כשחיילים עזרו לי למצוא את החיבור שלי אל כל הברואים

ליווי רועים מח'ירבת סמרה

כתיבה: אביב

לפני כמה שבועות מצאתי את עצמי אומר "לא!" לחיילים. זה היה בחצות הלילה בפאתי העיירה הפלסטינית עוג'ה שבבקעת הירדן. מה שקרה אחר כך היה אמירת "כן!" מהדהדת. בתוך סיטואציה של התנגדות ועימות שבדרך כלל מקצינה תחושה של אני נפרד גיליתי את החיבור שלי; ראיתי שריבוא אנשים נושאים אותי וחיים בתוכי. מה שבמבט ראשון נראה כמו המעשים שלי הוא בעצם הפעולות שהם פועלים דרכי.

אני ומתרגל נוסף הגענו אל החיילים קצת אחרי חצות הליל, כמה דקות אחרי שפשטו על ביתה של משפחה פלסטינית בפאתי עוג'ה, עיירה פלסטינית בבקעת הירדן. לברכת הערב טוב שלנו הם השיבו שאסור לנו להיות במקום ושעלינו להסתלק. עניתי שלדעתי זה דווקא הם שנמצאים היכן שאסור להם להיות. הם הודיעו שאם לא נעזוב יעכבו אותנו ויקראו למשטרה שתעצור אותנו.

החיילים הגיעו לעוג'ה על מנת להטיל אימה על קהילת רועים פלסטינית. אני באתי על מנת לעמוד לצד הפלסטינים המאוימים. הם חלק מצבא הכיבוש, פועלים בשליחות תושבי מאחז שרוצים להשתלט על אדמות המרעה של הקהילה הפלסטינית. אני פעיל זכויות אדם שיחד עם אחרים מתלווה מדי פעם לרועים כדי למנוע התנכלות ואלימות מצד חיילים ואזרחים ישראלים. הסיטואציה האנטגוניסטית הזו – אני מול "הם" – בנויה כולה באופן שימצק את תחושת האני הנפרד שלי. גיוס הנחישות ממצק את האני. ההתנגדות אליהם ממצקת את האני. האני מתמצק מול הדיבור התוקפני שלהם ומתוך הדיבור האסרטיבי שלי. מול האיומים שלהם. זה אני שפועל שם ומופעל ומגיב וצריך לקבל החלטות. כל גלגל ההתהוות המותנית נמצא שם כדי לייצר אני ואני ואני.

אבל איכשהו, די מהר, ראיתי שזה בכלל לא כך. לא נפרד: הרי לבד לא הייתי יכול לעשות דבר. ואפילו לא אני: כל כך הרבה אנשים אחרים היו שם איתי, מסביבי ואפילו בתוכי.

חגי שהיה שם איתי. מי יודע איך הייתי מתנהג בלעדיו. זה הוא שהצליח לצלם בוידאו את החיילים אומרים שהם באו ללמד את הרועים לקח. שאם הם לא יצאו למרעה בבוקר החיילים לא יפשטו על בתיהם בלילה. הוכחה בלתי ניתנת להכחשה – ומסמרת שיער – שאין כאן משהו זולת התנכלות.

נילי שזו בכלל היתה ההצעה שלה שנרד לעוג'ה ונענה לבקשה של הרועים לנוכחות ישראלית. הבקשה הגיעה מאחר וסימנים שונים רמזו שעלולה להתרחש פשיטה לילית של חיילים ישראלים על בתי הקהילה – זה קורה אחת לכמה חודשים – והנוכחות שלנו תספק אולי הגנה.

כשהחיילים אמרו "אם לא תלכו נעכב אתכם ונקרא למשטרה שתעצור אתכם", היססתי לרגע. להסתכן במעצר? התגנבה לתוכי שארית מהתניות עבר של החיברות הישראלי: מה פתאום להתווכח עם "הצבא"?! אבל מיד הופיע לעיניי רוחי אייל. בהפגנה בירושלים לפני כמה שנים קצין משטרה רצה לדחוק את המפגינים הצידה והורה לנו לשנות מיקום. אני הייתי בתפקיד נציג ההפגנה מול המשטרה ומיד הסכמתי לציית להוראה. עיניו של אייל יצאו מחוריהן והוא אמר לי "מה פתאום?!". עכשיו בעוג'ה, עם הופעת הזיכרון ההוא, נעלם ההיסוס והסברתי לחיילים "אנחנו פה בגלל שאנחנו מודאגים ממה שאתם מתכוונים לעשות. לכן נלך רק אחרי שאתם תלכו". הנה גם ברגע המכריע שקבע את השתלשלות הדברים של הלילה כולו, ההחלטה הטובה הזו היתה משותפת לאייל ולי.

הייתי שם רק בזכות השותפים והשותפות שלי מדהרמה מעורבת חברתית. חמישה מאיתנו יצאנו לעוג'ה באותו לילה אבל גם העשרות שיוצאים לשטח בהזדמנויות אחרות היו הכרחיים כדי שנוכל להיות שם – זה במקרה היה התור שלנו. אקטיביזם מעצם הגדרתו הוא פעולה קולקטיבית. אקטיביזם הוא לא רק בלתי אפשרי, הוא גם חסר כל הגיון כשאתה תופס את עצמך כאדם יחיד. ולא פחות חשוב, בלי התמיכה ההדדית, החיבה והאכפתיות שאנחנו נותנים אלו לאלו בוודאי לא הייתי ממשיך בעשיה הזו.

מתוך "לגעת באדמה" (טיך נהאת האן וקהילת כפר שיזף)

דהרמה מעורבת חברתית לא היתה מגיעה לבקעת הירדן בלי ההזמנה והפעלתנות המתמשכת של גיא שסביבו נוצרה בשנתיים האחרונות עשייה מעוררת השראה. לא היינו בבקעה בלי העשייה ארוכת השנים של תעאיוש. עשייה שגם יצרה רשת שלימה של מנגנוני תמיכה שעמדה לצדנו באותו לילה. למשל אריק ששעה אחרי שהודענו שאנחנו מעוכבים יצא ממיטתו והגיע להיות אתנו עד שנלקחנו בידי השוטרים. הוא העביר את הלילה כמעט ללא שינה ואסף אותנו בבוקר כששחררו אותנו מתחנת המשטרה באריאל – ברור ששחררו אותנו. הרי לא היתה סיבה מוצדקת למעצר – כדי שנחזור הביתה בקלות ובמהירות.

זו לא רשימת מלאי של אנשים שאני רוצה להגיד להם תודה (למרות שבהזדמנות זו: "תודה רבה!"). אני מקווה שאני מצליח להעביר כאן משהו מהאמת הזו של הקיום המשותף שלנו שחוויתי בנסיבות לא שגרתיות.

בקהילות בודהיסטיות מסוימות נוהגים לדקלם את שושלת המורים מהמורה הנוכחי אחורה דור אחרי דור עד שמגיעים לבודהה. שרשרת מתמשכת שאם היתה נגרעת אחת מחוליותיה לא היינו זוכים ללכת בדרך התרגול. כך גם אותו לילה חשף אותי לאינספור אנשים שמעשיהם, ניסיונם, חכמתם ומסירותם נושאים את העשיה שלי ומתווים את דרכי. כמובן שאיני יכול למנות כאן את כולם. אבל יש עוד כמה שכדאי להכיר בתלות הגומלין, בהוויה ההדדית שיחד אנחנו חלק ממנה.

מיכל. שגיליתי שיותר טוב ממדיטציית סמאתה  מה שמגן על ליבי בשעות של מעצר זו מדיטציית מטהה כשהיא המוקד שלה. שמצד אחד מאפשרת לי ללכת לעוג'ה ודיר איסתיא וולאג'ה ומצד שני תמיד נמצאת כולל אחרי אותו לילה במעצר.

והרועים הפלסטינים של עוג'ה שבלעדיהם כמובן שום דבר מזה לא היה יכול להתרחש. ההתמדה שבה הם יוצאים למרעה למרות הסבירות שיסולקו. האומץ לעשות זאת למרות האלימות שמופנית נגדם מצד הישראלים של מאחז עינות קדם והחיילים שהצבא שולח לסייע להם. והנחישות השקטה שאינה מתייאשת וגם אינה מתלהמת. כמה למדתי, כמה השתניתי, כמה נפתחה התודעה שלי בזכותם ובזכות פלסטינים אחרים שמתאפשר לי להתלוות אליהם. הכיבוש לא היה יכול להתקיים רגע אחד ללא בסיס של הפרדה, כאילו ישראלים ופלסטינים קיימים באמת כדברים נפרדים בעולם הזה. סולידריות ישראלית-פלסטינית, לא פחות ממה שהיא פועלת בשטח, פועלת גם בתוך הלב והתודעה שלנו למחוק את אשליית ההפרדה.

ומה עם החיילים? האם אני מסוגל לראות גם אותם שהגיעו על מנת להטיל אימה באישון ליל; שמהאופן האטום שבו התנהלו נראה שהם מזדהים מאוד עם המשימה של נישול רועי צאן מהאדמה שהיא מקור מחייתם; האם אני מסוגל לראות גם אותם כחלק ממני?

יש סיכוי שלצד כל המערך האדיר של שלילת זכויות אדם מעבר לקו הירוק וזריעת מוות והרס בעזה  מישהו מהם גם עשה משהו שבאיזשהו אופן תרם לביטחוני. אם באופן הזה הם חלק ממני אז אני גם בלתי נפרד מהאלימות שהם מפעילים (המסים שלי בהחלט תורמים למימונה).
אני יודע שההבדל ביני לבינם הוא הרבה יותר קטן ממה שאפשר לחשוב. שפעם ראיתי את הדברים יותר כמוהם. שמספיק היה שינוי קטן בנסיבות החיים כדי שאני אעמוד בנעליהם או מישהו מהם בנעליי. אבל זה עוד לא מרגיש כמו תלות הדדית.
כמובן שבלי שהם היו שם באותו לילה גם אני לא הייתי יכול להיות שם באופן שבו הייתי. אבל לא זו התלות שאני מתכוון אליה.

אולי, אולי, במפגש שלנו באותו לילה נזרע איזשהו זרע. אולי, אולי באיזשהו עתיד המפגש, ההתנגשות בינינו תבשיל לפתיחת עיניים אצל אחד מהם, לשינוי, להפניית עורף לכוחנות הישראלית שלוקחת את עצמה כדבר מובן מאליו. אז, למזלי הממוזל, אחד מהם ימצא שחלק ממנו הוא אני.

——————-

המתרגלים והמתרגלות של דהרמה מעורבת חברתית, יחד עם פעילי תעאיוש וקבוצות אחרות, מתלווים למספר קהילות בבקעת הירדן שסובלות מהתנכלות מתמשכת של ישראלים תושבי מאחזים. המדינה אינה מסתפקת בהקמה הלא חוקית של המאחזים אלא שואפת שבזכות האלימות שהם מפעילים קהילות הרועים יאלצו לנטוש שטחי מרעה נרחבים. בחלק מהמקרים המשמעות עלולה להיות עקירה של הקהילה שלא תוכל להישאר באזור אחרי שלא נותרו לה די שטחי מרעה.

הליוויים מתרחשים בצוותים קטנים לאורך השבוע ובסופי שבוע (כל אחד ואחת מאיתנו בתדירות ובזמן שנוחים לנו). הנוכחות של פעילות ופעילים ישראלים נותנת הגנה מאלימות ופעמים רבות מאפשרת למרעה להתקיים למרות ניסיונות של מתנחלים וחיילים למנוע אותו. הנוכחות שלנו באותו הלילה מנעה את המשך הפשיטה על בתי הקהילה. החיילים יצאו איתנו מהשטח, עיכבו אותנו כשלוש שעות ואז נלקחנו בידי שוטרים לתחנת המשטרה באריאל. בשש בבוקר שוחררנו אחרי שהחקירה שלנו העלתה שלא היתה סיבה מוצדקת למעצר.

למרות אינספור פניות לצבא המציאות האלימה הזו ממשיכה. נקודת האור היא האומץ של הרועים הפלסטינים שלא מרימים ידיים וההתמדה של הישראלים שמצטרפים ועומדים לצדם. לנו יש זכות להיות חלק מהעשייה החשובה הזו ונשמח שתצטרפו אלינו.

ככה זה נראה באותו לילה כשכוח של 15 חיילים פשט על הבית של המשפחה הזו קצת אחרי חצות. איך זה היה ממשיך אם אנחנו לא היינו מגיעים?
מודעות פרסומת

פורסם על ידי

<span dir=rtl>10תגובות ל‘כשחיילים עזרו לי למצוא את החיבור שלי אל כל הברואים’</span>

  1. תודה רבה אביב , שהנך מוכיח ששמך אביב מתאים לך ,באביב הכל צומח ופורח , תודה רבה על הבהרה שאתה ואני וכולנו בנוים מהרבה דמויות וגם החברים אתנו או בנוכחות הפיזית או בנשמה ותומכים בנו בהחלטתנו לפעולה מיטיבה ולהיות במקום לתמוך בפלסטינים הנרדפים ולהפעיל חמלה להם, לנו ולחיילים , בתקווה שהשלום יבוא בקרוב , כך אני מרגישה כשאני חובשת את הכובע שסרגתי ביום העצמאות ישראל האחרון , בצבעים של דגלי ישראל ופלסטין ופלסטין ישראל ,וכשאני אני סורגת עוד כובע ועוד כובע בצבעים של דגל פלסטין לעוד חבר ועוד חבר פלסטיני , חיבוקים באהבה , ג'ינה בן דוד

  2. התמלאתי השראה כשקראתי את הפוסט שלך אביב יקר! אין לי ספק שאתה זורע הרבה זרעים של חמלה, הבנה, הקשבה,דיאלוג , אומץ ושלום. זה באמת דארמה מעורבת חברתית ואני מקווה להצטרף לעוד הרבה ימי פעילות בשטח! מאוד מאמינה ותומכת בדרך שלך, תודה ענקית לכל מה שאתה עושה וההשראה שאתה משרה!
    מריאטה

  3. אביב יקר,
    מחמם את הלב לשמוע ולהרגיש את המופת שלך ושלכם, בעזרת הדהרמא הצלולה, זו המעורבת חברתית.
    תבורך ותבורכו יקרים,
    שאילה וברוך

  4. אביב, תודה רבה לך שאפשרת לנו להשתתף בסיור המעניין והכואב בוולאג'ה.
    תודה על דבריך המאירים בבלוג הזה. משמח לראות כמה הפעילות שלך נעשית באופן מאוזן ונעים.
    הקשבתי לאופן שהצגת את הדברים בסיור והעברת את המסרים כעובדות ובלי כעס. חשבתי שזה מאד מיוחד.
    פרסמתי בפייסבוק כמה מילים על הסיור והצמדתי את אתר בצלם עם המדיניות של ההריסה. אשמח לקבל את הבלוג שלך. אשמח גם להצטרף כשאוכל. לוטוס לך.
    מיכל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s