ביקור סולידריות במחוז סלפית – האם נוכל לגלות אמפתיה כלפי כולם?

מפת אזור סלפית – הכפר זאויה ממנו יצא עומר אבו לילי ממוקם בקצה המערבי (צד שמאל) של המפה. ההתנחלות אריאל (בקצה המזרחי – צד ימין – של המפה) ממוקמת בלב השטחים הכבושים, 20 קילומטר מהקו הירוק. אריאל גם חוצצת בין עיירת המחוז סלפית שנמצאת מדרום להתנחלות לכפרים שנמצאים מצפון ושסלפית היא מרכז עירוני עבורם. דיר איסתיא נמצאת בחלק הצפוני (למעלה) של המפה

מחוז סלפית היה רווי אלימות השבוע. הרבה מהאירועים האלימים באזור התרחשו במקומות שאנחנו מבקרים בהם ומכירים בהם אנשים – זאויה, בורכין, אריאל, חארס, כיפל חארס וכמובן דיר איסתיא. לאורך השבוע הקשבנו לחדשות, קראנו את מה שחברינו העלו לדפי הפייסבוק שלהם ודיברנו איתם בטלפון. אתמול נסענו לבקר. רצינו לראות את החברים שלנו, לשמוע פלסטינים וישראלים מספרים מה קרה בישובים שלהם השבוע ואיך הם מרגישים.

האם נוכל לגלות אמפתיה כלפי כולם?
כתיבה: אביב ואורית

יום ששי. הפלסטינים הכריזו על "יום זעם" של הפגנות מחאה על הרג ארבעה פלסטינים במהלך השבוע. אחד מהם, עומר אבו לילי נהרג ביום שלישי; זאת אחרי שביום ראשון הוא הרג בכניסה לאריאל את החייל גל קיידאן ואת תושב ההתנחלות עלי הרב אחיעד אטינגר; זאת אחרי ששבוע קודם לכן כוח של הצבא שפלס לעיירה סלפית הרג קרוב משפחה שלו. בתקשורת הישראלית מדווחים ש"השטח רותח" ושבצבא נערכים למהומות נרחבות אולי לאינתיפאדה.

למודי ניסיון אנחנו מתארים לעצמנו שיש פער גדול בין ההכרזות לבין המצב בשטח. אבל אנחנו יודעים שניתקל במחסומים של הצבא ובהרבה ישראלים ופלסטינים מתוחים. השאלה שניקרה במוחנו תוך כדי נסיעה היא האם נצליח להתנהל היום מתוך אכפתיות לכולם?

תחנה ראשונה – בורכין. ככל הנראה, אחרי הרג הישראלים בתחילת השבוע עומר אבו לילי נמלט לבורכין והצבא פלש לכפר בניסיון לאתר אותו. קבענו עם מוצטפא שנבוא לבקר: "הצבא חסם את הכניסה המערבית הוא אומר לנו. תבואו מכיוון אזור התעשיה. בכל זאת אנחנו בודקים את הכניסה ממערב והיא אכן חסומה. שער ברזל חדש בכתום בוהק הוצב כאן השבוע. יש גם שלט אדום שמודיע: "הכניסה לאזרחים ישראלים מסוכנת". לא נורא, הכניסה המזרחית היא קילומטר מכאן, עיקוף לא ארוך שלצורך העניין גם לא משבש מאוד את חופש התנועה של תושבי הכפר.

שלט אזהרה בכניסה לבורכין

תחנה שניה מזרחית לבורכין. אבל כשאנחנו נוסעים לכניסה המזרחית אנחנו מגלים שגם שם מוצב שער כתום נעול. אנחנו מתקשרים למצטפא, חושבים שאולי הוא יגיע עם האוטו שלו לקחת אותנו מהשער. אבל הוא מעדיף שניסע לכפר אחר: "דיברתי עם עבדאללה. הוא מחכה לכם". הקול שלו מפגין חוסר חשק. אולי הוא עייף? אולי המצב בכפר לא טוב? אולי אחרי השבוע שהיה לא בא לו לפגוש ישראלים?. אין לנו מושג.

שער הברזל שחוסם את היציאה המזרחית מבורכין. כלי רכב פלסטינים מחכים עד בוש, אולי יגיע חייל לפתוח את השער.

מהצד השני של המחסום הנעול מחכים כמה כלי רכב פלסטינים. אנחנו משוחחים עם אחד הנהגים. למה הוא מחכה? כי אולי הצבא יפתח את השער. מתי? אין לי מושג, אולי אחרי תפילת הצהרים. ולמה אתה לא יוצא מכיוון כפר א-דיכ? כי גם שם חסום. ככה כל השבוע? לא, הצבא לפעמים פותח ולפעמים סוגר. ואם מישהו צריך להגיע בדחיפות לבית חולים? אפשר לנסוע לסלפית דרך קראוה בני זייד אבל זו דרך זיפת, אני לא רוצה לנסוע משם.

חברה מחארס התקשרה לאורית. הם לא נותנים לילדים להתרחק מהבית כי אין להם מושג מתי הצבא יפלוש שוב. בכל פעם שהיא נוסעת לעבודה מחוץ לכפר בן הזוג שלה דואג שבערב הצבא יחסום את הכפר והיא לא תוכל להגיע הביתה.

תחנה שלישית אריאל. חמישה קילומטרים מבורכין אנחנו מגיעים לכניסה להתנחלות אריאל. ממש כאן נהרגו בתחילת השבוע שני ישראלים. בכיכר, בין כרזות התעמולה של אורן חזן (תושב אריאל) והכהניסטים מ"עצמה יהודית" עומד שלט המודיע על בית מדרש מאולתר לזכר שני ההרוגים הישראלים. קיווינו לפגוש שם אנשים שנוכל לשמוע מהם על אירועי השבוע אבל כל מה שיש עכשיו זה את השלט.

על השלט כתוב בכתב יד "בית מדרש גל (קיידאן) אחיעד (אטינגר)"

אנחנו בודקים את הכביש שבין עיירת המחוז סלפית לבין אריאל. דווקא את השער הזה הצבא לא נעל והדרך פתוחה לחלוטין מהעיירה הפלסטינית הגדולה אל הכניסה לאריאל שהומה ישראלים. אף פעם אי אפשר להבין  את ההיגיון של הצבא: למה בבורכין מענישים ובסלפית לא? למה לחסום את היציאה מבורכין מסייע לביטחון למרות שאין שם יותר מדי עוברי אורח ישראלים אבל גישה חופשית מסלפית אל המולת קניות השבת בפאתי אריאל היא לא סיכון בטחוני?

או שאולי היא כן סיכון. בתחנות האוטובוסים משני צידי הכביש עומדים חיילים חמושים. זה לא דבר חדש. מאז גל האלימות הקודם ב-2015 חיילים חמושים מוצבים דרך קבע בצמתים לאורך כביש 5. גם החייל שנהרג בתחילת השבוע היה במשימת אבטחה כזו שבמהלכה דקר אותו עומר אבו לילי, הרג אותו וחטף את נשקו. אבל אם עד תחילת השבוע החיילים נהגו לעמוד בתחנת האוטובוס הרי שכעת הקימו עבורם מעין עמדות מבוצרות: חייל עומד בגובה שני מטר מעל הכביש מאחורי בטונדות מוגבהות שעליהן שקי חול. הנשק שלו מכוון אל הכביש והוא חולש אל השטח. גם נגמ"ש מגיע פתאום ונעמד לידם. שטח כבוש בואך אזור מלחמה.

הצבת הבטונדות ליד אריאל בתחילת השבוע
חייל בעמדת הבטונדות בצומת אריאל אתמול. משמאלו פרחים למכירה

ומסביב לעמדות המבוצרות הללו המכוניות – ישראליות ופלסטיניות – נוסעות לדרכן בשיא הנורמליות. צמוד לבטונדות פרחים ליום ששי למכירה והמוני לקוחות ישראלים עושים את קניות ערב שבת בחנויות הפלסטיניות שנמצאות ממש שם.

בדיוק כשאנחנו חונים, שני חיילים עם נשק שלוף מורים לנער פלסטיני להרים את החולצה שלו. חייל אחד מעיין במסמכים שהנער מסר לו, החייל האחר מורה לו להסתובב לכאן ולכאן. מהחנות הסמוכה מסתכלים בדממה כמה מוכרים פלסטינים. הלקוחות הישראלים באים והולכים בלי להעיף מבט, טרודים בסידורים שלהם. אנחנו נעצרים כמה מטרים מהחיילים והנער ומחכים. אחרי כמה דקות החיילים מניחים לנער וחוזרים לעמדה המבוצרת שלהם.

באנו בשביל לשמוע אנשים אבל לא נראה שיש עם מי לדבר. הפלסטינים לא מעוניינים לדבר איתנו "פוליטיקה". אם הם פה אז מן הסתם מה שחשוב להם זה להתפרנס ואין להם אינטרס להרגיז אף אחד. הישראלים נראים מאוד עסוקים, לא עוצרים לרגע, אנחנו מנסים ליצור קשר עין אבל לא מצליחים.

יאללה, לדיר איסתיא. חבר התקשר אלינו קודם להגיד שחיילים פלשו בבוקר לכפר ומאז הם עומדים בכניסה הצפונית לכפר ולא נותנים לכלי רכב להיכנס. למה פלשו? אין לי מושג. ומה עשו? לא עשו כלום, צעדו חמושים לאורך הרחוב הראשי של הכפר. וזה עבר בשקט? כן.

בלי עצירה – כיפל חארס. בכל מקרה, מאחר שאנחנו יודעים שלא נוכל להיכנס מהכיוון הרגיל ומכיוון שאנחנו באריאל מחליטים להיכנס דרך כיפל חארס (במפה "כפל חארת"). כמו סלפית, גם כאן השער שבין הכפר לאריאל – מאה מטרים מפרידים ביניהם – פתוח והתנועה חופשית. במהלך השבוע מתנחלים השתוללו בכפר ויידו אבנים על הבתים שאנו חולפים לידם כעת. אנחנו כמעט לא מכירים אף אחד בכיפל חארס ועלינו לחצות את הכפר לאורך מספר קילומטרים בצהרי יום ששי כשכולם בדרך למסגדים. אביב רוטן שכרגיל הצבא עם החסימות הכאילו ביטחוניות שלו גורם לנו לנסוע דרך כפרים שאנחנו לא מכירים ובעצם מסכן אותנו.

אבל כמעט אין נפש חיה ברחוב. ליד המסגדים אנחנו רואים הרבה מכוניות חונות. מן הסתם כולם בפנים מתפללים.

תחנה ארוכה בדיר איסתיא. גם בדיר איסתיא הרחובות שקטים. לא יום זעם ולא נעליים. אצל זיאד אנחנו שואלים  איך היה השבוע – החסימות, פלישות החיילים, האירועים האלימים? והוא עונה "כרגיל". אנחנו משוחחים באריכות אבל ניכר שמבחינתו ההתעמרות של הצבא היא תופעת טבע, משהו שאין אלא לקבל. זה לא שהוא פאציפיסט. אבל שוב ושוב חוזרת האמירה שלו "אין מה לעשות". אנחנו שואלים על הבן שלו שנוסע כל יום לאוניברסיטה ובדרך אל תחנת האוטובוס שמחוץ לכפר צריך לעבור דרך החיילים שמונעים מעבר מכוניות. אז הוא עובר שם כל יום ואולי הם מעכבים אותו? כן, בודקים אותו. וזה לא מכעיס? אין מה לעשות. אתה לא דואג לו? אלו החיים.
זו לא אדישות – אנחנו יודעים איך הוא מקדיש את חייו לרווחת ילדיו.

אנחנו שואלים את זיאד למה הוא חושב שהצבא מציק כך לכפר. לנו ברור שמבחינת הצבא מדובר ביצירת לחץ שאמור להפחיד את הפלסטינים ולהרתיע אותם מלחקות את מעשהו של אבו לילי. אבל לזיאד ברור ההפך הגמור: הם עושים את זה כי הם רוצים שמהלחץ מישהו יעשה עוד פיגוע.

אנחנו יוצאים לרחוב הראשי ועוצרים ליד כמה אנשים שאנחנו מכירים. גם כאן ברחוב אין שום סימן לאינתיפאדה שבתקשורת הישראלית מזהירים מפניה. גם להם אין כוח לדבר איתנו על הפלישות של החיילים והמחסום בכניסה לכפר. הם מעדיפים לספר שלא ידעו מתי הסגר של פורים מתחיל ואיך התאמצו לברר האם ביום רביעי יוכלו להגיע לעבודה בישראל או לא. לאחד מהם בוטלה סופסוף – אחרי שש שנים – המניעה הביטחונית. הוא מבסוט ושום דבר אחר לא מעניין אותו. הכאילו אדישות הזו מטעה. כמה ימים קודם לכן החיילים נטפלו למישהו בכפר ורצו לעצור אותו. תושבים מיהרו להתקהל סביבם והמעצר נמנע.

אנחנו זורמים איתם – עוברים לדבר דברי חולין, מתבדחים ומאחלים רק טוב אלו לאלו. ובכל זאת פה ושם נוגעים "במצב". אחד מהם מספר כמה שאישתו דואגת לילדים בכל פעם שהצבא נכנס לכפר. הוא מתעקש לחייך, זו רק אישתו שדואגת. הם יודעים למה באנו, זו הדרך שלנו להביע הזדהות ולהראות שאנחנו עומדים לצידם.

150 מטרים מהיכן שאנחנו – ישראלים ופלסטינים – עומדים ומפטפטים באחווה אנחנו רואים את החיילים עומדים בכניסה לכפר. הם פרסו מחסום דוקרנים שימנע מכלי רכב לעבור. למה בעצם היציאה מדיר איסתיא חסומה? הרי קילומטר משם היציאה מהכפר חארס חופשית. אולי יש איזה הבדל שמצדיק את ההתייחסות השונה לשני הכפרים? אבל אתמול חארס היה חסום ודווקא מדיר איסתיא אפשר היה לצאת בלי בעיה. ובכלל, לא רחוק מהחיילים יש כניסה אחרת לכפר וכל כלי הרכב שרוצים להיכנס או לצאת פשוט מדלגים על החיילים ונוסעים משם. מהבוקר החיילים עומדים ועכשיו כבר אחרי הצהרים – עומדים בשמש בכניסה לכפר כל היום במקום לנוח בבסיס או אולי במקום לצאת שבת.

חיילים מונעים מעבר כלי רכב בכניסה לדיר איסתיא

יש שם עכשיו לא מעט חיילים וחיילות. לפחות עשרה. אחד החברים שלנו חוזר לכפר ברגל ועובר דרכם. הם מניחים לו לעבור בלי לעכב או לבדוק אותו. אנחנו יודעים שזה לא מובן מאליו. שחיילים אחרים היו אולי מתנהגים אחרת.

החיילים בכניסה לדיר איסתיא – מונעים מעבר של כלי רכב

אנחנו פונים לדרך הצדדית ועוזבים את הכפר בלי לעבור דרך החיילים. בצומת על כביש 5 אנחנו רואים עוד ועוד עמדות מבוצרות של חיילים: מוגנים מאחורי בטונדות ומוגבהים שני מטרים מעל גובה הכביש, הנשק הדרוך מכוון… אנחנו מנסים לדון בינינו מה הצבא חושב לעצמו כשהוא נוקט באמצעים הללו שעושים אולי רושם אבל ביטחון הם לא יספקו. אורית חושבת שהצבא נאלץ להראות שהוא עושה משהו בגלל לחצים שמגיעים מהנהגת המתנחלים. אביב חושב ההפך, שהישראלים שחיים כאן רוצים להרגיש נורמאליות ולא בטונדות מבוצרות בדרך לקניות ולעבודה. אולי כל הביצורים ההלו הם בדרך של הצבא להתאמן עכשיו לקראת האינתיפאדה שהוא מזהיר מפניה. בלי שלום היא הרי תגיע מתישהו.

אנחנו מתקרבים אל בורכין. אנחנו מפנים את המבט שמאלה אל הכביש המקביל שמוביל לכפר ורואים שהמחסום שעצרנו לידו ארבע שעות קודם עדיין נעול ולידו עדיין עומדים כלי רכב פלסטינים. קצת אחר כך עדנאן מתקשר מדיר איסתיא – החיילים שוב פולשים לכפר.

———————————-

רישום האירועים באזור סלפית השבוע

ביום ראשון הרג תושב הכפר זאויה, עומר אבו לילי, שני ישראלים באזור המסחר שמחוץ לאריאל – את החייל גל קיידאן ואת תושב ההתנחלות עלי הרב אחיאד אטינגר. ביום שלישי הרג כוח של הצבא את אבו לילי. לאורך השבוע כולל אחרי הרג אבו לילי, הצבא סגר לסירוגין את היציאות והכניסות לכפרים הפלסטינים באזור. הצבא גם ביצע פשיטות אל תוך הכפרים. מתנחלים השתוללו בכפר כיפל חארס הקרוב לאריאל  ויידו אבנים אל עבר בתיו.

מהתיאור הזה עולה כאילו האלימות החלה בהרג ישראלים וששאר האירועים הגיעו בתגובה אליו. אלא שאבו לילי יצא להרוג ישראלים אחרי ששבוע קודם לכן כוח של הצבא שפלש לעיירת המחוז סלפית ירה והרג קרוב משפחה שלו. בכלל, עדיף היה שניגמל מההרגל לייחס נקודת התחלה לאלימות; שניגמל מהסיפור שמציג אותנו כמגיבים – שומרים על הביטחון – ואותם כאלימים.

 

מודעות פרסומת

פורסם על ידי

<span dir=rtl>4תגובות ל‘ביקור סולידריות במחוז סלפית – האם נוכל לגלות אמפתיה כלפי כולם?’</span>

  1. קראתי אתמול בלילה המייל וכל הדברים שכתבתם אביב ואורית על הנסיעה שלכם בשישי לישובים הפלסטינים והסביבה ,אריאל , מאוד מוחשי כתבתם בכנות ,ריגשתם אותי כולכם תושבי הישובים ואתם , הלוואי המחסומים יפתחו ובקרוב הלוואי יפתחו לתנועה חופשית
    מכל הכיוונים ובכלל יבוטלו .

  2. בכל זאת עומר הרג חייל אתם מציגים זאת באור פרו שמאלני קיצוני מאוד ואני חושב שמאל חושב שיש הגזמה בכך – משום התנצלות על שאנו חיים פה.זה מעורר אצלי כעס על אופן הצגת הדברים שלהרגשתי לא מאוזנת וחבל.

    1. תודה מאיר על התגובה,
      קראתי עכשיו שוב את הטקסט ולא מצאתי בו אמירות קיצוניות או לא מאוזנות.
      אשמח אם תפרט מעט – אולי אבין יותר טוב מה הפריע לך בטקסט. ואולי יהיה לי מה לכתוב בתגובה.

      לטעמי הטקסט הזה מנסה להיות ענייני ונקי ככל האפשר – לתאר את מציאות שאורית ואני פגשנו באותו יום בלי להצדיק או להאשים איש. במציאות הזו יש אבסורדים וסבל ואלימות. בדרך כלל הכתיבה והשיח על הסכסוך הם יותר שחור-לבן: יש את מי שאשם, יש את מי שצודק…. תיאורים כאלו גם מנסים להציג את המציאות ללא המורכבות שלהו, כאילו צד אחד פועל בצורה הגיונית ואם רק הצד השני ינהג בהיגיון אז הכל יבוא על מקומו בשלום. הטקסט שלנו מראה שהדברים הרבה פחות הגיוניים והרבה יותר מורכבים מההצגות הפשטניות הרגילות. יכול להיות שבגלל זה הוא עורר הך כעס.

      אשמח לתגובתך
      אביב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s