לראות ערבים

ראשית תזכורת: בשבת ה-21 בינואר יתקיים בתל אביב יום התרגול המשותף למתרגלות ומתרגלים המעורבים בעשיה חברתית. שירי בר ונעמי גרשטיין ינחו והיום יוקדש ל טיפוח מֶטָה. פרטים והרשמה כאן.


לראות ערבים
כתבה: ענת

"איפה את רואה פה ערבים?" , יוסי ניגש אלינו ושואל. אנחנו עומדים מול מאחז לא חוקי חדש וצעיר בבקעת הירדן, ליד המאחז הוותיק יותר סלעית. "אנחנו לא נמצאים על אדמה של אף אחד, וכל מה שאנחנו עושים פה חוקי. אלו בסך הכל צעירים שרוצים למצוא מקום לגור בו. היחס שלי עם הפלסטינים מעולה –  אני עובד איתם. אלו רק המנהיגים  שלהם שמסיתים אותם נגדנו".

יוסי ואורנה הם זוג מתנחלים המתגוררים בהתנחלות מחולה. הם הגיעו למאחז כדי להביע תמיכה ב"בחורים שמבקשים להקים בית". יוסי באמת לא רואה שום עוולות מולו, והעיוורון שהוא מציג כמעט מובן: כשאנחנו מסתכלים בסביבה המיידית, באמת אין אף אדם ערבי באזור. ומאוד בקלות אפשר "לא לראות" את המאהל הפלסטיני הקטן שנמצא למרגלות הגבעה עליה הוקם המאחז. המאחז החדש חוסם את הדרך של הרועים הפלסטינים שלמטה לאדמות המרעה שנמצאות מהעבר האחר שלו.

משוחחים עם יוסי וארנה ליד מאחז הבת של סלעית
משוחחים עם יוסי וארנה ליד מאחז הבת של סלעית

הפלסטינים שעובדים באדמה החקלאית של  יוסי, מבחינתו, מהווים מופת לדו קיום ישראלי-ערבי. מנקודת מבטו, יוסי מתקשה לראות שיש משהו בעייתי בכך שהחקלאות נמצאת בידיים ישראליות כשלפלסטינים נותר התפקיד של עובדים התלויים בחסדיו לפרנסתם . הם אינם יכולים להתלונן על תנאי שכר, או להביע את התסכול הגלום בעבודה כשכיר על האדמות הכבושות של עמך. בהיעדר יכולת להתווכח ולהשמיע קול, ניתן בקלות לטעות ולחשוב שמדובר בשיתוף פעולה אמיתי בין יוסי לפלסטינים באזור, מופת לדו קיום ישראלי-ערבי.

בשביל להבין את המצב לעומק, צריך לפקוח את העיניים, לפקפק בנאמר ולהביט מעבר למילים. הסיפור שמתעלם מכל כך הרבה היבטים במציאות, הוא הבסיס לדיכוי הפוליטי המתרחש בגדה המערבית. מדינת ישראל מעודדת ישראלים לגור מעבר לקו הירוק תוך שהיא מגבילה ודוחקת את האוכלוסיה הפלסטינית. נוצר כאן דיסוננס שקשה להתמודד איתו: איך יכול להיות שאני עובר על החוק אם המדינה מעודדת אותי לעשות זאת? איך יכול להיות שהמגורים בסלעית ומסביבה מדכאים אוכלוסיה מוחלשת, אם הכל נעשה באישור מדינת ישראל?

כאשר אנחנו יורדים מהמאחז לכיוון עין אל חילווה הסדקים בתמונה שיוסי מצייר מתגלים. גיא מקבוצת תעאיוש שמלווה ומדריך אותנו בפעילות בבקעה קיבל צו הרחקה מהמאחז. לכן הוא לא עלה איתנו והוא ממתין לנו במורד הגבעה. עכשיו אנחנו רואים שהגיעו שוטרים והם מעכבים את גיא ונוטלים ממנו את תעודת הזהות. אנחנו מראים לשוטר שצו ההרחקה מדבר רק על המאחז ולכן גיא לא הפר אותו. אבל השוטר מדבר בטלפון עם מפקדיו שמורים לו לעצור את גיא בכל זאת. מישהו למעלה החליט להתנכל אליו. החטא המרכזי של גיא הוא ללוות את הצד הלא נכון במפה הפוליטית.

גיא מעוכב ונלקח לחקירה בתחנת המשטרה. כעבור כמה שעות שחררו אותו עם צו הרחקה למשך שבועיים משטחי הבקעה בטענה שהביא קבוצה של אנרכיסטים (אנחנו) ליצור פרובוקציות. המשטרה מיהרה לבטל את הצו כעבור יומיים כשגיא עתר לבית המשפט.
גיא מעוכב ונלקח לחקירה בתחנת המשטרה. כעבור כמה שעות שחררו אותו עם צו הרחקה למשך שבועיים משטחי הבקעה בטענה שהביא קבוצה של אנרכיסטים (אנחנו) ליצור פרובוקציות. המשטרה מיהרה לבטל את הצו כעבור יומיים כשגיא עתר לבית המשפט.

אנחנו ממשיכים לנסוע לעין אל חילוה,  כפר שהוא למעשה אסופת מבנים רעועים במרחק דקות נסיעה מסלעית. אנחנו מתיישבים עם קאדי ומהדי, בני אחת המשפחות המתגוררות בכפר, ומקשיבים לסיפורם. "המעין בוואדי שאתם רואים פה למטה היה מקור המים העיקרי שלנו. יום אחד הגיעו המתנחלים והודיעו לנו שזהו, המים האלו כבר לא שלנו. מאז אנחנו נאלצים לקנות מים ביוקר. הסוס שלנו, שעלה פעם אחת בטעות לגבעה שלהם, לא חזר בחיים. אנחנו רק מבקשים לחיות בשקט ובשלום, רק מבקשים שיאפשרו לנו את המעט הזה." אחד מאיתנו מציע לקאדי ללוות את בני הכפר בדרך לאסוף מים בוואדי. אני מבינה את התפקיד של סיור הסולידריות הזה: להדגיש שהנראטיב המתנחלי לא נכון, ולא יהיה נכון, על אף מראית העין שעשויה להיווצר. והתפקיד הזה חשוב לאין ערוך.

יושבים עם אנשי עין אלחילוה
יושבים עם אנשי עין אלחילוה

אנחנו מסיירים לעוד מאחז, ובסופו של דבר מגיעים לתחנה האחרונה בסיור, הכפר עקבה. הביקור בכפר, למרבה ההפתעה, ממלא אותי בתקווה. אנחנו מגיעים בסוף תפילת הצהריים של יום שישי, האווירה בכפר שמשית ונעימה. אנחנו מטיילים בגינה מרוצפת ובה מספר מתקני שעשועים וצמחייה, ופוגשים את ראש הכפר, חאג' סמי. חאג' סמי הוא גבר מבוגר וחייכן הישוב בכיסא גלגלים. הוא מספר לנו על הקואפרטיב של אנשי הכפר שמפעיל מפעל תה ומפעל גבינות. אלו מספקים פרנסה לתושבים ומאפשרים להם להימנע מעבודה בהתנחלויות.

עם חאג' סמי בעקבה
עם חאג' סמי בעקבה

למרות שהכפר קיים עוד קודם ל-1967, ישראל הכלילה אותו – אדמותיו החקלאיות והשטח הבנוי – בשטח אש בו מתקיימים אימוני הצבא. כך גם הוא נפצע כשכנער עבד בשדה חקלאי ושלושה כדורים מירי חיילים שהתאמנו בסמוך פגעו בו. בשבוע האחרון, קיים הצבא מספר פשיטות ליליות על בתי הכפר: חיילים פרצו ב- 2:00 בלילה לבתים תוך שהם מעירים את התושבים וזורעים פחד. האם חיפשו מבוקשים? לא עצרו אף אחד. סמי מספר: "הילדים והנשים שלנו פוחדים מהדפיקות בדלת האלו. אני בעצמי מפחד מהן". סמי מספר על הצעדים שנקט בחודשים האחרונים על מנת להשיב את החיים בכפר לסדרם: "אני כותב לרשויות ולשרים ולכנסת ואף אחד לא עונה לי, והפריצות ממשיכות. מבחינתי, שיבואו להתארח כאן כמה שהם רוצים, רק שיעשו את זה בבוקר", הוא מחייך, ושלושת הגברים שעומדים לידו מצטרפים בצחקוק. "הממשלה שלכם ממשיכה לומר כמה הכפר שלנו מסוכן, אבל כמה מסוכן יכול להיות אדם זקן בכיסא גלגלים שמבקש שלום?"

חאג' סמי מבקש מאיתנו להירתם ולכתוב לרשויות גם. ניכר שההפרעה במרקם החיים של הכפר קשה לו מאד. אנחנו מבטיחים לסמי שנכתוב ונעשה כמיטב יכולתנו על מנת לערב את הרשויות, ואני חושבת איך אנחנו יכולים לעמוד מול הדיכוי הזוחל, האיטי, הסמוי, כדי להשיב את החיים בכפר לסדרם.

לאחר מכן, סמי לוקח אותנו לביקור במפעל התה ומפעל הגבינות. אנחנו רואים את שלטי התרומות מהממשלות והקרנות שתרמות להקמת המפעלים. אני מתרגשת לראות כיצד הכספים האלו יצרו מצב בו תושבי הכפר מסוגלים לפרנס את עצמם בכבוד ולהימנע מעוני, או עבודה בהתנחלויות. התמונה שמצטיירת מהביקור בכפר אינה של חוסר אונים או מסכנות –  אלא של שגרת חיים תקינה, צנועה ונחושה.

מפעל התה בעקבה
מפעל התה בעקבה

לקראת סוף הסיור אנחנו מתאספים בגינה הציבורית ליד מפעל התה לשיחת סיכום. בשיחה אנחנו מעלים רגשות ומחשבות שהתעוררו בנו במהלך הסיור, ומנסים להבין איפה אנחנו עומדים ביחס לחוויות האלו. מישהו מזכיר את המפגש עם יוסי וארנה ליד המאחז וטוען שהבחירה לעמוד מולם כקבוצה תוך הימנעות משיח, מכילה מידה של אגרסיביות: האם אנחנו נמצאים שם כדי לעמוד ולהתבונן, לשמש כמעין תוכחה אילמת לחטא שבהימצאותם באזור? האם נכון להימנע מלנסות לדבר איתם ולשמוע את הצד שלהם? או לספר להם את הצד שלנו? אחרת אומרת שמבחינתה, אין טעם לדבר עם אנשי המאחז שהשתלטו על אדמה ופוגעים בפלסטינים באזור. אנחנו לא באים להתיידד איתם, אנחנו באים לייצג את האוכלוסיה השקופה והנעלמת, שאין בכוחה לעמוד שם ולמחות על חסימת הדרך למרעה וגזל האדמות. אני מנסה להבין איפה אני נמצאת בדיון הזה, ולא מצליחה להחליט. הקבוצה נותנת מקום לדילמה הזו בין שתי העמדות המנוגדות, לא ממהרת להכריע. אבל ברור שזה אתגר בשבילנו: לא רק להגיע להסכמה בתוך הקבוצה אלא למצוא דרך פעולה שמצד אחד לא מוסיפה עוינות ומצד שני לא מתעלמת מהעוול.

נקודה נוספת שעולה בשיחה היא הפגישה עם חאג' סמי: הוא חזר כמה פעמים על הבקשה שנכתוב לרשויות, והתחושה היא שמבחינתו הכח נמצא בידיים שלנו, אנחנו יכולים לכתוב לרשויות ולא לזכות להתעלמות. אני חשה צער כי המצב רחוק מהמציאות. על מנת להזיז משהו בישראל של 2017 נדרשות עקשנות ונחישות בלתי מתפשרות, וברוב המקרים גם זה לא מספיק. אני חושבת –  מה יש שאנחנו כן יכולים לעשות? ולא רק אני מרגישה כך. מישהי משתפת בתחושה הקשה של חוסר אונים. הרבה יותר קל לה, היא אומרת, להרים בלוקים כבדים מהריסות של בית (כפי שעשינו בפעם הקודמת) מאשר לשמוע את הסיפורים הכואבים ששמענו היום. ובאמת, יצאנו מאזור הנוחות שלנו, פגשנו את המציאות שקיימת כל כך קרוב לבית שלנו. בעצם, ראינו את "הערבים" שיוסי שאל על קיומם בבוקר. עכשיו כשנחזור הביתה אנחנו לוקחים את הסיפורים הללו איתנו.

כשהשיחה מסתיימת אנחנו יושבים למדיטציה שקטה וחוזרים אט אט למכוניות ולמרכז, כל אחד עם המחשבות והרגשות והתכניות שלו.

בשבת ה-28 בינואר נצא שוב לבקעת הירדן. הפעילות מתוכננת להיות שיקום של הריסות שהמנהל האזרחי ביצע.  מוזמנים להירשם כאן . אפשר להירשם גם אם התאריך אינו נוח לכם (ציינו זאת בהערות) ונעדכן בפעם הבאה שנצא לשטח.

%d7%9e%d7%a2%d7%92%d7%9c-%d7%a4%d7%aa%d7%99%d7%97%d7%94

מודעות פרסומת

פורסם על ידי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s