מערכת הכליאה הצבאית והבן של החברים שלי

כתיבה: אביגיל

בזכות התרגול, מילים כמו כיבוש, מחסום, פלסטינים וצבא כבר לא מרתיעות אותי. גם לא המילה סרטן, בית חולים וילדים חולים ואפילו לא מוות. יש שלב שבו אני יכולה ללכת לכל מפגש, עימות או חיכוך עם לב פתוח וגם עם ראש. לחייך לחייל השומר בחמלה, להבין את החיילת שעושה עלייך חיפוש ולחייך ולהיזכר כמה זה דומה וכה שונה מחיפוש שעברת לא מזמן בשדה התעופה בניו-יורק.

אבל אז הגיע הכלא הצבאי או יותר מדויק – אני הגעתי לבית המעצר לפלסטינים ואז, הו אז, עולם חדש נגלה . חדש ואפל.

את המשפחה הפלסטינית אני מכירה מזמן, בערך מאותו הזמן שנודע לי שאני בהריון עם בתי שירה שכיום היא בת חמש. הייתה לי הזכות להכיר זוג הורים מסורים, מודעים וחכמים שליוו את בתם בת התשע עם מחלת הסרטן תוך דאגה מתמדת ושמירה על בית שיש בו עוד אחים גדולים יותר.

מחלה כמו סרטן זה לא דבר שנגמר, זה משהו מתמשך שתמיד יש מה לטפל בו, לדאוג ממנו ובמידה מסוימת לסבול ממנו, קצת כמו הכיבוש. זה לא היה אירוע מלחמתי שהסתיים ב1967 (במודעות אני מציינת דווקא את השנה הזו) אלא זו מציאות מתמשכת קצת כמו מחלה. זה כל הזמן נוכח ומפעם לפעם זה מרים את הראש ודורש טיפול.

שש שנים אני מכירה את המשפחה, בכאבים ובשמחות, אבל כלום לא הכין אותי ליום בו אשמע שעצרו את בנם בן ה-19. באמצע הלילה פרצו 40 חיילים חמושים לביתם (בית שהייתי בו כשחגגנו את הבריאות של הבת) ולקחו אותו בלי הסבר, בלי כתב אישום, פשוט כי הם יכולים.

אנחנו חבורת דהרמה ותיקה ומגובשת שמלווה את המשפחה, בהסעות מהמחסום ובחזרה, בקשר אישי, בציוד רפואי כשצריך. פיזיותרפיה, מתנות הדדיות ומה לא. קשר אנושי חברי רגיל, כשכל הזמן, המחסום וההפרדה הפיזית מאיימים על החסימה וההפרדה הנפשית. המעצר של הבן כביכול מערער על זה. מאיים להנכיח את עובדת היותנו אויבים ולא חברים.

אנחנו מתגייסים גם לזה. אנחנו לא יודעים איפה האמת נמצאת אבל אנחנו מכירים כיבוש היטב ומוכנים לפגוש אותו. בשימוע הראשון, שתיים מאיתנו נחשפות לזוועת בית המשפט בסאלם – ציד המכשפות מסיילם מעולם לא היה מוחשי יותר. ההורים המודאגים שאין להם מושג מה צופן העתיד, וגם לא הרגע הנוכחי; לא יודעים במה הבן מואשם ולאן זה מוביל (וזה למרות שהאב עצמו היה עצור בשנות השמונים באינתיפאדה הראשונה כשנה וחצי). חוסר האונים עצום ולחברות שלנו אין ממש יכולת חוץ מלשאת עדות ולחלוק את הכאב. אולי זה לא נשמע כך אבל זה המון המון. יחד הם מחכים לסירוגין בשמש ולעיתים בחדר המשותף והממוזג מתשע עד שלוש, כשבסופו של דבר, רואים את הבן דרך סורג לכמה רגעים.
כלום עדיין לא ברור, לא ההאשמה, לא ההליך, יש עורך דין ישראלי-ערבי ויש דרישה לפתח עוד סבלנות. לא ברור איך אפשר לעזור ואם.

בשבוע שלאחר מכן, אני ועוד חברת סנגה שלא מכירה את המשפחה אבל מכירה את הדוד, חבר דהרמה וותיק, מתייצבות בסאלם. הימים ימי רמדאן, האנשים צמים, הפתיל קצר. אני שמה לב שהיחס של החיילים לאוכלוסייה שבאה לבקר הוא כאילו שכולם פושעים. כולם מחבלים בפוטנציה והיחס לכולם, גם אלינו הוא חשדני בלשון המעטה. כתבתי לבקר, אבל לא מדובר בביקורים. מותר להגיע בתשע בבוקר ולחכות עד שיגיע התור של הנער (הרוב הגדול זה נערים) למפגש עם הפרקליט הצבאי. יש אנשים שעצורים חודשים-שנה-שנתיים מבלי שיואשמו. אם מערכת המשפט בארץ בעייתית הרי זו של המערכת הצבאית אל מול האוכלוסיה הפלסטינית היא מזעזעת וחסרת הגיון וסדר. אנחנו לומדות שהצעירים מושמים בחדר עם משתפי פעולה, מדובבים אלימים שמנסים להשיג התרברבויות לגבי ידוי אבנים ושאר פעולות נגד ישראלים. אם מישהו לא משתף פעולה הוא מואשם בתמיכה בכובש הציוני ומפחידים אותו עד שהוא ממציא ממשהו.

לאף אחד אין טלפון או משהו לקרוא. צריך להיות בנוכחות מלאה, לשמוע שקוראים בשם העצור שלך. אנחנו עומדות איתם בחוץ, בהיכון לקריאת השם והרבה גבות פלסטיניות מורמות. בית המשפט הצבאי זה לא כמו מחסום-ווטש. נוכחות של ישראלים היא ממש לא משהו בשגרה, וזוג ההורים שלא נעים לו עוד מהפעם הקודמת ועכשיו גם נתקל בשאלות על נוכחותנו נראה במצוקה. כמו כולם אנחנו עומדות איתם, שומעות עוד דיווחים של הגורל וסימני שאלה. נחישות ונוכחות זו לא קלישאה של תרגול בודהיסטי, זה החיים שלהם והם חיים אותם למרות האתגר העצום להיות מופקר לגורל של בני אדם אחרים.

ב12:30 קצת לפני ארוחת הצהריים של החיילים והחיילות שנמשכת שעה שלמה ההורים שוב אומרים לנו שכדאי שנזוז ואנחנו באמת צריכות ללכת לעבוד. מבחוץ אני מתקשרת לפיקוח והקצין אומר לי שהנער האהוב בכלל לא יגיע היום, הדיון באישום נדחה. קצת לאחר מכן עורך הדין מבשר להורים אותו הדבר.
בשבוע לאחר מכן ההורים אומרים שמעדיפים שלא נגיע. שוב אין חדש ואין עוד אישום. לפחות הנער מגיע, מסתבר שהיה בבידוד.

וכל הזמן הזה – שלושה שבועות – הוא עצור בלי כתב אישום. לפני שבועיים שתיים מאתנו שוב מגיעות לבית המעצר בתקווה שתהיה אפשרות לחתום על ערבות כדי שישתחרר למעצר בית. אבל זה לא קורה. במקום זה "סוף סוף" מגיע כתב האישום הארוך, כמובן בעברית – ואיך ההורים יבינו את מה שכתוב? – שכולל חמישה אישומים שונים כולל יידוי בקבוק תבערה לעבר חיילים. אמת או לא? הפער בין האישיות הרכה של הבחור הזה והחלומות שלו על העתיד שחלק איתנו לבין הסיטואציה של בקבוק תבערה (אולי) וכלא צבאי הוא בלתי נתפס.

בבית משפט ישראלי לא היו מעזים להגיש  כתב אישום שכזה – אין תאריך לעבירות, וגם לא מיקום. אלא אם כן מתייחסים ברצינות ל- "כפר מגוריו או במקום סמוך לכך". הכל מסתמך על דבריהם של עצירים אחרים ועל הודאה של חברינו שלטענתו ניתנה בשל הלחצים האגרסיביים של החוקרים והמדובבים.

בשבועות הללו של דאגה ואי-ידיעה יש לי הזדמנויות – תירוצים – לשוחח עם האמא. בשבילי לדבר איתה תמיד מלווה בחשש ממה שאשמע ובשמחת האפשרות שאנחנו יכולות בכלל לדבר.היא דתייה וחיה עם בן-זוג אתאיסט, יש בה חוכמת חיים ועומק שלומד לקבל שוב ושוב את מה שיש תוך שהיא חותרת לטוב ביותר בלי לחשוש.

חברתי הפלסטינית ושתי בנותיה – הבן/אח בכלא הישראלי

כשאיחלתי לה חג שמח בעיד אלפיטר היא אמרה שהם יחגגו רק כשהבן יחזור.

יצא לי לחכות איתם המון פעמים. לרוב לרופא או אחות או שיתפנה חדר או תור לרנטגן. מגוון שלם של המתנות. תמיד באורך רוח עמוק. אבל להמתין בחצר בית המשפט תוך שהיא מנסה לצוד פיסת מידע על הבן ולהבין את העולם המזוויע אליו נקלע, חוסר האונים הולך ותופס מקום. מרגישה ששתינו מבינות שלעומת עולם המחלה, המחסומים ועוד, חווית הכיבוש הזו צריכה כוחות אחרים.

לה בטוח יש אותם. אני כשיצאתי מבית המשפט/כלא חשבתי "זאת מלחמת התשה".
אי הוודאות מטורפת. וגם הדאגה. היא דואגת לזה שאין לו בגדים ואין לו כסף לקנטינה. חודש שלם חלף בו הוא מפספס את בחינות הסמסטר.

ומי יודע מה עוד ולאן הכל מוביל.

את השיחה האחרונה אנחנו מקיימות תוך שאני יושבת ברחוב ביאליק ואנשים בפנאן שלהם לקראת הלילה הלבן בתל אביב. מציאות של ציד מכשפות שאף אחד לא מודע לה. אני מתביישת לספר להם שאנחנו שוב נוסעים לחוץ לארץ לקיץ כשהם נשארים בקיתון הנוכחי.

ובינתיים חודש שלם עבר, ההורים הגישו בקשה דרך הצלב האדום לבקר אותו בכלא. הם קיבלו תאריך לביקור אבל עכשיו צריכים כמובן להשיג אישור כניסה לישראל. לבית המשפט הצבאי לא צריך אישור כי הוא בפלסטין. זאת שמסרנו ונתנו ושחררנו.

ביום ג' הקרוב, חברנו יגיע לבית המשפט והסנגור יצטרך לשכנע את השופטים שההאשמות הן האשמות שווא (סיכוי הצלחה כמעט לא קיים, 99% מהמשפטים בבתי כלא צבאיים מסתיימים בהרשעה) או לפחות להביא טיעונים טובים למעצר יותר קצר ממה שהתביעה תדרוש.

במקרים דומים שפגשנו בקשר המתמשך שלנו  בדיר איסתיא תקופת המעצר נמשכה יותר משנה.

המון זמן לתרגל ולחזק את החברות ואת עצמנו. לספר על מה שראינו- שמענו – "כך שמעתי" נפתחות הסוטרות. מוזמנים לבוא לשמוע, לראות, להכיר את מה שרוצים שלא נכיר ולהמשיך לפתוח את הלב, לפגוש את הגבולות וההפרדות שבתוכנו ומחוצה לנו. להיות דהרמה מעורבת חברתית.

———————-

אנחנו אוספים תרומות על מנת לסייע למשפחה בכיסוי השכר של עורך הדין. נודה מקרב לב לתמיכה במאמץ הזה. אפשר למלא את הטופס הזה וניצור קשר.

נתונים על אסירים פלסטינים (מקור:"בצלם. אספה את הנתונים:נורית)

  • מאז 1967 ועד היום כ-800,000 פלסטינים היו עצורים בכלא הישראלי.
  • נכון לחודש יולי 2018 מחזיקה ישראל ב-5,822 כלואים פלסטינים המוגדרים ביטחוניים.
  • 456 מהעצורים הביטחוניים הם עצורים מינהליים הכלואים ללא משפט. מעצר מנהלי, הוא כליאה של אדם ללא משפט, בטענה שבכוונתו לעבור על החוק בעתיד, מבלי שביצע עדיין עבירה כלשהי. המעצר המנהלי מבוצע ללא הליך משפטי על סמך הוראה של אלוף הפיקוד, ומבוסס על ראיות חסויות שאינן נחשפות בפני העציר ולכן הוא אינו יכול להתגונן בפניהן.
  • נוסף על העצורים הביטחוניים עצורים כיום גם 727 פלסטינים על כניסה לישראל ללא היתר; רבים מהם עשו זאת לצורך עבודה בישראל.
  • 72% מהקטינים הפלסטינים שהוגש נגדם כתב אישום נותרו במעצר עד תום ההליכים. לעומת זאת מקרב קטינים ישראלים שנעצרו ושנגדם הוגש כתב אישום, רק 18% נותרו במעצר עד תום ההליכים. כשליש מהעצורים הפלסטינים שנמצאים כיום בכלא (בגירים וקטינים), עצורים לא בגלל שהורשעו אלא במעצר עד תום ההליכים. אחת התוצאות הישירות של מדיניות זו היא שרוב רובם של התיקים בבתי המשפט הצבאיים מסתיים בעסקאות טיעון, במסגרתן מודים הנאשמים באשמה (בדרך כלל בתמורה למחיקת חלק מסעיפי האישום). הנאשמים מעדיפים לוותר על ניהול משפט הוכחות ממושך שכן הם יודעים כי אם ינהלו משפט כזה הם ייכלאו כמעט תמיד לכל אורכו, לאחר ששופט צבאי יחליט על מעצרם עד תום ההליכים. כך, גם אם בסופו של דבר הם יזוכו, תקופת מעצרם עלולה להיות ארוכה יותר מתקופת המאסר שתיגזר עליהם במסגרת עסקת טיעון. עקב מציאות זו התביעה כמעט שאינה נדרשת לנהל משפטי הוכחות, שבמסגרתם יהיה עליה להציג ראיות להוכחת אשמתו של אדם.
  • 95.6% מכתבי האישום נגד קטינים פלסטינים מסתיימים בהרשעה. זאת בהשוואה לשיעור הרשעה של 83% לישראלים העומדים למשפט (בגירים וקטינים).
  • 90% מהעצורים הפלסטינים הקטינים דיווחו כי החוקרים לא אפשרו להם להיפגש עם עורכי דין או לשוחח עמם לפני חקירתם.
  • דף הפייסבוק "הורים נגד מעצרי ילדים" מפרסם דיווחים על מעצרי קטינים פלסטינים והפגיעה בזכויות ילדים פלסטינים עצורים.
  • תנאי הכליאה של האסירים הביטחוניים הכלואים בישראל שונים מהתנאים להם זוכים אסירים "רגילים", ובניגוד לחוק הבינלאומי מופרות זכויותיהם לשוויון, לכבוד, לחיי משפחה, לחינוך ועוד.
  • מרבית האסירים והעצורים מהשטחים הכבושים מוחזקים בבתי כלא שנמצאים שטח ישראל. דבר זה מהווה הפרה של אמנת ג'נבה הרביעית, האוסרת על העברה של אסירים ועצורים אל מחוץ לשטח הכבוש, ושל זכויות אדם בסיסיות, המעוגנות גם במשפט הישראלי. בין השאר הדבר מקשה מאוד על משפחות העצורים לבקר אותם שכן הם נדרשים לקבלת היתר כניסה לישראל לצורך הביקור, שבועות רבים יכולים לעבור עד למתן ההיתר וחלק מהבקשות מסורבות.
מודעות פרסומת

פורסם על ידי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s