צמתים של מחאה – כשחיילים ניסו למנוע מאיתנו להיכנס לדיר איסתיא

ביום ששי האחרון הצבא מנע מאיתנו להצטרף למחאה בדיר איסתיא. הכפר יחד עם שני הכפרים השכנים אליו הוכרז שטח צבאי סגור וחיילים המתינו לנו בכניסות לכפרים כדי למנוע את כניסתנו. אמנון כותב על ההתנסות הלא מוכרת והמבולבלת. על ההחלטה לא לציית לחיילים, על מה שלמדנו תוך כדי ועל הדפוסים התגובתיים שעולים בקונפליקט ושצריך הרבה מודעות כדי למצוא מהם מרווח.
ביום ששי נצא שוב לכפר. עם קצת יותר ניסיון וקצת יותר מודעות. הצטרפו אלינו: החברים מדיר איסתיא צריכים אותנו לצידם. ולנו יש עוד הרבה מה ללמוד.

כותב: אמנון

יום שישי, נפגשים בראש העין, משוחחים לקראת יציאה לדיר איסתיא במטרה להצטרף למחאה השבועית. המחאה היא נגד חסימת הדרכים החקלאיות של הכפר על ידי מעקה הבטיחות של הכביש שנבנה בשנה שעברה.

מזה מספר שנים אנחנו מגיעים לדיר איסתיא בכדי להצטרף לחקלאים במסיק ובעבודות נוספות. בזמן הזה נוצרו קשרים יפים עם התושבים ולרוב הביקורים הסתיימו בתחושה של פשטות, חיבור ודו קיום.

לפני כשנה, לאחר שמע"צ השלימו את בניית המעקה, הצטרפתי לתפילת המחאה כנגד חסימת הדרכים. התרשמתי עמוקות מהמחאה הלא אלימה, מעוצמתה הפשוטה והצודקת ומשליטתם של מארגני המחאה בחבר'ה הצעירים. בדומה לביקורים קודמים בכפר, גם במחאה זו חוויתי ביטחון ומרחק מהסיטואציה, אשר אפשרו לי התבוננות שקטה וסובלנית על הדברים.

יצאנו אל הכפר. בכניסה הראשית המתין לנו רכב סיור צבאי אשר הורה לנו לעמוד בצד הכביש. החיילים הוציאו צו אשר מכריז על הכפר וסביבתו כשטח צבאי סגור ולמעשה מונע מאיתנו להיכנס לכפר ולהשתתף במחאה.

הגבול שהושם לנו על ידי הצבא היה קשה לעיכול. הלא הכל היה מתוכנן וברור, הלא עשרות פעמים נכנסנו לכפר בעבר והסתובבנו בחופשיות. עכשיו הרכבים עם לוחית הרישוי של הרשות נכנסים לכפר ללא עיכוב אבל אנחנו לא מורשים להיכנס. פתאום, בין רגע, נלקח ממך חופש התנועה, נלקחת ממך זכותך הבסיסית להביע מחאה, זכותך ליצור יחסי חברות עם מי שברצונך.

 

חיילים מעכבים אותנו בכניסה לדיר איסתיא

אני מביט על החיילים ובניגוד לעבר אינני חש שום אמפתיה כלפיהם, אינני מסוגל להיות בנעליהם על אף שלבשתי אותם בעבר.

לאחר שמיצינו את ההתדיינות מול החיילים והבנו שהקיר הוא קיר, הסתובבנו עם הרכבים ועצרנו בכניסה לאחת ההתנחלויות בכדי לשקול את המשך דרכנו.

מוצבות בפנינו שתי אפשרויות, הראשונה לנסות ולמצוא דרך חלופית להיכנס לדיר איסתיא ובכך לעבור על הצו הצבאי ולהסתכן במעצר. השניה להרכין ראש ולחזור לראש העין ללא השתתפות במחאה.

קצת ממה שעובר לי בראש בצומת שכזאת: מחד אין מצב שאני, אזרח מן המניין, שומר חוק, משרת במילואים, אשב במעצר בכלא צבאי, אגזול משאבים מהחיילים ואמנע מהם את מנוחת השבת. ומאידך מוכנות לשלם מחירים רבים בשביל להיאבק מאבק צודק ונכון.

אני מביט סביב וחש ממש כמו באח הגדול, בכל מקום יש פילבוקס או עמדת שמירה אחרת, לכל מקום מגיע במהרה רכב סיור צבאי. בוחן המציאות מתחיל להשתבש והפראנויה גוברת.

חלק מהאנשים, לא מעוניינים לאתגר את צווי הצבא. הם נפרדים ממי שכן רוצים להגיע לכפר וחוזרים לראש העין. האחרים נכנסים למשחק חתול ועכבר מול החיילים. אנחנו נוסעים לכיפל חרס, הכפר הסמוך, בכדי לנסות להגיע לדיר איסתיא משם. בכניסה לכפר הוצב מחסום צבאי אשר עוצר אותנו, קצין בדרגת סגן אלוף ומשקפי שמש מנהל איתנו שיח תקיף וכוחני ומאיים אלינו בשנית במעצר. לבסוף הוא מורה לנו להסתובב חזרה ועוקב אחרינו עם רכבו בכדי לוודא שאנו עושים זאת. פנינו חזרה לראש העין. לאחר שרכב הסיור עוזב אותנו, אנחנו מסתובבים חזרה ומחפשים דרך חלופית אשר גם דרכה ניתן להיכנס לכפר הסמוך.

סימון השטח הצבאי הסגור בכיפל חארס

 

סימון השטח הצבאי הסגור בדיר איסתיא

לרגעים אני בתוך המשחק של החתול והעכבר; חש את האדרנלין, מנסה לגבור על החיילים, להראות להם שאני חייל טוב יותר, להראות להם שאני לא חסר אונים כנגדם וכנגד הכיבוש. לרגעים יש מודעות; המשחק הוא משחק, קצת מטופש, קצת מהנה ומאתגר. לרגעים בא לי לוותר ולחזור לתל אביב, הרי שום תובנה לא תיפול לאותם חיילים והמחאה כבר בטח נגמרה ולא בא לי להיעצר ולהיעדר מארוחת יום שישי עם המשפחה.

אני ׳זוכה׳ לטעום בזעיר אנפין את חוויותו של הנכבש, החלש, הנשלט. כמה קל להוריד את הראש ולוותר, כמה קל להיגרר למאבקי כוח, כעס ושליטה ובגללם לפעול באלימות. כמה חוסר וודאות וחוסר אונים, כמה קשה למצוא את דרך האמצע, איך בנקל נלקח ממך דבר כל כך חיוני ובסיסי לחיים בריאים ושפויים.

אנחנו מצליחים במשימה ו׳חודרים׳ לשטח הכפר. נוסעים בדרך מדהימה בין בתים ומטעי זיתים ומגיעים למרכז הכפר המוכר של דיר איסתיא. תחושה של ניצחון וסיפוק נחה על כוחותינו, איך אין זמן רב לנוח במציאות כל כך מורכבת.

המחאה שהתקיימה בהיעדרנו, הופסקה על ידי מארגניה כיוון שכמה נערים רעולי פנים הציתו צמיתים ובכך הפרו לתחושתם את אי האלימות של המחאה. בחודשים שהמחאה התקיימה השנה ולפני שנה מעולם לא הגיעו רעולי פנים והמארגנים אומרים שהם חושדים שמדובר במסתערבים או משתפי פעולה שנשלחו לעשות פרובוקציה.

אנחנו מגיעים למרכז הכפר ומוזמנים להיכנס לאוהל תמיכה באסירים שובתי הרעב. בכניסה לאוהל אנחנו רואים פרצופים מוכרים ומרגישים את הכנסת האורחים, אך במבט מעמיק יותר אני רואה על דפנות האוהל תמונות של האסירים השובתים האוחזים רובים בידיהם, חלקם מחבלים.

האם אני מוכן לשבת בכזה מרחב? מה עומד לפני מה, הרצון להביע תמיכה וסולידריות לתושבי הכפר או הדיוק רב המשמעות של איך מתבצעת המחאה.

אני כבר עייף ומעדיף לנוח לרגע מסימני השאלה. לאחר מפגש קצר ואירוח בכפר, אנחנו פונים לחזור לראש העין. בסמוך ליציאה אנחנו מדווחים על ידי התושבים שהצבא עדיין ממתין בכניסה לכפר ולכן אנחנו נאלצים לחזור בדרך הארוכה דרך הכפר הסמוך והשטחים החקלאים. ההבנה שהחיילים עדיין לא ויתרו וממשיכים לארוב לנו בכניסה לכפר משאירה תחושה רעה. האם הצבא משקיע כל כך הרבה אנרגיות בלוחמה ׳בשמאלנים׳? בלוחמה בריבוי דעות ובזכות למאבק צודק?

בדרך חזרה אני חש תחושה של סיפוק ושל עצב, מהאומץ, מהטמטום, מהזכות להביע להשתתף ולחוות, לבד וביחד עם אחרים


לצפיה בוידאו של החיילים המראים לנו צו שטח צבאי סגור

ביום ששי נצא שוב לכפר. עם קצת יותר ניסיון וקצת יותר מודעות. הצטרפו אלינו: החברים מדיר איסתיא צריכים אותנו לצידם. ולנו יש עוד הרבה מה ללמוד.
להצטרפות כיתבו לנו ונחזור עם פרטים מלאים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s