגם גיהנום כבר כאן, לא בשמיים.

  6. תדה רבה אביב

  7. גם אני מצטרפת לתודות. אני מאמינה שבכל מה שנוגע לעוולות חברתיות והכעס כלפיהם… אני מנסה (לא תמיד מצליחה) לחוש חמלה גם כלפי הפוגעים, שאני מבינה עם השנים שהם עושים את שעושים בשל עיוורון וחוסר יכולת לראות את עומק הפגיעה שהם פוגעים, ולא ארחיב לגבי הסיבות שכל אחד במערכת הפוגעת פועל כפי שהוא פועל.
    תפקידנו בין היתר הוא להעיר את השותפים לעוולות, בסבלנות, באיטיות, ובהתמחדה, גם אם הפגיעה היא קשה ביותר. אני מניחה שאין קיצורי דרך, על כך פנים אני לא מכירה אותם. וכן, זה עצוב.
    תודה

  8. אמיר אשדות

    תודה אביב על כתיבתך הכנה והמרגשת
    אולי כדי להקדיש את הטור הבא לנושא העלבון.

    • תודה אמיר,
      לשמחתי תחושות עלבון דווקא נחסכות ממני בפעילות. כך שיהיה לי קשה לכתוב על ההבט הזה. אבל אשמח מאוד אם תרצה אתה לכתוב – מה דעתך?

      אביב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s