התודעה הלא כבולה בקונפליקט

כתיבה: אביב

במסיק לפני כמה חודשים הצטרפנו למשפחה פלסטינית שבצמוד לכרמים שלה נבנה מאחז לא חוקי. כשהגענו עם בני המשפחה לפאתי הכרם, כמה דקות הליכה מהבית שלהם, חיכו לנו חיילים שהורו לנו לעצור. אז חיכינו וחיכינו. בני המשפחה שבסך הכול רוצים למסוק את הזיתים שלהם נאלצו להישמע להוראות חסרות הצדקה של חיילים חמושים. ואנחנו שלקחנו חופש מהעבודה, קמנו מוקדם בבוקר והגענו מרחוק, נאלצנו לחכות ולבזבז זמן יקר. סיטואציה מרגיזה ומקוממת.

אבל הבוקר היה יפה והרוח היתה נעימה. כרעתי ארצה והרגשתי את הגוף שלי קומפקטי ומחובר וגמיש. התמסרתי לנעימות הזו וגיליתי לתדהמתי שהתודעה שלי אינה נתפסת כלל בעיכוב ובחיילים שמעכבים אותנו כך בלי כל הסבר או הצדקה. הנעימות הזו בגוף ובתודעה לא השתנתה גם כאשר מתנחל מהמאחז האלים הסמוך הגיע כדי לתת הוראות לחיילים ולקצין על מנת שימשיכו לעכב אותנו.

ההגבלה הלא מוצדקת של חופש התנועה שלנו היתה סימפטום קטן של המצב המתמשך מאז שהמאחז הוקם. יש הרבה מה לספר על תולדות האלימות הישראלית נגד בעלי הכרמים והמשפחה הזו בפרט. אסתפק בלהסביר שבמקום למנוע את האלימות הזו הצבא כבר שנים אוסר על בעלי הקרקע הפלסטינים להגיע לכרמים שלהם. בעונת המסיק מוקצבים להם 3 ימים וזהו. אנחנו הכרנו את ההתרחשויות וכעת ראינו כיצד משבשים אפילו את כבשת הרש של להגיע למסוק זיתים בימים המעטים שהצבא מאשר לחקלאים להגיע לכרמים.

ואיכשהו בזמן אמת שם בשטח התודעה שלי לא נתפסה. היא לא נתפסה בסיפור העוול הפושע הזה, לא בתגובה אינסטינקטיבית להתווכח עם בעלי שררה שמנצלים לרעה את הכוח שלהם, וגם לא באוטומט של האגו שלי להעמיד במקום את מי שמנסה להצר את צעדיי.

במקום זה נהניתי עוד ועוד מהתחושה המיוחדת במפרקים, מהגוף שהמשיך והרפה ככל שהשמש עלתה ופיזרה את צינת הבוקר, מהצבעים של הנוף ומתחושות המגע של פיסות עשב בידיים. זה לא רק שלא התרגזתי (כלפי חוץ) ולא נמלאתי חוסר שקט (כלפי פנים). זה אפילו לא שנשארתי נינוח בתוך ההגבלה ונוכח חוסר הוודאות. קרה לי נס ובמקום להיתקע התודעה שלי נשארה פתוחה; פתוחה באופן שלא הדחיק את העוול אבל גם לא נסגר בו. הייתי נינוח כולי והתענגתי על הבוקר והטבע שסביבי. אני כותב "נס" כי זה פשוט קרה; זה לא התרחש מתוך בחירה.

בשבילי זה היה שיעור חזק באפשרות לא ליצור עוינות. באתי לשם במיוחד, על חשבון הזמן שלי ותוך טירחה מסוימת. על פניו עשיתי זאת בדיוק בגלל העוול שעימו אני לא מוכן להשלים ושאליו אני מתנגד. כל זה נכון. ואחת התוצאות של זה היא הכוונת התודעה – באופן לא לגמרי מודע – להיתפס ולייצר עוינות. הבודהה תיאר זאת היטב במודל ההתהוות המותנית.

החיילים ותושב המאחז עיכבו אותנו מספיק זמן בשביל ש"הנס" שהתרחש בלי שהתכוונתי אליו יאפשר לי גם תרגול מודע. מרגע שזיהיתי והבנתי מה קורה לי יכולתי לראות שיש לי בחירה. אני יכול להתמקד בחיילים: לנסות לתפוס מה הם אומרים בינם לבין עצמם, לצפות להחלטה שלהם שאנחנו יכולים להיכנס, לתכנן מה ואיך אגיד להם אם יודיעו שאנחנו לא מורשים להיכנס…. וכך ליצור בתוכי מתח. אני יכול להתרכז בתושב החמוש מהמאחז: באדנות שלו, באיך הוא מסתכל עלינו, באיך הוא מעז להקשות על המשפחה אליה הצטרפנו …. וליצור בתוכי כעס. אני יכול להפנות את עצמי אל הפעילים הישראלים והמשפחה הפלסטינית: להחליף מבטים, לדסקס את העניין …. ולהזין ביחד את מורת הרוח שלנו. או, אני יכול לבחור להמשיך ולהפנות את עצמי אל החוויה החושית – שלמרבית המזל היתה מאוד נעימה – לנוח ולהתרווח עוד ועוד בתוכה.

לגלות שיש בחירה היכן שנדמה שהתגובה הכעוסה (והדוקהה) היא מתבקשת, ומוצדקת ובלתי נמנעת … איזה גילוי.

אחרי כחצי שעה המתנחל בא על סיפוקו והחיילים הודיעו לנו שאנחנו יכולים להיכנס. ראיתי שהנינוחות נשארת איתי וממשיכה גם תוך כדי המשימה של לקטוף את הזיתים. הייתי אחר.

נגמר הנס

אבל נשארתי גם מי שאני וכמה שעות אחר כך פעלתי כבר עם פחות בחירה ויותר תגובתיות. בשעת הצהרים תושב המאחז החליט שמסקנו מספיק ושצריך לסלק את המשפחה ואותנו. הוא פנה לקצין ודרש ממנו שיוציא אותנו מהשטח. התפתח ביניהם דיון ואני לא חשבתי שראוי שהם ידונו עלינו בלי שאנחנו נדע. אז ניגשתי ועמדתי כמה מטרים מהם. לא קרוב מדי באופן שיפריע אבל מספיק קרוב בשביל להקשיב לשיחה.

הקצין הוציא את המתח שלו עלי והורה לי בגסות להסתלק. הוא גם הורה לשני חיילים לוודא שאני לא מתקרב. אל המתנחל האדנותי היתה לו כל הסבלנות שבעולם אבל את הנוכחות שלי – עמדתי בשקט לא צמוד אליהם, בלי לדבר ובלי להסתתר – הוא לא היה מוכן לסבול. אז 'החזרתי' לו: "איך זה מרגיש לבצע את ההוראות של המתנחלים?". מסתבר שהנס של הבוקר לא חזר על עצמו בצהרים. אבל תפסתי את עצמי ובמקום להצדיק את התגובה הכועסת שלי הבנתי שאני צריך לקחת עליה אחריות.

במאבק מתמשך, לא לתת למשקעים להתמצק

ההתמודדות הזו עם סכסוך חיצוני והתגובות הפנימיות שהוא מעורר בנו יכולה להתרחש בזמן אמת כשההתרחשויות קורות במהירות ואנחנו מגיבים באופן מיידי. אבל יש כמובן גם סכסוכים או מאבקים שנמשכים על פני זמן ושם אנחנו יכולים לשקול את צעדינו.

בתקופת המסיק התרחש אירוע כזה בולאג'ה כשפסטיבל בתים מבפנים החליט לקיים אירוע בעין ח'ניה, המעיין הגדול של הכפר. בשנים האחרונות המדינה פועלת לסלק את תושבי ולאג'ה מהמעיין והטראסות החקלאיות שסובבות אותו כדי להפוך אותם ל"גן לאומי נחל רפאים" שבו ישראלים יטיילו ויבלו בפיקניקים.

בעין ח'ניה. מסבירים למי שהגיעו ל"בתים מבפנים" על תושבי ולאג'ה שמסולקים מהמעיין

אנחנו פעלנו במספר דרכים כדי למחות נגד קיום האירוע במעיין. פנינו למארגנים, פרסמנו מאמרים ושותפים שלנו פנו לארגון הגג הבינלאומי של בתים מבפנים ועדכנו אותם שהפסטיבל פועל באופן שמפר את הכללים של הארגון. ארגון הגג פרסם הודעה פומבית שבה נכתב שהוא מודאג מהעניין ושהוא פתח בבדיקה. כשכל זה לא עזר הגענו גם למעיין בזמן האירוע והסברנו לאנשים שהגיעו לפסטיבל מה באמת מתרחש שם.

למרות שלא הצלחנו להביא לביטול האירוע, הקמפיין היה מוצלח מאוד. אבל מאחר שהשקענו כאלו אנרגיות במחאה היינו עלולים בקלות להתחיל לראות את המארגנים של "בתים מבפנים" כאויבים. על אחת כמה וכמה כשמארגני הפסטיבל הפיצו עלינו שקרים ואיימו בתביעת דיבה. לשמחתי הרבה דחף העוינות לא עלה בנו בקמפיין הזה. כך למשל, אחרי שהאירוע בכל זאת התקיים היתה לנו אפשרות להמשיך מול ארגון הגג הבינלאומי ולפעול כדי שהוא יסלק את הפסטיבל הישראלי בשל הפרת כללי ההשתתפות. אבל היה לנו ברור ש"להעניש" את אנשי הפסטיבל הישראלי לא באמת יקדם את מה שחשוב לנו. אנחנו רוצים שאנשי ולאג'ה לא יגורשו מאדמותיהם ולכן נאבקנו באירוע שהפסטיבל קיים במעיין. אבל אין לנו שום עניין להפוך את פסטיבל בתים מבפנים לאויב שאנחנו נלחמים בו. הנחנו לעניין והמשכנו הלאה.

ובכל זאת דיסהרמוניה היא חלק מהעניין

נסיים בדוגמא שמאירה פן נוסף. בסוף עונת המסיק פנה אלינו מכר מאזור ולאג'ה שמשמר הגבול מנע ממנו מלהגיע לכרם הזיתים שלו. הגענו איתו ועם הוריו לשטח וחיש קל הגיעו גם חיילים שאסרו עלינו להתקדם ולהגיע לכרם. זה היה איסור חסר כל הצדקה ואפילו תוקף חוקי לא היה לו. לבעל הכרם היה מותר להיות שם ואכן הוא נהג לפקוד את המקום דרך קבע עד שיום בהיר אחד החיילים החלו לגרש אותו. התעקשנו איתם ותבענו לדעת ממה נובע האיסור ומה צריך לעשות כדי שהחבר שלנו ומשפחתו יוכלו למסוק את הזיתים שלהם. עמדנו שם, כולל האבא הזקן שבגלל מחלת הסוכרת רגלו נקטעה ובמקומה הורכבה לו תותבת – אבל הוא לא מוכן לוותר על ההגעה לזיתים שנטע לפני עשרות שנים.

זכרנו את האירועים הקודמים שתיארנו למעלה ולקחנו את הזדמנות לתרגל היעדר עוינות. החיילים סירבו לאפשר לנו להמשיך אל הכרם, סירבו לתת סיבה ואיימו שיעצרו אותנו. אנחנו ניסינו להתעקש בלי להפוך אותם לאויבים. למרות הסיטואציה הלא נעימה באמת הצלחנו לשמור על טון רגוע למרות שהתעקשנו לקבל תשובות ועל הקשבה למרות שעמדנו על שלנו. ומה שיותר משמעותי כמובן, לא היינו נגד החיילים, לא נסחפנו ברגשות של עוינות אלא להיפך ניסינו להסביר את עצמנו ולחשוב ביצירתיות כדי לקבל מהם מענה שיאפשר לנו להבין איך לפתור את הבעיה.

מבחינה מעשית נחלנו הצלחה: הקצין החליט בסופו של דבר לאפשר למשפחה להיכנס לכרם ואחרי שראה את התותבת של האבא הסכים גם שימשיכו לנסוע ברכב למרות שבתחילה רצה שיתקדמו ברגל. זה היה משמח מאוד – הופתענו מההצלחה. אבל הסיטואציה עצמה היתה מאוד לא נעימה. בשלב מסוים החיילים צרחו עלינו ואיימו איומים שונים.

לפעמים מבטיחים לנו שאם רק נפעל בחמלה ותוך קשבה נצליח לפוגג כל דיסהרמוניה. המקרה הזה עם החיילים הוא דוגמא לעד כמה הבטחות מהסוג הזה הן אשליה. לטפח אי עוינות מחולל נסים בתוכנו אבל זו לא נוסחת קסם שתהפוך כל עימות ומאבק לסיטואציה הרמונית.

אקטיביזם כרוך לא פעם בהתמודדות עם מכשולים והתנגדויות. יכול להיות שכדי לגבור עליהן נצטרך להתווכח, לסרב ולהתעמת. דווקא משום כך חיוני שנטפח גישה של היעדר עוינות. רק כך נוכל לשמור על הלב והתודעה שלנו בסיטואציות המאתגרות הללו.


שמחתם של חקלאים שחוזרים אל אדמתם אחרי שהגישה אליה נמנעה בידי חיילים.

 

 

פורסם על ידי

<span dir=rtl>9תגובות ל‘התודעה הלא כבולה בקונפליקט’</span>

  1. שמחתי לקרוא. אכן זה לא קל לעמוד על שלך ולהישאר רגוע מול עוול, אבל זו בהחלט דרך יעילה – אם רוצים להשיג תוצאות.

    1. תודה ניצן.
      אני לא בטוח לגבי היעילות. למען האמת שנינו יודעים שיש מקרים שבהם הגישה שמתוארת כאן נכשלת.
      העניין הוא מה קורה בלב שלנו כשאנחנו שמים את עצמנו במקום המאתגר של קונפליקט ועימות. ושם, ללא ספק, הדרך המשוחררת שאינה נסחפת בעוינות, היא מה שחיוני לטפח.

      1. תודה אביב, אכן אתה צודק, זה גם לא תמיד יעיל (אם כי לפעמים כן)
        וגם החשוב הוא מה קורה בלב שלנו במקום המאתגר הזה…

  2. הי, תודה רבה על הפוסט החשוב, החומל והאנושי הזה 🙏

    שבוע טוב ומבורך, רוני

    בתאריך שבת, 7 במרץ 2020, 10:33, מאת דהרמה מעורבת חברתית ‏:

    > isrengdharma posted: " כתיבה: אביב במסיק לפני כמה חודשים הצטרפנו למשפחה > פלסטינית שבצמוד לכרמים שלה נבנה מאחז לא חוקי. כשהגענו עם בני המשפחה לפאתי > הכרם, כמה דקות הליכה מהבית שלהם, חיכו לנו חיילים שהורו לנו לעצור. אז חיכינו > וחיכינו. בני המשפחה שבסך הכול רוצים למסוק את הזית" >

  3. תודה על סיכום האירועים וניתוחם. העלית נקודות חשובות של לזכור מה היעד ולא להיקלע לעימותים מתישים ולעוינות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s