שיעור דהרמה בולאג'ה

גדר ההפרדה מסביב לולאג'ה. הטראסות בהן עבדנו נמצאות במדרון שמתחת לגדר והיא מונעת את גישתם של אנשי הכפר אל אדמותיהם.

ביום ששי היינו בולאג'ה – ושוב גילינו שתרגול ופעולה שלובים זה בזה. להלן הדיווח של אביב ממה שהתרחש כשישראלי אחר שעבר בסביבה התחיל לקלל את הקבוצה שלנו.

לפני כן תזכורת לגבי שתי הפעילויות הקרובות שלנו –
– השבוע, יום ששי ה-1 למרץ, מאולם המדיטציה אל שייח ג'ראח. בוקר של תרגול מדיטציה וממנו הצטרפות להפגנה נגד פינוי משפחות פלסטיניות מבתיהן.
– בשבוע הבא, שבת ה-9 למרץ, יום עבודה עם חקלאים בדיר איסתיא.

פרטים והרשמה על שתי הפעילויות בקישור הזה.
————————-

שיעור דהרמה בולאג'ה
כתיבה: אביב

ביום ששי יצאנו לעבוד עם חקלאים בולאג'ה. השטחים החקלאיים שגדר ההפרדה מנתקת מהכפר, נמצאים מתחת לולאג'ה ולידם עובר כביש עליו נוסעים מתנחלים ישראלים לירושלים. החנינו את המכוניות והתחלנו לצעוד לאורך הכביש לכיוון הטראסות בהן נעבוד. לא הלכנו יותר מעשרה מטרים כשמכונית עצרה באמצע הכביש והדלת שליד הנהגת נפתחה. האדם שישב ברכב התחיל לקלל אותנו עוד לפני שהספיק לצאת מהאוטו.

הוא נחת עלינו משום מקום. לא היינו מוכנים בכלל לסיטואציה ההזויה הזו. מה שהתרחש בדקות לאחר מכן שוב הוכיח לי עד כמה הדהרמה מלווה את העשייה שלנו. לא רק זאת, בדיעבד הבנתי שהאינטראקציה עם אותו אדם כועס היתה המחשה מדויקת למה שלימדתי באולם המדיטציה שתים עשרה שעות קודם לכן.

קורס מדיטציה – השיעור ממשיך בשטח
בימים אלו אני מלמד קורס מדיטציה לאקטיביסטים: קבוצה של פעילות חברתיות לומדות את תרגול תשומת הלב ותוך כדי כך אנחנו בוחנים דילמות, דפוסי התנהגות ואתגרים רגשיים שעולים מתוך האקטיביזם שלהן ורואות כיצד הגישה שהן מטפחות במדיטציה רלבנטית ומועילה גם לסוגיות הללו.

במפגש של חמישי בערב עסקנו בזיהוי צמדים של התרחשות ותגובה אליה. היכולת לראות את האופן שבו התודעה מגיבה להתרחשויות שהיא פוגשת מאפשר גם להכיר את ההתניות של התודעה, את הפעולה של השתוקקות, דחיה ובורות, להבין יותר טוב מה אנחנו חווים ואולי גם לעבור מהתנהלות אוטומטית לבחירה מעט מודעת ומשוחררת יותר.

בחזרה אל הטראסות של ולאג'ה – האדם הכועס שיצא וצעק עלינו זימן לי שיעור מצוין כהמשך למה שדיברנו עליו בקורס המדיטציה בערב הקודם. כמה מכוניות התעכבו מאחורי הרכב של האיש המגדף והחלו לצפור. הוא, שכבר יצא מהאוטו, הורה למי שישבה מאחורי ההגה להמשיך לנסוע ואז שלף את הסמארטפון שלו והחל לצלם אותנו בוידאו תוך שהוא צועד לעברנו וצועק "אתם אנטישמים. אתם BDS".

זה אמנם כבר נהיה נפוץ ו"נורמלי" בארץ לתקוף פעילי שמאל (גם באלימות פיזית) ולייחס להם כל מיני פשעים וחטאים. אבל ההתנפלות הזאת באזור רגוע לחלוטין, נטול כל היסטוריה של עימותים, כשאנחנו הולכים לתומנו בצד הכביש עם כמה תיקים ומעדר היתה סוריאליסטית ביותר. האיש הזה ראה אנשים הולכים לכיוון אדמות של פלסטינים, קפץ לו הפיוז והוא הלביש עלינו סיפור שלם בלי שיש לו בכלל מושג לגבינו. אבל אלו כמובן התגובות והבעיות שלו. עדיף שאניח בצד את הסיפור שלי על הסיפור שלו ואהיה פנוי להתבונן על התגובות שלי. לחלק ממה שאתאר כאן הייתי מודע בזמן אמת. ואילו חלק הבנתי רק בדיעבד. התובנות המאוחרת שלי יופיעו כאן בסוגריים מרובעים.

מתגובתיות לתובנה, מרתיעה לשחרור – לראות את שרשרת התגובות

אני בעיקר רציתי שהוא יסתלק וחשבתי שאם נתעלם ממנו הוא ילך. לכן המשכתי ללכת קדימה מותיר אותו מאחור ושאר הקבוצה עשתה כמוני. התעלמות היא לכאורה היעדר תגובה. לא פניתי אל האיש וכמובן לא תקפתי אותו. אבל בבסיס ההתעלמות שלי היתה התגובה של רתיעה, הרצון שהאיש הכועס הזה יניח לי ולא יפריע לנו במה שבאנו לעשות.

ההתעלמות לא עבדה. הוא התחיל ללכת אחרינו תוך שהוא מטיח "אתם שונאים את ישראל" וצועק שוב ושוב "אנטישמים… BDS….".

מה לעשות? מה שהרגשתי היתה תערובת של דאגה ואנרגיה. דאגה: שהאיש הזה יעבור לאלימות פיזית; שעוד מעט יצטרפו אליו עוד אנשים; שהפעילות שלנו בולאג'ה שאיכשהו במשך שנים הצליחה להתנהל בלי תקריות כאלו תמשוך עכשיו כל מיני אנשים שירצו להתנגח ולהפריע. אנרגיה: כי יש אקשן ואולי יהיה סיפור לחזור איתו הביתה שיהיה שונה מהשגרה של "עוד יום פעילות נעים ומוצלח – ורגוע". [גם הדאגה וגם האנרגיה הן תגובות טבעיות לסיטואציה המלחיצה הזו. אבל הן כולן צופות פני עתיד ומקשות להיות במגע עם המתרחש – בתוכי ומחוצה לי – ברגע ההווה. איך לא נסחפים בהן ונשארים נוכחים בכאן ועכשיו?]

הוא המשיך ללכת אחרינו ולצעוק. ההתעלמות שלנו לא עבדה והוא עצבן אותי מספיק בשביל שלא ארצה להמשיך להתעלם ממנו. [זו כמובן היתה עוד תגובה אבל בזמן אמת כמעט לא זיהיתי שאני מתחיל להתעצבן. בבסיס שתי התגובות (ההתעלמות וההתעצבנות) עמדה אותה רתיעה: כשרתיעה פועלת אבל האוביקט שאליו היא מופנית אינו נעלם היא נוטה להסלים ולהתעצם: כך התגובה הראשונה של התעלמות הסלימה לעצבנות (לא ממש כעס אלא ברמה של irritation)].

הסתובבתי אליו אבל לא ידעתי מה לעשות. מאחר שהוא המשיך לצלם בוידאו שלפתי את הסמארטפון שלי וצילמתי אותו. זו כמובן היתה תגובה אוטומטית לרצון לפעול בלי שאדע מה אפשר לעשות. זה היה חסר טעם לצלם אותו. זה לא קידם שום דבר שרציתי להשיג [ולמען האמת – כמו הרבה תגובות אוטומטית – זה היה עלול להחריף את המצב]. הוא המשיך לצלם ולגדף, חוזר על אותן מילים קשות.

אחרי כמה שניות (הוידאו שמור אצלי – המצלמה שלי פעלה 14 שניות לפני שכיביתי אותה) הרגשתי שזה מאוד מטופש לעמוד מולו, מצלמה מול מצלמה ואז הבנתי מה אני צריך לעשות. הורדתי את הסמארטפון ואמרתי לו בשקט: "אתה מכיר אותנו? אתה רוצה שנדבר בשקט ונסביר מה קורה פה?".

[שנים של תרגול עזרו לי לא להמשיך להיגרר מתוך רתיעה בשרשרת אוטומטית של תגובות]. בבת אחת, ההבנה שאין שום סיבה שההתנהגות שלו תגרום לי להיות תגובתי, שאין שום סיבה שההתנהגות שלו תמנע ממני לנסות לתקשר היתה מאוד משחררת. במקום האוטומט היתה תחושה של הרפיה.

כלפי חוץ זה לא מאוד עזר. התשובה שלו היתה "אני יודע בדיוק מי אתם. אוטו-אנטישמים שונאי ישראל…. באתם לפה להיות נגד המדינה". אבל זה כבר לא הפעיל אותי. יכולתי להיות שם איתו בנינוחות. ודי מהר הוא הסתובב והלך.

אנחנו המשכנו ללכת בשקט. זה היה עוד שיעור חשוב על התנהגות בסיטואציה של עימות ועל המתנה שהדהרמה יכולה לתת לנו כשאנחנו נאלצים לפעול בסיטואציות כאלו.

הגענו אל שני החקלאים איתם קבענו לעבוד.
אל שותפנו הותיק יאסר הצטרף הפעם עבדאללה שכבר שנים רבות לא טיפל בטראסות שלו שעמדו מוזנחות וכוסו בשיחים.

מדובר באזור שגדר ההפרדה מנתקת מהכפר ושעיריית ירושלים ורשות הטבע והגנים הפכו לגן לאומי נחל רפאים שבו ישראלים יכולים לעשות פיקניקים ולבלות במעיין ובכרמים שנגזלו מאנשי הכפר.

אנחנו עובדים – ברקע למעלה אפשר לראות את גדר ההפרדה שמאחוריה נמצא הכפר

כדי להשלים את מהלך ההשתלטות על אדמות ולאג'ה העירייה החלה לפני שנה להעביר את המחסום שעל הכביש בין ירושלים לולאג'ה למיקום חדש שיחסום את גישתם של כלי רכב פלסטינים אל השטח.

זו החשיבות של העבודה שלנו עם יאסר ועבדאללה. הם לא מוותרים על האדמות שלהם ואנחנו תומכים בהם בשימור הנוכחות של אנשי ולאג'ה בשטחים הללו. נהנינו מיום מקסים. הטראסות שהוזנחו שמחו לקבל טיפול ואחרי כמה שעות האדמה החומה והעשירה היתה חשופה מהשיחים שכיסו אותה בתחילת הבוקר. עבדאללה שלא ציפה שהעבודה תתקדם כל כך מהר טלפן לקרובי משפחה שיביאו כמה עצי זית ושתלנו אותם.

לקראת סיום העבודה גם שתלנו עצים בטראסות שניקינו

היה מרגש לראות את עבדאללה מביט סביב על הטראסות המחודשות ומצלם אותן כדי לשלוח את התמונות למשפחתו. תוך כדי העבודה התקשר אליו אח שלו –
بشترل مع اولاد عامنا "אני עובד עם בני הדודים שלנו" הוא אמר לו צוחק.
————————

וכך נמשיך.

ביום ששי הקרוב, ה-1 למרץ, נקיים יום תרגול מיוחד שיתייחס למציאות הקשה של פינוי משפחות פלסטיניות מבתיהן והעברת הבתים לידיים של ארגונים שמתנחלים בלב שכונות פלסטיניות בירושלים. את הבוקר נקדיש לתרגול מדיטציה תוך התייחסות לצורך הבסיסי שלנו בקורת גג מוגנת וליכולת שלנו להושיט יד למי שקורת הגג שלו מאוימת. אחרי הצהרים נצטרף להפגנה שתתקיים בשייח ג'ראח נגד איום הפינויים.

בשבת הבאה ה-9 למרץ, נצא ליום עבודה עם חברינו החקלאים מדיר איסתיא.

מידע נוסף וקישור להרשמה לשתי הפעילויות נמצא כאן.

נחים ומרוצים בסיום יום העבודה

פורסם על ידי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s