מי יתן ונזכה לתקן

צילום: אמיר ביתן

כתבה: נילי

שבת של שיקום נביעות בצפון הבקעה, כמעט צהריים והעבודה בעיצומה. בתוך הבור הבוץ מגיע כמעט עד לגובה הברך. אנחנו גורפים אותו לתוך דליים, מחרידים בלית ברירה את שלוותן של צפרדעים, המים משפריצים על הפנים. אנחנו צוחקים. דליים מלאים בוצה ואבנים עוברים בשרשרת, מיד ליד, במעלה הסולם. אפשר כבר לדמיין את הקרקעית.

כמה עשרות מטרים מאיתנו, בנביעה השנייה, צהלות שמחה. שעתיים של נבירה עקשנית בבור סתום ומיובש, ופתאום, פכפוך. החברים הפלסטינים מנידים בראשם, הם לא האמינו שעוד יימצאו שם מים.

במרחבים הצחיחים של הבקעה כל מקום יישוב נראה חשוף כל כך ופגיע. החום מצמית. אני מתבוננת סביבי והלב מתכווץ. כמעט אי אפשר לתפוס איך, במקום כזה, מסוגל בן אדם לגזול מים מזולתו.

זו הפעם הראשונה שלי בפרוייקט הזה שדהרמה מעורבת חברתית מקיימת בחודשיים האחרונים. אנחנו פועלים יחד עם התושבים באזור חמאם אלמליח לשיקום נביעות שמהוות מקור מים חשוב עבורם. ישראל אינה מחברת את הקהילות הפלסטיניות והבדואיות שבאזור אל תשתית המים למרות שתשתית זו עוברת באדמות שלהם בדרך להתנחלויות הישראליות הסמוכות.

בשנים האחרונות המדינה גם מונעת מהפלסטינים להשתמש בציוד מכאני כדי לטפל בנביעות שהן מקור המים שלהם. במקום זאת התושבים נאלצים לשלם כסף רב עבור הבאת מים במיכליות מאחת העיירות הפלסטיניות. חלקם כמובן נאלצים להרים ידיים ולנטוש את האזור.

מאוחר יותר במאהל אני פוגשת את עיניו של המארח שלנו, מבט שנראה לי מוכר להפתיע. היום הוא נמצא כאן לבד, עובד. דואג לעז שנפצעה. הוא מספר בגאווה על הבת הגדולה שסיימה את התואר הראשון באוניברסיטה, בערב ייצא לזמן קצר להשתתף בשמחה. העיניים שלו מצטמצמות כשהוא מבקש לברר מה המצב החוקי של השטח, שנתון שוב ושוב לאיומים. המסר ברור – הוא ואשתו, ילדיו, הוריו, שכניו הקשישים, כולם אינם רצויים כאן. לא מזמן הוצב שער שחוסם בשרירותיות את הגישה פנימה והחוצה. הדלות עצומה אבל את המים נדרשים לרכוש במחיר מופקע. האיש הזה נתקל בסירוב, כך הבנתי, כשביקש להתחבר לצינור המים שהעביר הצבא בשטחו. הוא עצמו מארח אותנו בנדיבות. כשהוא מלווה אותנו החוצה, מבקש בחיוך שניסע בזהירות. כנראה מכיר את הנטייה של הנהג שלנו להאיץ בסיבובים. הם ידידים טובים.

 

האמת היא שלא קל להגיע לכאן בפעם הראשונה. צריך להרחיק מן הבית, לקחת הפסקה מהשגרה השואבת. לרדת מכביש הבקעה לדרכים צדדיות. להתגבר על החשש המוכר. להסכים לגלות את המציאות של הכיבוש הישראלי כפי שהיא, על צדדיה המבישים ביותר.

אבל מרגע שהגענו לכאן, ישובים מול אדם, נדמה לי שלא דרוש עוד שום מאמץ, ולו מזערי, על מנת לחוש אמפתיה ולהתקומם מול העוול. תחושת הקרבה עולה מתוך הלב באותה הטבעיות שבה מים מבעבעים מנביעה בסלע.

בסופו של יום, הייתי רוצה להאמין שזה הטבע האמיתי שלנו. קבור מתחת לשכבות בוציות של פחד, ייאוש ושנאה, שהצטברו במשך שנים ארוכות של ניכור. מי יתן ונזכה לתקן.

————————-

הפעילות שלנו בבקעת הירדן ממשיכה. זו דרך פשוטה וישירה לפגוש את המציאות ולחולל שינוי לטובה. לפרטים ולהצטרפות כיתבו לנו

מודעות פרסומת

פורסם על ידי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s