רק כשנראה את המציאות כפי שהיא נוכל להיות מי שאנחנו

הבודהיסטווה של החמלה – כל אחת מאלפי זרועותיה מוכנה להגיש עזרה

לפני שנה אינאס חשה ברע (כל השמות כאן בדויים כדי לשמור על פרטיות). היא התאשפזה בבית חולים באזור שכם, סובלת מהקאות ומהצטברות של נוזלים באיברים פנימיים. הרופאים הצליחו להקל זמנית על מצבה אבל היה ברור שלבתי החולים בשטחי הרשות הפלסטינית אין אפשרות להתמודד עם מה שנראה כסרטן אלים במצב מתקדם.

האפשרות היחידה היתה שאינאס תקבל מהרשות הפלסטינית אישור למימון טיפול בבית חולים ישראלי. אלא שהרשות הפלסטינית – שסובלת מגירעון תקציבי – מממנת את הטיפול היקר בעיקר לילדים והרבה פחות למבוגרים. באדר, בן הזוג של אינאס, הגיש בקשה, הרים טלפונים, נסע למשרד הבריאות הפלסטיני, דפק על שולחנות…. ללא הועיל. עוד שבוע ועוד שבוע עבר ואישור המימון לאישפוז לא ניתן.

את באדר אנחנו מכירים מהפעילות שלנו. הוא עדכן אותנו לגבי המצב של אשתו. אח של אחת מאיתנו הוא רופא בבית החולים הדסה. הוא נחלץ לסייע ובדרך לא דרך – שגם היא לקחה זמן – הצליח לגרום לכך שבית החולים ישיג מהרשות הפלסטינית אישור למימון הטיפול.

אבל לאינאס ולבאדר – כמו לרוב הפלסטינים – לא היה אישור להיכנס לישראל. ולמי יש זמן לטפל בבירוקרטיה הזו כששעון החול של הגידול מתקתק? אז הכנסנו אותם לירושלים – "הברחנו" אותם – ללא אישור.

אינאס ובאדר הם בני מזל. מה עם כל אותם פלסטינים שאין להם את הקשרים שיסייעו בקבלת הזכות הבסיסית לטיפול מציל חיים? כמה מהם מתים בגלל שהם מנועים מלקבל אותו?

גם מי שמצליח לקבל מימון רפואי מהרשות הפלסטינית ואישור כניסה מישראל עדיין נאלץ להתמודד עם מכשול רציני: ישראל אוסרת על פלסטינים לנהוג ברכב בתחומי המדינה. העילה היא ביטחונית; אלא שהשיקולים הביטחוניים של ישראל לא לוקחים בחשבון את שלומם של פלסטינים. כיצד אמור פלסטיני – תשוש ממחלה, או אחרי כימותראפיה – להגיע ממחסום קלנדיה בכניסה הצפונית לירושלים אל בית החולים בקצה הדרומי של העיר?

מאחר שאין באפשרותנו להסיע את באדר באופן יומיומי הוא נשאר ברציפות בבית החולים. חמשת ילדיהם של אינאס ובאדר נשארו בבית כשאחת הדודות מטפלת בהם. אינאס כבר כמה שבועות בבית החולים בלי שלילדיה יש אפשרות לראות אותה. באחד מסופי השבוע הבאנו את הילדים – שוב ללא אישור, בניגוד לחוק הישראלי – כדי שיהיו קצת עם ההורים שלהם.

ולא רק הילדים אלא גם קרובי משפחה אחרים. משטר ההיתרים הישראלי – שוב, אותם שיקולים ביטחוניים ששוכחים לקחת בחשבון את צרכיהם הבסיסיים של מיליוני פלסטינים – מונע מאינאס את  מערכת התמיכה המשפחתית שחשובה כל כך למי שנאלץ להתאשפז לאורך זמן בבית חולים. והיא עוד כאמור בת מזל.

במקביל לאישפוז של אינאס פנה אלינו ג'מאל, פלסטיני שאיננו מכירים בבקשה שנסייע לבנו בן השנתיים לקבל טיפול. על פי האבחון בבית החולים בטול כרם הילד סובל מפגיעה מוחית מולדת שאין עבורה טיפול בבתי החולים הפלסטינים. פנינו לבומה ענבר רב הפעלים שחיש מהר הסדיר פגישת אבחון בבית החולים תל השומר.

אלא שישראל סירבה להסיר את מניעת הכניסה של ג'מאל לפני שהרשות הפלסטינית מנפיקה התחייבות לשלם עבור הבדיקה. ברשות הפלסטינית סירבו להנפיק את ההתחייבות בטענה שהאבא ממילא אינו מורשה להיכנס לישראל ולכן אין טעם לעשות זאת.

בכל רגע נתון יש פלסטינים רבים שכמו אינאס נאלצים להתמודד עם דרך חתחתים כדי לקבל טיפול רפואי. רבים עוד יותר– מאות? אלפים? – כמו בנו של ג'מאל אינם זוכים לטיפול כלל.

זה לא פוסט על המסכנות הפלסטינית. באדר מפגין תעצומות נפש, גדלות רוח וחכמה שהם ההפך הגמור ממסכנות. זה ודאי לא פוסט על הרוע הישראלי. יש בסיפור הזה גם לא מעט ישראלים שמגלים אכפתיות וטוב לב;  בית החולים למשל, מעמיד לרשות החולים הפלסטינים חדרים מיוחדים שהמלווים שלהם יוכלו לישון בהם.

זה פוסט על חוסר הידיעה שלנו לגבי היומיום הפלסטיני; יומיום שגרתי, חסר דרמות גדולות; שמתרחש לידינו ובתוכנו ושכרוך בהתמודדות בלתי פוסקת עם היעדרם של דברים שאנחנו הישראלים מקבלים את קיומם כמובן מאליו; יומיום שאין לנו מושג לגביו.

דאוד הוא בחור צעיר ובריא. חייכן, שובב כמו שרק בחור צעיר נטול דאגות יכול להיות. אלא שלדאוד בכל זאת יש דאגה אחת שמעיבה עוד ועוד על שמחת החיים שלו. לפני קצת יותר משנה הוא קיבל צו הריסה לביתו.

דאוד, בתחילת שנות העשרים לחייו עובד בבניין מאז היה בן עשרה. חלק מהכסף שהוא מרוויח מכסה את שכר הלימוד של שתי אחיותיו הגדולות באוניברסיטה. במה שנשאר הוא בונה לאט לאט את ביתו. הבית, קרוב לבית הוריו על השטח שבבעלותם, כבר כמעט גמור. כשיגמור אותו יוכל לחפש בת זוג ולהקים איתה משפחה.

אבל לא. צו ההריסה הקדים את הצעת הנישואין. אולי אפילו מוטב כך.

דאוד חי בכפר ולאג'ה, בחלק שסופח לירושלים. משך חמישים שנה מסרבת עיריית ירושלים להכין תכנית מתאר לכפר ולכן לתושביו אין כל אפשרות לקבל היתרים לבניה. בעשור שעבר יזמו תושבי הכפר הכנה של תכנית מתאר שתאפשר בניה כחוק אבל רשויות התכנון סירבו לאשר את התכנית.

גם לבית ילדותו של דאוד, היכן שגרים הוריו ואחיותיו, הוציאה ישראל צו הריסה. זה היה בשנות ה-90'. אבל אז קרה נס ועורך הדין איתן פלג, שייצג את משפחות רבות בכפר – בהתנדבות –  הצליח לבטל את הצווים.

אז דאוד הוא דור שני לאיום בהריסת קורת הגג. אלא שבינתיים הנס אינו חוזר על עצמו ובשבוע שעבר דחה בית משפט השלום בירושלים את העתירה שלו ועוד -13 משפחות נגד צווי ההריסה שהוצאו לבתיהן בכפר. כיום, לפחות 35 משפחות בולאג'ה מאויימות בהריסה מידית של בתיהן.

"זה כמו סכין בלב", אומר דאוד ומחייך. "אני לא נרדם בלילה. אתה חושב שאיתן עורך דין חזק? הוא יצליח לעצור אותם?". דאוד ממשיך לעבוד בבניין, הכסף שנשאר לו בניכוי שכר הלימוד של אחיותיו הולך כעת לא להשלמת הבית אלא לשכר של עורך הדין שכנראה אינו יכול לעשות הרבה חוץ מלדחות את הקץ.

הישאם הוא עוד פלסטיני בר מזל. גם את צו ההריסה שלו הצליח עורך הדין פלג לבטל במחיר של קנס של עשרות אלפי שקלים ומעצר של כמה שבועות. הישאם בר מזל גם משום שהצליח להשיג אישור לעבוד בישראל. פועלים בשטחי הרשות הפלסטינית משתכרים בדרך כלל בין 2,000 ל-3,000 שקלים בחודש. מי שמקבל אישור לעבוד בישראל יכול לכאורה להרוויח 6,000 שקל. צריך לקום בשעה 4:00 בבוקר ולעבור נסיעה ארוכה שכוללת המתנה ממושכת במחסום אבל לפחות אפשר לפרנס את המשפחה.

אלא שהשילוב בין הצורך הגדול של פלסטינים באישורי עבודה לבין האדישות של המדינה לזכויותיהם, יוצר מצב שהישאם – כמו פלסטינים רבים – נדרש לשלם כ-2,000 שקל בחודש למאכר שמשיג לו את אישור העבודה. שליש מהמשכורת שלו (לפעמים, כשלא הצליח לעבוד כל יום מסיבות שבדרך כלל אינן תלויות בו, הרבה יותר משליש) הולך למאפייה של אישורי העבודה.

נעצור פה למרות שלא חסרים עוד סיפורי שגרה – כולם דברים שאירעו בשבוע האחרון לפלסטינים שאנחנו בקשר איתם: וליד מדיר איסתיא שרשות הטבע והגנים הגיעה אתמול ועקרה 200 עצי זית ששתל לפני חמש שנים על אדמתו. הבדואים באזור חמאם אלמליח שישראל מסרבת לחבר למים וגם אוסרת עליהם להשתמש בציוד מכאני כדי לשקם את בארות המים המסורתיות שלהם.

כאמור, הפוסט הזה הוא לא עליהם – על אינאס ובאדר וג'מאל ודאוד והישאם ווליד…. הפוסט הזה הוא עלינו. כיצד אנחנו לא יודעים? מסכימים לא לדעת, מסרבים לדעת… ככה נראים החיים תחת כיבוש. את הרמיסה הזו של צרכי החיים הבסיסיים אנחנו מאפשרים למדינה שלנו להמשיך לחולל – במזרח ירושלים, בכפרים הפלסטיניים, במאהלים הבדואים, ובעצם בכל מקום שבו ישראלים – אנחנו – שולטים בפלסטינים.

להפנים כיצד נראה השלטון הזה שלנו משמעו להסכים לנפץ את התמונה היפה – אך השקרית – שבה אנחנו מציירים את עצמנו. זה דורש מידה לא מבוטלת של אומץ. אך מיד עם התנפצות הרסיסים מתגלה גם טבע הבודהה שבנו: חשוף, ננגע, אכפתי;  נותן מעצמו, מחבר, חזק –

ארנה (גם השמות הישראלים בדויים), שישנה בלילה ליד אינאס כדי שבאדר יוכל לנסוע הביתה. בתיה, שלמרות שרק לאחרונה התחילה להגיע לכפרים פלסטינים לא היססה לרגע כשהסכימה להפר את החוק הישראלי ולהסתכן שיתפסו אותה כשהיא מבריחה את הילדים של אינאס לבקר אותה. גדעון שמוכן לעמוד מול הבולדוזר כשיבוא חלילה להרוס את הבית של דאוד. דלית, שארגנה 10 משפחות ירושלמיות לקנייה שבועית של ירקות מהישאם ושכניו מה שמעניק למשפחה תוספת הכנסה משמעותית. הדס שמארגנת את היציאות שלנו לבקעת הירדן ומאפשרת כך לעשרות מתרגלים ומתרגלות לקחת חלק בשיקום בארות מים והגנה על רועים מפני תקיפות של מתנחלים. ורד, שפנתה לחבריה וגייסה 10,000 שקלים לקניית מצברים לפאנלים סולארים בקהילה בדואית שישראל מסרבת לחבר לחשמל….

הן כולן מזמינות אותנו לפקוח עיניים. כי כשנסכים לראות את המציאות כפי שהיא נוכל גם להיות אנחנו במיטבנו.

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“רק כשנראה את המציאות כפי שהיא נוכל להיות מי שאנחנו

  1. חברים יקרים , בואו נעשה הוראות קבע לאיסוף כספים למימון הפעולות האלה המבורכים , חזק ואמץ באהבה , ג'ינה בן דוד

  2. תודה ג'ינה יקרה.
    זה רעיון טוב אבל כרוך בהתעסקות בירוקרטית שכרגע לא מצאנו לה פיתרון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s