סיפורים של תקוה

כתיבה: אביב

הסיפורים שלהלן הם לא סיפורים של תקוה. כותרת יותר מתאימה לטקסט הזה היא "מעבר ליאוש ותקוה" או אפילו "תקוה היא חלק מהבעיה". אבל רציתי שתיכנסו לקרוא ולכן בחרתי כותרת יותר מושכת (צדקתי?).

מה פתאום תקוה היא חלק מהבעיה? הרי רובנו מרגישים שתקוה היא דבר נהדר. רבים מאמינים שבלי תקוה אי אפשר לפעול. אבל יותר ויותר אני נוכח לדעת שתקוה יכולה להגביל אותנו ואפילו להרדים אותנו. מי שמקווה שמה שהוא רוצה אכן יתגשם עלול להמשיך לפעול בדרכים שעד כה לא השיגו את המטרה. לפעמים יותר נוח להמשיך לקוות מאשר להודות בפני עצמנו שבשביל שיקרה מה שחשוב לנו אנחנו צריכים לוותר על אמונות ולפתח דפוסי פעולה חדשים. לפעמים – וכן, אני מדבר על סיום הכיבוש – לקוות, זה להמשיך לא לעשות כלום ולהשאיר את העשייה לאחרים.

לכאורה, בהיעדר תקוה יש יאוש. אבל זה רק כל עוד אנחנו נותנים לתודעה שלנו להמשיך לפעול בדפוסים דואליים של דבר והיפוכו. במובן שאני מדבר עליו כאן, תקוה ויאוש כלל אינם הפכים, הם בעצם מאוד דומים זו לזה: שניהם נוגעים לעתיד ולא לכאן ועכשיו. שניהם הם אמונה שאינה מעוגנת בעובדות ושמרגישה כל כך אמתית עד שאיננו מעלים על דעתנו שמדובר בלא יותר מדמיון.

מי שבמקום לקוות לעתיד טוב יותר מסוגל להישאר ברגע הזה יגלה שבוויתור על תקוה יש הכל חוץ מייאוש. במקום זאת, הרגע הנוכחי נגלה כפי שהוא. בוויתור על תקוה אנחנו משתחררים מכל מיני תנאים שהצבנו בפני פתיחתו של הלב. באינטימיות הזו מתגלים המניעים הכי חזקים לפעולה.

ילדה פלסטינית משחקת בזמן שמפנים הריסות של מבנים שהצבא הרס בקהילה שלה כמה ימים קודם לכן

"אמרתי לנשמתי, דומי, והמתיני בלא תקווה
כי תקווה תהיה לדבר הלא נכון
….
כך החושך יהא האור, והדממה תהא הריקוד"
ת.ס. אליוט ארבע קוורטטים

הפעם הראשונה בה נתקלתי מקרוב ביאוש פלסטיני היתה אצל איבראהים. ביקרתי אותו עם מישהי שעבדה אז באחד הארגונים שחשבתי שכדאי שיפעלו בולאג'ה. אבל איבראהים היה מדוכדך וכל מה שהוא היה מסוגל לדבר עליו זה איך שהכל זיפת וחסר תוחלת. אפילו לכעס לא היתה לו אנרגיה. אני הכרתי אותו כאדם מרשים, עז נפש ובעל תושיה. לפגוש אותו ככה באותו יום זעזע אותי.

מאז אותו יום הדכדוך של איבראהים הלך וגבר. ברוב הביקורים אצלו הייתי פוגש אדם עייף ומריר. לא שהיו חסרות לו סיבות: בעבר הוא היה קבלן, אדון לעצמו שפרנס את משפחתו היטב. אבל בתחילת שנות ה-90 ישראל עצרה אותו בעילת שווא כלשהי. המעצר – "לצרכי חקירה" – נמשך שלושה חודשים וכלל עינויים. ביקשתי ממנו שיספר לי על העינויים וכשהוא סיפר בכיתי.

הוא שוחרר ללא אשמה – אפילו לא העמידו אותו למשפט. בעקבות מעצר השווא איבראהים הפך להיות מנוע כניסה לישראל. בכך נגדע בבת אחת מקור הפרנסה שלו. מיזם עצמאי הוא הפך למובטל. זה לא ריפה את ידיו. בחסכונות שצבר משנות העבודה שלו הוא רכש עשרות כוורות דבורים ומאות שתילי זית ששתל באדמתו.

עשור אחר כך ישראל התחילה לבנות את גדר ההפרדה מסביב לכפר שלו: בניית הגדר הביאה לעקירה של 180 מעצי הזית של איבראהים; הדבורים שבכוורות מתו מענני האבק שהעלו הפיצוצים והחפירות בהר; ומאות עצי הזית שלא נעקרו, נותרו בצד הישראלי של הגדר. לפני שנתיים וחצי הם נפגעו בשריפה גדולה שהשתוללה באזור והפסיקו לתת פרי. צחוק הגורל הוא שהגדר חסמה את האש ומנעה ממנה להתפשט אל תוך הכפר.

עוד מכה ועוד מכה. כל כיוון פעולה נחסם. אפילו ההפגנות נגד בניית הגדר פסקו – וממילא הן לא השיגו דבר. ככה עברו עוד כמה שנים שבהן ראיתי את איבראהים ומשפחתו נהיים שפופים יותר ויותר. לפני שנה ישראל גם הרסה את הבית שנכדו בנה – בהיעדר אפשרות אחרת הוא בנה אותו ללא היתר בניה – על מנת שיוכל להתחתן.

לקראת מסיק הזיתים השנה התקשרתי אליו לשאול אם ירצה סיוע. הוא אמר שאין צורך, נשארו לו רק עצים בודדים ובגלל שלא ירד הרבה גשם אין הרבה יבול. במשך חודש מסקנו עם חקלאים אחרים. וכמה ימים אחרי שהחלטנו על סיום פעילות המסיק שלנו איבראהים התקשר וביקש שבכל זאת נבוא למסוק איתו, הוא כן צריך עזרה.

אני כבר הייתי עייף משבועות רצופים של ארגון ימי מסיק ויציאה לשטח. גם ההיענות של אנשים לבוא למסיק ירדה מאוד בשבועיים האחרונים. אם זה לא היה איבראהים הייתי מתנצל ומסביר שכבר סיימנו ואנחנו לא יכולים לעזור. אבל לאיבראהים לא רציתי להגיד לא. יחד עם עוד 4 חברים נסעתי אליו, למען האמת, בלי הרבה חשק. "אין הרבה זיתים", אמרתי להם. "נעבוד כמה שעות ונסיים בצהרים".

אבל כשהגענו התברר שדווקא יש זיתים. באבו אבוה יש זיתים. המטע המת שנשרף מעבר לגדר קם לתחיה והעצים עמדו שם עמוסי פרי למרות המכה שחטפו שנתיים קודם לכן ועל אף שלא זכו לשום טיפול. חזרנו עם איבראהים לאדמות שלו שבשנים האחרונות הסבו לו רק כאב לב ושהוא כמעט חדל מלהגיע אליהן. זה היה אחד מימי המסיק השמחים שיצא לי להיות בהם. תוך כדי היום התברר שאחד הבנים וכמה מנכדיו של איבראהים מצליחים עכשיו להתפרנס לא רע (יחסית; הכל יחסי) ולראשונה מזה שנים יש קצת כסף בבית. אחד הבנים בדיוק התחתן וגם הנכד שביתו נהרס יתחתן בקרוב. כלתו החדשה של איבראהים הצטרפה אף היא למסיק והיא לא הפסיקה לצחוק כל היום.

———

"הנחותינו באשר לטבעו של העולם, מעידות לעתים כה קרובות על תקוותינו ביחס לעולם ולא על טבעו של הטבע"
סטיבן ג'יי. "גולד הפרט בעולמו של דארוין"

 

את גידי הכרתי באוניברסיטה. בחור מבריק שהמשיך לדוקטורט בפיסיקה. כשנסע להמשך הלימודים בניו יורק ניתק בינינו הקשר. יום אחד שמעתי שרכב פגע בו בעת שרכב על אופניים. הוא סובל מפגיעה מוחית קשה וההורים שלו נסעו לסעוד אותו בארצות הברית.

כמה שנים אחר כך ראיתי את גידי יושב ליד שולחן בבית קפה יחד עם שני אנשים מבוגרים. כשהתקרבתי כדי להגיד שלום ראיתי שהוא בכיסא גלגלים. גידי לא זיהה אותי. הדיבור שלו היה כבד וקטוע. אני הצגתי את עצמי בפני מי שהנחתי שהם הוריו. "אתה זוכר את אביב? למדתם מתמטיקה יחד", אמרה אמא שלו בנעימות. "מתמטיקה", הוא חצי אמר חצי שאל. הוא מאוד השמין והעיניים שלו לא ממש הסתכלו אלי.

שאלתי מה שלומם ומה הם עושים. הם חייכו במאור פנים והאמא אמרה לי בשיא הנינוחות "אנחנו איתו. הולכים לפיזיותראפיה, מנסים כל מיני דברים". הם שאלו קצת עלי וכל הזמן ניסו לערב את גידי בשיחה.

נפרדתי מהם והשארתי אותם יושבים בשמש הנעימה. בין דקירות הכאב בצבצה גם מחשבה חדשה: האם אני יכול שככה יראה האקטיביזם שלי? למדינה שלי יש פצע גדול. אני לא יודע אם בכלל יהיה ריפוי אבל לטפל אני יכול. בלי ניכור, בלי זעם – בנינוחות ובנעימות. יש כאב ויש גם ימים נעימים של שמש. אין ממה להתייאש וגם אין מה לקוות לשינויים גדולים, פשוט לעשות את מה שאפשר כדי להעניק טיפול.

——————–

"הוויתור על התקווה הוא תחילתו של משבר היאוש. תשוקה וסיפוק אמתיים יהפכו לאפשריים רק בעבור מי שיצלח את המשבר הזה".
סטיבן מיטשל, תקווה ופחד בפסיכואנליזה

כמו הסיפור של איבראהים, רק להפך. אל בסאם התחברתי בימי עבודה עם חקלאים. להיות איתו זה להידבק באהבת האדמה השמחה שלו. ולעבוד קשה. הטראסות של בסאם נמצאות בשטח שישראל מנסה לסלק ממנו את החקלאים הפלסטינים. האיומים השונים ריפו את ידיהם של בעלי החלקות השכנות שכמעט וחדלו להגיע לאדמה. אבל לא בסאם.  באמצע השבוע ,אחרי יום עבודה במשרד שלו הוא היה נותן עוד כמה שעות באדמה. ובסופי שבוע היה יורד לשטח עם אור ראשון. באופן טבעי הוא הפך לשותף מרכזי של הקבוצה שלנו בפעילות לחיזוק הנוכחות הפלסטינית באדמות המאוימות.

בשנים הראשונות של הקשר איתו ראינו כיצד הוא מרחיב את השטחים המעובדים ושותל עוד גינות ירק שמקשטות את נוף הטראסות היפהפה. ואז ניסינו לקיים איתו סדנאות ללימוד טכניקות של חקלאות פלסטינית מסורתית. גילינו שהוא מורה בחסד. עשרות ישראלים הגיעו לסדנאות הללו והתאהבו בו. כמה מהם, דמויות מובילות בקהילת הפרמהקאלצ'ר הישראלית קשרו איתו קשרים אמיצים.

אחר כך חיברנו אותו לקואופרטיב בירושלים שהחלו לרכוש ממנו ירקות אורגניים.

ואז התחילו הבעיות. בסאם לקח הלוואה גדולה כדי להרחיב את הבית שיתאים למשפחה שגדלה. אבל הוא בחר פועלים לא מוצלחים. הרבה כסף בוזבז לריק ואיכות העבודה היתה לא טובה. ההחזר החודשי של ההלוואה התגלה כנתח הרבה יותר מדי גדול מהמשכורת הנמוכה של בסאם. בלית ברירה הוא הפסיק לעשן – חיסכון כספי עם בונוס בריאותי – אבל ענייני הכסף הפכו למועקה מתמדת שלא נתנה לו מנוח. אחר כך, התחילו בעיות שונות עם השכנים …. ואז אימו המבוגרת עברה שבץ מוחי שהותיר אותה חצי משותקת.

בסאם בילה שעות ארוכות ליד המיטה של אימו וכמעט שלא הגיע לאדמה. במקביל, כמה מהפעילים שלנו עזבו את ירושלים ולבד, היכולת שלי לסייע לבסאם היתה מוגבלת מאוד. אחרי כחודש נפגשנו באדמות שלו. כל שמחת החיים עזבה את בסאם. הוא עלה במשקל. השיחה נעה בין דאגתו לאימו למחשבות הטורדניות על כסף והדאגה מהיכן יספק את צרכי ילדיו. גינות הירק שהיו אמורות להיות בשיא תפארתן עמדו עלובות ונכלמות. חלקן, שכלל לא טופלו השנה, כוסו בגבעולי בר גבוהים שעכשיו בסוף האביב כבר עמדו צהובים ויבשים.

הסתכלתי על הצמחיה הצהובה בלב כבד והרגשתי שהיא מסמלת את העשייה שלי: די בתקלה קטנה, קושי לא צפוי, וכל מה שהייתי מעורב בו ירד לטמיון. הרגשתי תלוש וחסר יציבות. וגם לא היה לי מה לתת לבסאם חוץ מאשר את ההקשבה שלי. אז הקשבתי. והמשכתי לבוא אליו שבוע אחר שבוע ולשבת איתו ולראות כמה קשה ולא לדעת מה לעשות. ולדעת שכל עוד אין לי משהו אחר להציע, לבקר ולהיות עם זו התמיכה שאני נותן.

זו היתה תקופה קשה. אבל גם היא נגמרה בסוף.

————

"ההמתנה שדורשת התקווה מחניקה את הסיכוי להופעתו של ניצוץ התשוקה".
סטיבן מיטשל, תקווה ופחד בפסיכואנליזה

מה לגבי התרגול שלנו? מישהו כאן זכה כבר לנירוואנה? מישהי שמה קץ לסבל?
ובכל זאת אנחנו מתרגלים. הציפיה לחוויות מיוחדות, להארה, למשהו גדול שמחכה בהמשך, היא לא סימן לתרגול בשל במיוחד. אם תקוה כזו היתה מה שמוביל אותנו כנראה היינו מרימים ידיים בשלב כלשהו ומפסיקים.

אבל לא, אנחנו מתרגלים בגלל הסבל שיש בחיים שלנו עכשיו ולא בגלל שאנחנו חושבים שבעתיד נגיע למצב שכולו אושר. אנחנו מתרגלים בגלל היופי שהתרגול מאפשר לנו מגע איתו כאן ולא בגלל איזו לה לה לנד שמחכה לנו מעבר לקשת.
החופש נמצא כאן ועכשיו במציאות שהיא הרבה פחות ממושלמת ובתודעה על התניותיה המגבילות.

בדהרמה יש רשימות ארוכות של איכויות נאצלות שכדאי לנו לטפח – חמלה, נדיבות, נחישות, שלווה …. תקוה אינה אחת מהן.
יש סיפור דהרמה מפורסם על אמא ששכלה את בנה.  מוכת יגון היא הגיעה אל הבודהה. הוא לא ניסה לטעת בה תקוה אלא להפך הנחה אותה להבין שאין איך להימלט ממותם של אהובינו.

אנחנו שהולכים בדרך הדהרמה ללא תקוה לנירוונה בוודאי לא צריכים תקוה כדי לפעול בשדה החברתי.

————-

אם כן תקוה היא להסתכל על העתיד. גם יאוש הוא להסתכל על העתיד. שניהם מרחיקים אותנו מהמציאות ומחליפים אותה בדעה שלנו על איך העולם צריך להיות. בהסתכלות על רגע ההווה יש שלוש שאלות לפתיחת הלב: האם יש סבל? האם אני יכול לפעול להפחתתו? מה יהיה מיטיב – לפעול או להתעלם?

מודעות פרסומת

פורסם על ידי

<span dir=rtl>8תגובות ל‘סיפורים של תקוה’</span>

  1. היי אביב.
    ביקרנו בשבת שעברה בולאג'ה בסיור שערך לכבודינו מאזן ממוזיאון
    הטבע והתרבות שנמצא בבית לחם ופעיל ותיק במקום והצטערתי לשמוע שכל העצים
    ששתלנו נשרפו כשבנו את הגדר.

  2. אי איזה סיפורים יפים ,
    נחמץ הלב כמה בני אדם גורמים סבל אחד לשני כי לא מכירים אותם ותוך כדי תיוג למחנות עמים וכ"ו מתרחק הקשר בין בני אדם.

  3. תודה אביב. כל יפה ונכון מה שכתבת. כמה כאב, ויופי, וקושי ואהבה פשוטה. אנחנו סיפורים של טוב ורוע לא ייאמן.

  4. תודה אביב,
    אני מוצא שתקווה היא רגש חשוב אבל שמשאיר אותנו רק קצת מעל המים, בציפייה שמשהו חיצוני ייקרה. מה שמפעיל אותי זו לא תקווה אלא אמונה. לכאורה יש דמיון בין השניים אבל לאמונה נוספת אנרגיה חזקה שמניעה אותי לזוז מהמקום בו אני נמצא, גם אם הכל מסביב נראה מייאש וחסר סיכוי.

  5. תודה אביב. מאד חזק, פותח לב, ומעורר למחשבה. וכתמיד, מעורר הערכה עמוקה לפועלך החשוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s