"דהרמה – סנגה – אקטיביזם" – הרצאה בכנס 'דהרמה והחברה הישראלית'

 

בחודש נובמבר התקיים בתל אביב כנס "מיינדפולנס ודהרמה בחברה הישראלית". בכנס נסקרו דרכים שונות שבהן התרגול שלנו משתלב עם דיסיפלינות אחרות – חינוך, פסיכותראפיה וכו' – וכיצד מוסדות שונים מאמצים חלקים ממנו. אותנו ייצג בכנס אביב שהוזמן לספר על החיבור בין דהרמה לאקטיביזם כפי שהוא בא לידי ביטוי בפעילות שלנו.

אנחנו מעלים כאן את ההרצאה – בוידאו וגם בטקסט שבתוכו יש קישורים לדברים שפרסמנו בעבר ושמרחיבים את הנאמר בה. תודה לדני בן עמרם מהמרכז למיינדפולנס שלקח על עצמו את הפקת הכנס.

כתיבה: אביב

עשייה חברתית מבוססת על אכפתיות ועל תחושה של אחריות כלפי החברה שלנו. היא ניזונה מתפיסת עולם וחוש שיפוט לגבי מה שצודק ומה שראוי. כאשר היא נוחלת הצלחות הרי שלצד תחושת הסיפוק עלולות להתעורר אצלנו שחצנות או כוחנות. פעמים רבות עשייה חברתית כרוכה במפגש קרוב עם מצוקה. ומול מצוקה עלולים לעלות אצלנו כאב גדול, עייפות ויאוש. כאשר הניסיונות שלנו לתיקון נתקלים בהתנגדות מצד גורמים חזקים שמרוויחים משימור של עוול עולים אצלנו באופן טבעי זעם,תוקפנות ופחד.

זו אי הנחת של הפעיל והפעילה החברתיים. אנחנו מתחילים מהמוטיבציות הכי נעלות אבל המוטיבציות הללו שבזכותן אנחנו משנים את העולם לטובה גם מביאות אותנו למקומות מאתגרים שמצמיחים בתודעה המותנית שלנו ביטויים שונים של כוחנות ונפרדות.

כל האיכויות הרגשיות והמנטאליות הללו – מאכפתיות וחיבור, דרך שיפוט ערכי ומפגש עם סבל ועד לכאב , תוקפנות ופחד – הן חומרי העבודה הבסיסיים של הדהרמה ותרגול המיינדפולנס. אקטיביזם ברוח הדהרמה הוא ניסיון להתמודד עם הקארמה של עשיה חברתית: להביא מודעות עצמית גם בתוך הסיטואציות הכל כך אינטנסיביות וכל כך מפעילות של נתינה ומאבק חברתיים; להתעניין גם במציאות החברתית המאתגרת וגם במה שמתרחש במציאות הפנימית כשאנחנו פועלים בפער שבין המצוי לרצוי בעינינו; ולהצליח לא רק "לשחרר את כל הברואים" אלא לשחרר גם את התודעה שלנו מנטיות של השתוקקות, בורות ודחיה שעלולות להשתלט עליה נוכח סבל חברתי.

מאחר שאנחנו לא נפרדים אנחנו גם לא נפרדים מהכיבוש
הדברים הללו הם חלק ממה שאנסה לתאר בהרצאה הזו. אבל התיאור שתיארתי עד כאן הוא תיאור דואלי במקצת שלפיו מיינדפולנס והקהילה המתרגלת הם דבר אחד ואילו אקטיביזם והחברה הישראלית הם דבר אחר. העשייה של הקבוצה שאני חלק ממנה מבוססת על תפיסה פחות דואלית.

תרגול באולם המדיטציה והפגנה ברחובות ירושלים נגד השתלטות על בתים של פלסטינים – האם אלו שני דברים שונים?

כיום יש מגוון קבוצות של מתרגלים ומתרגלות שנותנות את התשובה שלהן לעשייה חברתית שנטועה בדהרמה: מתנדבים שמגיעים שבוע אחר שבוע להנחות קבוצות מדיטציה של אסירים בבתי כלא, מתרגלות שמלוות אנשים שמתמודדים עם מחלות קשות ועוד. אני אדבר על קבוצת דהרמה מעורבת חברתית שהתרגול שהיא מציעה מתרחש בתוך המציאות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל מה שאספר משקף לדעתי – לפחות במידה חלקית –  גם קבוצות אחרות.

על פניו אנחנו קבוצה של פעילי זכויות אדם. מהפרספקטיבה הזו הדוקהה שאיתה אנחנו שואפים להתמודד היא זו של האלימות בין ישראלים ופלסטינים ואנחנו פועלים על מנת להביא לסיומה או לפחות להפחית את פגיעתה. אנחנו עושים זאת יחד עם שלוש קהילות פלסטיניות: בולאג'ה שליד ירושלים,  בכפר דיר איסתיא, שנמצא חצי שעה נסיעה מזרחה מכאן, ובצפון בקעת הירדן שם פזורים מאהלים פלסטינים קטנים של רועי צאן.  הקהילות הללו נאלצות להתמודד עם הבניה של גדר ההפרדה על אדמות חקלאיות, עם השתלטות ישראלית על קרקעות, עם הריסות בתים ועם תקיפות אלימות מצד אזרחים וחיילים ישראלים. בנוסף, הקהילות הללו הן חלק מהעם הפלסטיני שנאבק בכיבוש הישראלי; מאבק שכולל את כל הספקטרום מהתנגדות לא אלימה מרשימה ועד לטרור.

(סרטון מאחת הפעולות של מאבק לא אלים שהצטרפנו אליהן בדיר איסתיא)

מתרגלים ומתרגלות מדהרמה מעורבת חברתית מגיעים לקהילות הללו מדי שבוע ופועלים יחד בהתאם לצרכים של השותפים הפלסטינים שלנו במקומות הללו.

התיאור הזה של העשייה שלנו הוא לא לא מדויק אבל הוא שייך למוסר, אידאולוגיה פוליטית ואסטרטגיה של שינוי חברתי. על פי הגדרה הזו אנחנו פעילות ופעילים חברתיים. נקודה. הדהרמה נכנסת – אם בכלל – רק בהיבט של איך אנחנו מקיימים את הפעילות שלנו. איך אנחנו פועלים בהקשר של אותה אי הנחת של האקטיביסט שאותה תיארתי בראשית דבריי. כיצד אנחנו פועלים באופן שיהיה ביטוי נאמן של התרגול שלנו וכיצד אנחנו נעזרים בתרגול כדי להגן על עצמנו מפני מה שקורה לכל תודעה מותנית שנהיית מעורבת בסכסוך.

אבל בפועל ההגדרה העצמית שלנו היא אחרת, רחבה יותר. היא מבוססת על ההבנה שהדוקהה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא הדוקהה של כל מי שחי כאן: האלימות הזו היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו והאתגר שניצב בפני כולנו הוא להגיב אליה באופן מיטיב. זה אחד האתגרים הגדולים שעומד בפני החברה הישראלית וכשמנסחים אותו באופן הזה כבר מדובר בענין שכל כולו בתחום התרגול שלנו. במקום להצביע על בעיה או סבל שנמצאים איפשהו מחוצה לנו – הפלסטינים, החמאס, השמאל או המתנחלים – מוקד תשומת הלב שלנו מכוון פנימה אל התודעה ואל הקהילה שלנו: כיצד קהילת הדהרמה נענית לדוקהה הזו שמתדפקת על פיתחה. כי כשדוקהה מגיעה אלינו אין מי שייתן את המענה במקומנו: לא הממשלה, לא הצבא, לא ארגוני השלום ולא האקטיבסטים. רק אנחנו יכולים לעשות את זה.

ולכן, תפקיד מרכזי של דהרמה מעורבת חברתית הוא ליצור הזדמנויות לקהילה המתרגלת להפנות את מבטה אל עבר הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולעשות צעדים קטנים לכיוון של פעולה מיטיבה בתוכו.

התפקיד שלנו כקבוצה הוא להפוך את היציאה הזו מאזור הנוחות ליותר נוחה, פחות מאיימת. אנחנו עושים את זה בכל מיני דרכים: למשל, בעזרת מורות שמתרגלים ומתרגלות מקבלים מהן השראה ומרגישים נוח לבוא איתן לכפרים פלסטינים. כך מתאפשר לסנגהות שונות להגיע למקומות בהם אנחנו פעילים ולהיחשף למציאות שם: להריסות בתים בולאג'ה ולידע החקלאי העשיר של מי שחי שם; להשתלטות על אדמות חקלאיות בדיר איסתיא ולמאבקים הלא אלימים שאנשי הכפר מקיימים; לאלימות הפיזית ממנה סובלות קהילות הרועים בבקעת הירדן ולסולידריות הנהדרת שנוצרת בינם לבין פעילים ישראלים.

ליד גדר ההפרדה – סיור דהרמה עם ג'יימז בראז לכפר ולאג'ה

אמצעי אחר הוא היציאה כסנגה שנותנת תחושה של אמון וערבות הדדית: אנחנו יוצאים לפעילויות שונות בשטח כקבוצה של אנשים שמכירים אלו את אלו ממסגרות שונות של תרגול. וכמובן דרך בחירה של פעילויות שמתאימות ליכולת ולרצונות של מתרגלים ומתרגלות שלא תופסים את עצמם כאקטיביסטים: למשל בדיוק סיימנו חודש שבמהלכו יצאו איתנו כ-150 אנשים לימי מסיק בולאג'ה ודיר איסתיא. מדובר בפעילות מאוד נעימה שמאפשרת מפגש אנושי והתחלה של הכרות.

מאחורי הגורמים המסייעים הללו נמצאת העובדה המאוד מיוחדת שאנחנו לא רק פעילים חברתיים אלא אנחנו בעיקר חלק מהקהילה הרחבה של מתרגלים ומתרגלות. בתור פעילים שמגיעים לשטח ומכירים מקרוב מציאות של עוולות וצרכים חריפים אנחנו עלולים להתמקד בצרכים הללו ולהקדיש את מירב המשאבים שלנו להתמודדות שהם דורשים. בעצם מדובר בתהליך טבעי של התהוות מותנית שבה מתוך העשייה נוצרת לנו זהות מובחנת "פעילים חברתיים/פעילות שלום/פעילים נגד הכיבוש/ אקטיביסטיות". זהות כזו נותנת משמעות ומזינה מוטיבציה אבל היא גם יוצרת מרחק ואפילו נתק מול מי שאינם חולקים אותה. לכן, כדי להמשיך ולממש את המטרה של להיות גשר בין הקהילה הרחבה שלנו והמציאות של הסכסוך אנחנו צריכים שוב ושוב לוותר על הזהות הזו, להשתחרר ממנה ולחזור לעמוד קרוב למקום של מתרגלים ומתרגלות מהשורה כדי שיהיה להם נוח להצטרף אלינו.

למשל, לקראת עונת המסיק רצינו להגיע גם למקומות שבהם נדרשת נוכחות של פעילים ישראלים כדי שחקלאים פלסטינים יוכלו למסוק בלי שיותקפו באלימות. בולאג'ה ובדיר איסתיא כמעט ואין בעיה כזו. אבל ידענו שפעילות שיש בה סכנה לעימות תהיה מאתגרת מדי להרבה מתרגלים שרוצים להגיע איתנו. לכן ויתרנו על להגיע למקומות מאתגרים כאלו. מה שהרווחנו הוא שאפשרנו להרבה ישראלים להגיע ולשטח ולהיחשף למציאות במידה שאליה הם מסוגלים. בהתאם, אנחנו לא מזמינים אנשים כדי להגן, או לעזור למי שצריך עזרה אלא כדי להכיר להינות יחד במטעי הזיתים ולחצות את המחסומים הפנימיים שמונעים מאתנו את המגע הזה.

ואכן, בסוף יום כזה של מסיק התחושה של המשתתפים היא לא רק שהם נתנו מעצמם אלא שהם עברו משהו מאוד משמעותי ויקר ערך.

מהמסיק בשנה שעברה

כלומר, במקום לעצב את העשייה שלנו על פי רעיונות של מה נכון – למשל איזה כפר פלסטיני הכי צריך שנגיע אליו – אנחנו משתדלים לקבל את המציאות בככותה, כמו שהיא: הקהילה שלנו מסוגלת לקחת חלק בפעילות רכה יחסית אז זה מה שנעשה. במאמר מוסגר, זה גם המקום לציין שמי שבאמת מגלים סבלנות ופתיחות הם השותפים הפלסטינים שלנו שמסכימים לפגוש את הישראלים שמגיעים איתנו למרות הפער הגדול בין מה שהם אולי זקוקים לו למה שאנחנו הישראלים מסוגלים לעשות. הקרדיט על הפתיחות הזו מגיע לגמרי להם אבל האמון בינינו נבנה גם בזכות איכויות של מחויבות, יציבות והקשבה שאנחנו מביאים איתנו. האמון הזה אינו מובן מאליו. גם בדיר איסתיא וגם בולאג'ה דהרמה מעורבת חברתית היא הקבוצה הישראלית היחידה שאנשי הכפר נמצאים בקשר איתה. בולאג'ה יש בעצם התנגדות לקשר עם קבוצות ישראליות אבל בכל זאת אנחנו מתקבלים שם בברכה. בלי האמון והפתיחות הללו לא היתה מתקיימת בולאג'ה ובדיר איסתיא שותפות ישראלית-פלסטינית ולא היו באים לעולם הפירות שהיא הצמיחה.

אחת הטענות הנפוצות בדבר הפער הגדול בין עשייה לשינוי חברתי והתרגול היא שקבלה של המציאות כמו שהיא משמעה שלא נפעל כדי לשנות אותה. למשל, בדוגמא של המסיק, אם אנחנו מקבלים את הגבולות שבתוכם הקהילה שלנו מסוגלת לפעול אז תמיד נישאר בתוך הגבולות הללו ואף פעם לא נגיע למקומות שבהם הצורך הוא חריף יותר והמצוקה גדולה יותר.

אבל מהתרגול שלנו אנחנו דווקא יודעים שהדברים הרבה פחות קבועים וקשיחים. יתרה מכך אנחנו יודעים שאחד המניעים הגדולים לשינוי תודעה הוא לעבור מדעות ואמונות למגע ישיר עם המציאות. לכן כשאנחנו מאפשרים למתרגלים ומתרגלות – שכלל אינם "אקטיביסטים" באופי שלהם – מגע עם החיים הפלסטינים תחת שלטון צבאי, אפילו אם הוא מגע מאוד רך, אנחנו מייצרים את התנאים לשינוי מרחיב גבולות שכזה.

המפגש הבלתי אמצעי שהפעילות בין ישראלים לפלסטינים מאפשרת הוא מחולל השינוי העיקרי שלנו. אנשים שנכפה עליהם להיות משני צדדיו של סכסוך אלים נכנסים אחד אל תוך הלב של השני וזה נותן ריפוי מאוד גדול. אבל הריפוי הזה שקורה בלב לא באמת משנה את המציאות של פערי כוח, אלימות ופגיעה בצרכים הבסיסיים ביותר. לכן, הקשר האנושי הוא לא סוף פסוק אלא בסיס שממנו צומח רצון להמשיך לפעול ולעשות עוד צעדים קדימה.

ככה, כמעט מעצמם גבולות שלנו מתרחבים. עשייה שהיתה אולי מפחידה או קשה מדי לפני ההכרות נעשית עכשיו כמעט מעצמה. למשל, אחד המתרגלים שלנו היה בעל מחויבות מאוד גדולה ובמשך שנים הגיע לרוב הפעילויות שלנו אבל תמיד חשש שחברים שלו ידעו במה הוא מעורב. הוא פחד מכל מיני מחירים שזה יגבה ממנו, נמנע מלכתוב בפייסבוק על מה שהוא חווה בשטחים ואפילו היה מבקש שלא נפרסם תמונות שבהן הוא מופיע. אחרי כמה שנים של פעילות נוצר לו קשר קרוב עם משפחה של רועי צאן בבקעת הירדן. הוא התחיל לישון אצלם והם ממש קיבלו אותו לתוכם. ואז הוא גילה שכדי לתת מענה לכל מיני צרכים שלהם הוא צריך לערב עוד ועוד מהמכרים הישראלים שלו. והוא פשוט עשה את זה.

תפילת מחאה של תושבי דיר איסתיא – לאורך חודשים קיימו תושבי הכפר מאבק לא אלים בדרישה לפתוח מחדש דרכים חקלאיות שנחסמו. אנחנו הצטרפנו למחאות ועמדנו לצד אנשי הכפר שנאלצו להתמודד עם חיילים שנשלחו על מנת למנוע מהם בכוח את זכות המחאה

דוגמא אחרת היא מלפני שנה כשאשתו של אחד החברים הפלסטינים שלנו חלתה בסרטן. נקבע לה טיפול בבית החולים הדסה בירושלים אבל בן הזוג שלה לא קיבל היתר מישראל להתלוות אליה. אנחנו היינו צריכים לבחור בין לכבד את החוק הישראלי ואת הסמכות של מערכת הביטחון לבין לעמוד לצד החבר שלנו כשאשתו הכי צריכה אותו. אחת המתרגלות שלנו פשוט הבריחה אותו במכונית שלה דרך המחסום ואל בית החולים. היא עשתה את זה בלי שום היסוס. אם הייתי מבקש מכם לדמיין את האישה שעשתה את המעשה הזה אולי הייתם מדמיינים מישהי אמיצה במיוחד או עם דיעות קיצוניות או אקטיביסטית משופשפת. בפועל מדובר באישה – מתרגלת – שלא שונה בכלום מכם. יש לה לב גדול וחבר שלה היה צריך את עזרתה.

דוגמא אחרת היא כשביקרתי לפני כמה שנים את אחד השותפים שלנו בולאג'ה. זה היה קצת אחרי שהמאבק נגד בניית גדר ההפרדה בכפר נכשל. ישראל כלאה את ולאג'ה בגדר ותוך כדי כך עקרה מאות עצי זית שהוא שתל ושהיו מקור הפרנסה של המשפחה שלו. באותו ביקור, האדם הכריזמטי והחזק הזה היה מיואש ומריר לחלוטין. ישבתי אצלו שעה וראיתי איך המכות שניחתו עליו שברו את רוחו. יצאתי ממנו בלב כבד ועשר דקות נסיעה אחר כך כבר הייתי בתוך ירושלים ליד קניון מלחה והרחובות היו מלאים אנשים שמבלים ונהנים. המעבר החד הזה זעזע אותי. הפער הבלתי נסבל הזה בין השאננות והמותרות של החברה שאנחנו חלק ממנה לבין הקושי והמצוקה שקיימים ב"חצר האחורית" שלנו הוא דבר שכל פעילה חברתית נאלצת להתמודד איתו.

הסיטואציות המאתגרות הללו הן המקור לאותה אי הנחת של פעילים חברתיים שעליה דיברתי בהתחלה. המשקעים מצטברים והתודעה מנותבת אל דפוסים לא בריאים של זעם, יאוש, וניכור. וכאן כמובן התרגול הוא מקור תמיכה אדיר. לבוא עם הרוח והאיכויות של התרגול אל עשייה חברתית לא רק מגן עלינו משחיקה ותומך בהתמודדות המאתגרת הזו אלא הופך את העשייה הזו למקור של גדילה והעצמה. בשביל זה אנחנו צריכים לייחס חשיבות לא רק לפעולה במציאות החיצונית אלא גם לעולם הפנימי של רגשות, הלכי רוח ומצבים מנטאלים שהם חלק בלתי נפרד מלהיות אדם מעורב. למשל ביום של פינוי הריסות של מבנה שישראל הרסה בכפר פלסטיני בבקעת הירדן. במהלך היום עולים עייפות, שעמום וידיעה שבמוקדם או במאוחר יבואו להרוס שוב – משם אפשר להגיע לכאב שמציף, לתחושת של אזלת יד או לכעס גדול על מי שמבצעים את ההריסות הללו: להיות מסוגל לזהות את התופעות הללו שהן מה שקורה  כשהתודעה פוגשת קושי; להתבונן כיצד התודעה מופעלת ולא להיסחף אחרי השרשרת האוטומטית של גירוי ותגובה. לזהות את מה שמפעיל אותי, להישאר איתו ובמקום להיות מופעל, לפעול עם קצת יותר חופש.

מהפעילות הראשונה שלנו בבקעת הירדן – פינוי הריסות של מבנה שהצבא הרס באחת הקהילות

ההבנה והגישה הזו הן גם משהו שיש לנו להציע לקהילה הכללית של פעילים חברתיים בישראל. פעילים חברתיים מגיעים לרטריטים, וקורסי מבוא שאנחנו מקיימים – למרות שזו לא אחת המטרות שלנו, אנחנו הופכים יותר ויותר לשער הכניסה של פעילים חברתיים אל עולם התרגול.

אז איך אנחנו נתמכים בידי התרגול? יש כמובן את המדיטציה. המתנה של המדיטציה היא יקרת ערך במיוחד נוכח הכאבים שצוברת מי שבוחרת להיות מעורבת במקומות של סבל. לשבת בבית, בערב אחרי הפעילות וגם ימים אחריה, ולהרגיש את מה שהצטבר, להפנות טוב לב, להשלים. אנחנו גם מקיימים קבוצות ישיבה וימי תרגול שבהם יש מקום להתבוננות משותפת ותמיכה הדדית.

אבל כמובן לא די במדיטציה. בפעילויות שלנו אנחנו  מתחילים מלהכין את עצמנו רגשית ולבנות את ההתכנות שלנו להמשך היום. בעצם, בעזרת התכוונות נכונה הפעילות היא תרגול שנעשה בשטח ואנחנו תומכים אחד בשני לאורך היום כדי לשמר את הכוונה שלנו ולהמשיך לתרגל. ואנחנו מקפידים לסיים כל פעילות במעגל שבו אנחנו יושבים יחד, משתפים בהתבוננות על עצמנו  ונותנים תמיכה.

לסיום דבריי אני רוצה לדבר על חלק ממה שעשייה חברתית יכולה לתת לתרגול.

הרבה מתרגלים מתחבטים איך לוקחים את התרגול מהכרית אל החיים, מהרטריט אל סיטואציות עם הרבה יותר גירויים והרבה פחות סדר. בדרך כלל מדובר במסע אישי שבו כל מתרגל ומתרגלת צריכים בכוחות עצמם להביא מודעות ולטפח איכויות מיטיבות אל היומיום. ובעוד שריכוז נכון והבנה נכונה הם נתיבים שהדהרמה פיתחה לגביהם צורות תרגול מפורטות, התרגול של חלקים אחרים של הדרך כפולת השמונה הוא הרבה פחות מובנה.

כשמתרגלים ומתרגלות יוצאים לעשייה חברתית הם בעצם מתרגלים יחד. כלומר, לצד החשיבות של העשייה החברתית מתאפשר כאן גם להרחיב את התרגול המשותף אל מצבי חיים שונים. אנחנו מתרגלים מאמץ נכון ודיבור נכון והתמודדות עם אי וודאות ואי הסכמות. אנחנו פוגשים ביחד פחד, מייצרים ביחד עשיה של נתינה גדולה ועוד ועוד.

מעגל שיתוף ורפלקציה בסיום פעילות

ומתרגול משותף מגיעים כמובן גם לסנגה. לאורך השנים יש ניסיונות חוזרים ונשנים לבנות סנגה גם מחוץ לאולם המדיטציה. למצוא הזדמנויות להיות יחד שיאפשרו לנו לקבל עוד מהאוצר הזה. עשייה חברתית מעצם טיבה היא מעשה קבוצתי. היא לא רק נותנת הזדמנויות להיות ולפעול יחד היא גם מייצרת אינטימיות, בונה אמון ומאפשרת לנו ליצור ביחד.

הפעילות של דהרמה מעורבת חברתית נעשית כולה בהתנדבות – בניית הקשר עם הקהילות הפלסטיניות, תכנון וארגון הפעילויות והכתיבה עליהן, זו המון עבודה שמספר קטן של אנשים עושים אחרי שעות העבודה ובסופי שבוע. אותו הדבר נכון לגבי עמותת "השקט שבפנים" שמקיימת קבוצות מדיטציה בבתי כלא או "אחד על אחד" שבמסגרתה מתרגלים מגיעים אל מתמודדים עם מחלות קשות. דרך ההתנדבות הזו מתאפשר למאות רבות של אנשים להושיט יד, לעשות צעד קדימה ולא להתעלם מדוקהה שמתדפקת על דלתם. לפעמים אני מדמיין מה יכול לקרות כשהקהילה המתרגלת בישראל על עמותותיה, מוריה ושאר המשאבים הרוחניים והחומריים שלה תפתח לעומק תרבות של עשיה חברתית ברוח הדהרמה. אני מאמין שבמוקדם או במאוחר זה יקרה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

פורסם על ידי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s