התרככות בימי קורונה – מתוך המפגש של קבוצת המדיטציה השבועית

במקום מסך זום. החורשה שליד אולם המדיטציה שלנו.

בימי הקורונה גם קבוצת המדיטציה הירושלמית שלנו עברה לזום. ב"מפגש" השבוע עלו דברים שאולי נוגעים לעוד רבים ורבות ולכן אנחנו מפרסמים כאן מעין רישום – חלקי – של המפגש. המפגשים שלנו מתנהלים כשיח פתוח בין כל המשתתפים והמשתתפות. גם השבוע השיחה היתה חופשית, פחות מסודרת ויותר רב גונית מכפי שיתואר כאן.
אם לתמצת הרי שהתבוננו מפרספקטיבה של חוסר ודאות וחוסר שליטה על מה שאנחנו חווים בימים אלו. גילינו שם את האמת הדהרמית של היעדר עצמיות מובחנת ואת ההיבטים החברתיים, הפוליטיים והאישיים של האמת הזו.

התחלנו בשיתוף על תחושותינו  בימים אלו שבהם הקורונה משבש את רוב מה שהורגלנו בו ושמרגיש כחיוני לרווחתנו. התיאורים כללו תחושות מגוונות: לחץ, כעס, חוסר אונים וגם נינוחות, הנאה ורוך כלפי אנשים שאנחנו כן באים איתם במגע.

חוסר שליטה, חוסר וודאות

אחרי כמה שיתופים כאלו הבנו שמה שמשותף להם הוא התגובה שלנו לחוסר שליטה וחוסר וודאות. קשה וכמעט אין טעם לתכנן שבוע מראש; אין לנו מושג כמה זמן נאלץ להמשיך להישאר בבתים שלנו; איננו יודעים אם נידבק, אם היקרים לנו יידבקו. אנחנו נאלצים לוותר על דברים שאנחנו רגילים לעשות; אנחנו נתונים לחסדיו של וירוס ואין לנו הרבה מה לעשות בקשר לזה: לכל היותר אנחנו יכולים להימנע מלבוא במגע עם אנשים. אבל אפילו אם נתנהג בצורה הכי אחראית שאפשר, ההשלכות של הנגיף עלינו תלויות בהתנהגות של אנשים אחרים שאולי מתרשלים בהקפדה על ריחוק חברתי. אנחנו תלויים בהחלטות של שרים ובעלי תפקידים – הבריאות שלנו תלויה בהחלטות שלהם, הפרנסה שלנו תלויה בהחלטות שלהם, מה שיקרה פה בחודשים הקרובים תלוי בהחלטות שלהם. נוסף לכל זה קיים גם המשבר הפוליטי שאין לנו השפעה עליו ואין לנו מושג כיצד יתפתח. נתניהו, גנץ ואחרים יחליטו כפי שיחליטו.

אבל האמת היא שזה תמיד היה כך. היומיום שלנו תמיד נתון למידה של חוסר וודאות וחוסר שליטה. רק שבדרך כלל רבים מאתנו ברי מזל ובשבילנו מדובר במידה "נסבלת" של חוסר וודאות וחוסר שליטה; הדברים בכל זאת מתנהלים פחות או יותר לפי "התכנית" או לפחות לפי הגיון שאנחנו רגילים אליו. וכך אנחנו יכולים לשכוח את חוסר היציבות של העולם ולהתנהל כאילו יש לנו שליטה. בזמנים "רגילים" כאב גרון הוא רק כאב גרון. בימים אלו כאב גרון יכול לעורר תחושות חרדה. בימים רגילים אנחנו יוצאים לרחוב בקלילות בלי לחשוש שמה יארע לנו משהו רע מחוץ לבית. היום הפגיעות שלנו הרבה יותר קרובה לפני השטח ונגישה לנו. בזכות זה, בימים אלו אנחנו קרובים יותר לאנשים שבגלל גיל או מצב בריאותי אינם שאננים כמונו ביחס למצבה של מערכת החיסון שלהם. אנחנו יכולים לחוות מעט ממה שהם מרגישים.

להיות לרגע אוכלוסייה מוחלשת

לא רק הבריאות, גם מימוש הצרכים הבסיסיים האחרים מתגלה כשברירי יותר מבדרך כלל. אולי החסכונות שלנו ספגו מכה עם קריסת שוק המניות; אולי העבודה שלנו כבר הופסקה או אולי "רק" אנחנו מרגישים את חוסר הוודאות התעסוקתי מרחף באוויר. מאיפה נשלם שכר דירה? גם כאן הפגיעות הכלכלית שלנו (שמביאה עימה כל כך הרבה חוסר וודאות וחששות בעוד ועוד תחומים של החיים) קיימת תמיד אולם נחשפת כעת ומתאפשר לנו לחוש אותה ואת משמעויותיה הנפשיות. אנחנו מכנים את המצב הנוכחי משבר אבל עבור רבים בחברה הוא המציאות "הרגילה". אנשים שמשתכרים שכר מינימום; אימהות חד הוריות; עובדות קבלן; פליטים ומהגרי עבודה, מובטלים ….

נשים ואנשים הפגינו יום אחר יום מחוץ לכנסת כדי לסייע לכחול לבן לשבור את הסרבנות של יולי אדלשטיין ולהביא שינוי פוליטי. והנה, בדיוק כשנראה היה שהלחץ המשותף – הציבור ברחוב והמפלגות בכנסת – מצליח, התברר שגנץ וחברי הכנסת שאיתו מורידים את כל זה לטמיון: חוסר האונים הפוליטי נחשף בצורה חריפה: עשית הכל והתנאים היו בשלים ובכל זאת מתברר שהפוליטיקאים  עושים כרצונם ומצפצפים עליך…. גם המצב הזה אינו חדש. בארץ הזו חיים מיליוני אנשים תחת דיקטטורה; ללא זכויות אזרח וללא זכות הצבעה לכנסת. מלכתחילה אין להם את האפשרות לייצוג פוליטי. הם והן יודעים יומיום שההחלטות מתקבלות בלי לספור אותם – להיפך, פעמים רבות ההחלטות מתקבלות במכוון על מנת לפגוע בהם.

כאקטיביסטים ואקטיביסטיות אנחנו מודעים לזכויות היתר שיש לנו ביחס לאוכלוסיות מוחלשות שאיתן אנחנו פועלים בסולידריות. לפעמים, כשאנחנו פחות מבינים את הפרטים של הפער הזה זה מוליד אי הבנות ופעולות שגויות. ובפעמים שמשמעות ההבדל זה נחשפת בפנינו זה מביא הרבה כאב. אנחנו יכולים לעמוד כתף אל כתף עם אלו שנתונים לאלימות המדינה ולחוסר הצדק  שמובנה בשיטה הפוליטית-כלכלית שלנו; אבל איננו יכולות לעמוד בנעליים שלהן. הפער תמיד שם. וגם עכשיו הוא קיים שכן המשבר הזה פוגע הכי קשה באלו שהיו מוחלשים עוד קודם לכן. עדיין, בימים אלו של חוסר ביטחון כלכלי, חשש לעתיד וכשהמערכת הפוליטית נחשפת עוד ועוד בעליבותה, יש לנו הזדמנות לחוות בזעיר אנפין את מה שנגזר על חלקים רחבים באוכלוסייה בשל פערי כוח ושלילת זכויות.

אנאתה והתרככות

ומכיוון שגם כיום רובנו מוגנים יחסית ועדיין נהנים מזכויות יתר הרי שלהיבט התודעתי של חוסר וודאות וחוסר שליטה יש תפקיד משמעותי במצבנו. ההיבט הזה יכול להשפיע האם נהיה במצוקה או אולי דווקא במידה של רווחה. כשאנחנו מסרבים להשלים עם חוסר הוודאות וחוסר השליטה התוצאה היא כעס, פחד וצורות נוספות של מצוקה רגשית. אבל דווקא בגלל שחוסר השליטה ברור כל כך יש כאן באמת אפשרות לוותר על הניסיון – הכל כך מורגל, אוטומטי שנדמה לנו שהוא הכרחי – לשלוט. ובגלל שחוסר הוודאות ברור גם הוא, יכול להיות קל יותר להסתכל פחות רחוק (גם זה הרגל שנדמה לנו הכרחי) ולהיות קצת יותר ביום הזה, אולי אפילו בכאן ועכשיו. כך, דווקא בתוך המשבר והתנאים הבעייתיים, אנחנו יכולים ויכולות למצוא נינוחות, רווחה ורכות – עובדה שגם האיכויות הללו עלו בשיתופים.

חוסר וודאות וחוסר שליטה הם במהות של אחת האמיתות הבסיסיות שהדהרמה מזמינה אותנו לגלות. האמת של אנאתה – שהתפיסה שלנו את מהותם של דברים ואת מהותנו שלנו כבעלי עצמיות מוגדרת ומובחנת רחוקה מלהיות מדויקת. זה אחד הדברים הבסיסיים שמתגלים כשהיכולת שלי לצאת מהבית (ההחלטה של הממשלה על החרפת הסגר או צמצומו) תלויה בהתנהגות של מיליוני האנשים האחרים שחיים כאן (האם נזהרו וביחד סייענו לצמצם את התפשטות הנגיף, או להיפך, אולי רבים מהם התנהגו אחרת ולכן אאלץ להישאר בבית תקופה ממושכת). זה אחד הדברים הבסיסיים שמתגלים כשלצורך הבריאות והשקט הנפשי שלי אני זקוק לטיפול הנבון והמסור של אדם אחר – רופא/רופאה. אולי רק אתמול כעסתי על מתנחלים והרופא שלי מתנחל. אולי פחדתי מערבים והרופאה שמטפלת בי ערביה. אולי בזתי לחרדים ואני מתמסר כעת לידיו של איש צוות רפואי חרדי.

התפיסה הלא מדויקת של עצמי מובחן שיכול לשלוט על גורלו ולתכנן את צעדיו מצמיחה איכות קשה. אם נמשיך לאחוז בה חזק גם בימים אלו שבהם היא מאותגרת מכל הכיוונים אזי אנחנו נידונים לכעס, תסכול ופחד… אלו מאתנו שחשים מעט רוך ונינוחות בימים הללו זוכים לחסד הזה הודות להתרופפות מסוימת של האיכות הקשה הזו: אנחנו מניחים מעט להחזקת העצמי המובחן שלנו וזוכים להתרכך.

פעולה בעולם

אין צורך לשים יותר מדי משקל על ההיבט התודעתי. הוא חשוב אבל הוא בוודאי אינו התמונה כולה. בימים כאלו כשחופש הפעולה "החיצוני" שלנו מוגבל במידה רבה אנחנו יכולים להימשך יותר ויותר פנימה. כשהמערכת הפוליטית מאכזבת ומסואבת כל כך אנחנו עלולים לחשוב שאין כל טעם לפעולה אקטיביסטית.

אלא שהיום לא פחות מבימים אחרים אנחנו רואים עד כמה נדרש תיקון חברתי. גם היום כמובן נדרשת סולידריות חברתית. גם היום – למרבית הפלצות – המערכת השלטונית מעדיפה את צרכיהם של החזקים ופוגעת דווקא בחלשים ביותר. גם היום האתגרים מעוררים עוינות וחשדנות בין קבוצות אוכלוסייה. פגיעתו של נגיף הקורונה מועצמת לא מעט בגלל אורח החיים של החברה הצרכנית-קפיטליסטית. ועוד ועוד….

הפניה פנימה לא משנה דבר מכל אלו. להיפך, הפניה פנימה מייצרת אשליה שאנחנו לבד. ולבד באמת שאיננו יכולים לפעול. אבל אנחנו לא לבד. לא סתם אחד משלושת האוצרות של הדהרמה הוא הסנגה, הקהילה המתרגלת. רשת אקטיביסטית, שותפות שמבוססת על אכפתיות, חזון ועשייה – נדרשים גם היום.

פורסם על ידי

<span dir=rtl>תגובה אחת ל“התרככות בימי קורונה – מתוך המפגש של קבוצת המדיטציה השבועית”</span>

  1. תודה רבה על הפרספקטיבה הנבונה על מה שאנחנו עוברים בימים אלה. דברים מדויקים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s