תיקון ליל שבועות: לא תגנוב, לא תחמוד, לא תענה ברעך עד שקר – דיווח על שורה של התנכלויות באדמות דיר איסתיא וחארס

דיר איסתיא

 

אתמול, ערב שבועות, בילינו כמה שעות של אינטימיות ותסכול. אינטימיות עם חברים מדיר איסתיא וחארס ותסכול נוכח ההתנכלויות השיטתיות של המדינה ומתנחלי האזור: בניה ישראלית לא חוקית על אדמות פרטיות של תושב דיר איסתיא, מניעה מחקלאי תושב דיר איסתיא לבנות בור מים להשקיית כרם הזיתים שלו והחרבה של כרם זיתים של תושב חארס בצמוד להתנחלות רבבה. מעשים מהסוג הזה הם לא דבר חדש או נדיר. אולם בימים אלו הם מתרחשים בהקשר של תכנית הסיפוח של הממשלה שבמסגרתה השטחים החקלאיים של דיר איסתיא וחארס אמורים להיות מסופחים (אבל הכפרים עצמם ובעלי הקרקעות לא). בערב חג מתן תורה ועשרת הדיברות כך נראים החיים תחת שלטונה של ישראל.

תיקון ליל שבועות: לא תגנוב, לא תחמוד, לא תענה ברעך עד שקר
כתיבה: שלומית וגיתית

אנחנו עוצרים לצד הדרך, יורדים מהרכב, טור של א/נשים צועדים לעבר כרם הזיתים שסיפרו לנו שהושחתו. בעלי הקרקע, פלסטינים, ישראליות וישראלים, צועדים בין השיבולים הצהובות- לבנבנות, מתכופפות תחת רגלינו נזהרים מדקירות הברקנים שמקשטים בנקודות סגולות את השדה הצהוב.

מגיעים לשטח שנמצא בצמוד להתנחלות רבבה. אדמה דשנה בצבע חום כהה עשיר נגלית – אדמה ריקה מצמחייה שניכר שכלים כבדים חפרו והפכו בה לא מזמן. "אז איפה הכרם שלך?", אנחנו שואלים את אבראהים שרצה להראות לנו את עציו שניזוקו. "זה היה הכרם", הוא מצביע על האדמה והסלעים הגדולים שנחפרו מתוכה. הגענו ל"בית קברות ענקי" של 200 עצי זית, חלקם ניטעו לפני 50 שנה והצעירים שבהם בני 15, כפי שמעיד הבעלים. עכשיו אנחנו מבחינים בחתיכות גזעים ושורשים מבצבצים מתוך האדמה. כל העצים נכרתו וכוסו באדמה אין להם כמעט זכר.

לפני מספר ימים "מישהו/ם" הגיעו עקרו רמסו כתשו את העצים וקברו אותם תחת האדמה, זה מצריך שימוש בכלי רכב כבדים, לוקח כמה שעות טובות ורעש של כלי עבודה. למחרת הגיעו בעלי האדמה לשטח. הלב מתכווץ למחשבה איך הרגישו כשראו שהכרם שלהם נעלם. בעל הקרקע שאל את אנשי הביטחון של הישוב רבבה וחיילים שהגיעו לשטח האם ראו מי עשה זאת קיבל התשובה התמוהה "אין לנו מושג".

הבתים של רבבה גובלים בשטח החלקה, בקלות ניתן לראות מהם את הנעשה בה. אנחנו שמענו בלי מאמץ את קולות הילדים משחקים בבתים הסמוכים, מצלמות אבטחה מפוזרות סביב הישוב ומסביב לחלקה. אבל לגורמים הישראלים "אין מושג". כשעמדנו שם, אחרי דקות ספורות, התקרב רכב האבטחה של הישוב לעברנו לבחון מעשינו וקצת אחר כך הגיעו גם ג'יפים של הצבא. אבל כשבמשך יום שלם הדחפורים חפרו וכתשו, איש לא ראה ואף קצין לא שמע.

בליבי אני אומרת "באמת אין להם מושג"!!!!

הכרם שחרב – לא נותר זכר מ- 200 עצי זית

כשחזרנו לכיוון הרכבים חיכה לנו רכב צבאי, קצין בדרגת סרן הודיע לנו שעלינו להזיז הרכבים, והוסיף שמאז "האירוע המצער" השטח הוכרז כשטח צבאי סגור ולכן אף אחד מלבד הצבא אינו יכול להגיע אליו. זו שיטה ידועה לפעולה המאפשרת להרחיק מהמקום פלסטינים ופעילים ישראלים, גם אם מדובר בקרקע פרטית של אותו אדם. הסרן הוסיף שידוע לצבא שיש כוונה לקיים במקום הפגנה בימים הקרובים של בעלי הקרקע והם מונעים אותה ע"י סגירת השטח בצו.
זכות ההפגנה – זכות בסיסית בדמוקרטיה אינה מותרת כלל לפלסטינים. כל הפגנה נחשבת בלתי חוקית ומפוזרת ע"י הצבא, לעיתים באלימות.

נותרתי עם הרגשה של ייאוש ותסכול של אין ממש מה לעשות חוץ מלהיות שם לצד בעלי האדמה שעמל ידיהם הוחרב. היום בשעה 12 מתארגנת תפילת מחאה בשטח האדמה, כנראה יגיעו אנשים מכפרי האזור ומעט פעילים ישראלים. נתפלל שתתאפשר המחאה השקטה ויעבור בשלום.

הכרם שחרב התנחלות ורבבה

דר. ג'קל ומר הייד
לא פשוט לפגוש את שגרת ההתנכלות היומיומית לפלסטינים. לא פשוט כי המתנכלים הם אותם אנשים שחלקנו נפגוש בארוחות משפחתיות, במכולת, באולם הקולנוע, בעבודה. והלב מסרב להאמין ולתפוס שהם – אנחנו – עסוקים באופן יומיומי  בפגיעה מכוונת ושיטתית באנשים אחרים או בהעלמת עין מכוונת ממעשים שכאלו. פגיעה שלא משנה מה הדעות הפוליטיות שלך בנוגע לגורל השטחים – אדם הגון לא יכול להשלים איתה.

ועולה השאלה המפחידה – איך יכול להיות שהתרחקנו כל כך מהציווי הבסיסי 'סור מרע ועשה טוב'? תחושה של ד"ר ג'קיל ומר הייד. חברי קהילה, בני משפחה שמשלבים בשגרת חייהם פגיעה שיטתית באחרים. אני נזכרת בסרטון הנוראי של אותו שוטר אמריקאי שיושב וחונק בברכיו בחור אפרו אמריקאי- בוודאי גם לו יש משפחה וקהילה אליה הוא משתייך. מה התנאים בהם נוצרת בנו ערלות לב, עד כדי פגיעה מכוונת באחרים?  ומה הם התנאים המאפשרים לנו לעצום את עינינו באופן מתמשך?

זה לא הם ואנחנו. שהרי הצבא (ילדינו) והמשטרה, המייצגים אותנו אזרחי ישראל, אינם מטפל באופן מכוון ושיטתי בתלונות של פלסטינים ובאלימות המופנית נגדם ונגד רכושם. זו מדיניות מכוונת וידועה לכול: אזרחים ישראלים עושים את העבודה השחורה של השלטת טרור מכוון, גזילת אדמות ופגיעה באנשים חפים מפשע, בחסות ובשמירה מלאה של הצבא. ואני חושבת על הקצינים שפגשנו – שיכולים להיות ילדינו, משפחתנו – ועל התהליך שהצבא מעביר אותם כדי שיוכלו לעמוד שם ולסגור את ליבם לתחינת בעלי השטח. כדי שיוכלו להצדיק את האיסור להפגין בשקט מול הגזל וההריסה המכוונים. כדי שיוכלו להרוג בליבם את התנועה שבוודאי התעוררה גם בהם – לעזור למי שפגעו בו. ואני נזכרת בסרטון של השוטר שחונק בברכיו את אותו עצור אפרו- אמריקאי ונזכרת בשלושת השוטרים האחרים שעמדו סביבו ולא עשו דבר. האטימות בעיניהם- גם להם יש משפחה, גם הם חלק מקהילה. כל כך מעט נדרש כדי שכולנו נהפוך לאטומים.

מים רבים לא יוכלו לכבות…

לפני הכרם שהושחת מחוץ לרבבה הלכנו עם נידאל ומחמוד אל כרם אחר באדמות דיר איסתיא קילומטר צפונה מרבבה. שם פגשנו את הצד המשלים והעצוב של השחתת הכרם ליד רבבה. נידאל, מחמוד ושאר חקלאי הכפר מעבדים את אדמות משפחותיהם מזה מאות שנים. והנה כחלק מאותה מדיניות של התשה מכוונת והתנכלות, הם אינם מורשים לבנות על אדמותיהם ולו מאגר מים כדי להשקות את השדות. לאחרונה מחמוד ונידאל כן ניסו לבנות בור מים קטן לאגירת מים בתוך כרם הזיתים של מחמוד. בריכה קטנה בשטח חקלאי גדול של הכפר, מוקפת מאות דונמים של כרמים – אנחנו הלכנו כרבע שעה מהכביש עד שהגענו אליה בלב השטח החקלאי.  ובכל זאת הצבא והמנהל האזרחי שאינם רואים דבר המבוצע על ידי יהודים (עקירות של מאות עצי זית, הריסה מכוונת של מטעים, השחתה של ציוד ובתים, הריגת בעלי חיים) , גילו מיד את אותה בריכת השקיה קטנטנה שבעל קרקע בנה על אדמתו ושלחו צו הפסקת עבודה עם איום במאסר עם העבודה תימשך.

ונידאל  שכבר פגשתי עבר – אדם מרשים, מלא שמחת חיים המשתתף בפעילויות שונות של מפגשים בין ישראלים לפלסטינים – מותש ועצוב וחרד. אינו ישן בלילות. אינו מפסיק לחשוב למה נטפלו אליו, האם יש מזימה חדשה של המתנחלים. והפחדים האלו שעלולים להיראות כפרנויה, מובנים כל כך, למי שמבקר בשטח ורואה את הפעילות השיטתית של המדינה וארגוני מתנחלים. והרי זו המטרה – לדכא ולהתיש את האוכלוסייה המקומית. ליצור תנאים של חוסר אונים מוחלט, לכבות את נשמתם. קל יותר לשלוט באנשים מדוכאים המסתובבים כצל של עצמם.  ואני חוזרת לשאלה הראשונית מה התנאים שמאפשרים פגיעה מכוונת ועצימת עיניים של הסובבות/ים? ואיך יכול להיות שאנחנו שולחות/ים את ילדינו וילדותינו – אותם ילדים/ות שאנחנו מקדישים את כל משאבינו ואהבתנו כדי לשמור עליהם/ן – לחינוך מחדש והשחתת הלב?

את הבוקר התחלנו ליד בריכה אחרת – בריכה שנבנתה מחוץ להתנחלות יקיר. צעירים יהודים מההתנחלות בנו אותה בשבועות האחרונים על אדמתו של תושב דיר איסתיא. זו כבר הפעם השלישית שבעל השטח מגיע למקום. הוא כבר הזעיק צבא ומנהל אזרחי ואנחנו כבר הגשנו תלונה במשטרה. אבל בניגוד לבור המים של נידאל ומחמוד המנהל האזרחי אינו פועל נגד הבריכה שתושבי יקיר בנו. והתלונה שהגשנו במשטרה לפני פחות משבועיים כבר נסגרה בלא שהמשטרה נקטה כל פעולה.

 

הלב הנאטם בשיחות סלון (או למה חייבים להסתכל לאנשים בעיניים)

אני ואת/ה מעדיפים לא להיות שם בשטחים. לא לבקר. לא לפגוש. יותר קל להתווכח בסלון ולהסביר מדוע הפלסטינים/ אפרו אמריקאיים אשמים במצבם, מאשר לפגוש את עיניהם הסובלות של האנשים. התגובה האוטומטית המתעוררת כשאני מספרת לחברים (המזוהים כמרכז שמאל) על ביקורי בשטחים – אותו טקסט שחוק איך הפלסטינים אחראים לגורלם, שיש בו בוודאי מן האמת (כמו כל שקר טוב) אבל מטרתו העיקרית היא לאפשר לנו להמשיך להתעלם. איזה ניצחון אדיר למסיתים – רטוריקה של הפחדה, דמוניזציית הצד השני, מתן התחושה שאין כל תקווה לשינוי. שהאחר הוא שאשם בהתעללות שלנו כלפיו. כך בוודאי חשב השוטר הלבן כשרגלו הייתה מונחת על צוואר העצור האפרו-אמריקאי. כך בוודאי חשבו גם חבריו.

ואני חושבת על הציניות האלימה והנוראית של הפוליטיקאים, שיודעים ומכירים היטב את המציאות היומיומית בשטחים ומדברים על כך שניתן לספח ונהוג בתושבים המקומיים בהומאניות. הם אלו ששולחים את הצבא, מחנכים את ילדינו לאטום אל ליבם, לקבור את מצפונם ואת ליבם הטוב, להפנות מבט כשפוגעים ומתעללים באדם אחר.

הביקורים האלו בשטח קשים עבורי. חוסר האונים והייאוש משתלטים גם עלי. ומתעורר רצון לברוח ולא להביט. ואני מתאמנת- כסוג של ציווי מוסרי – לשוב ולפגוש את אותם אנשים ועיניים, גם אם איני יכולה לעשות כעת דבר כדי לשנות את המהלך האכזרי והברוטאלי של ההיסטוריה, אני יכולה להציע עיניים והקשבה ועדות. החיים וההיסטוריה לימדו אותי שיש בכך כוח. אסור לשכוח שיש בכך כוח. כוח הלב המבקש טוב.

סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.
סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.
סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

פורסם על ידי

<span dir=rtl>3תגובות ל‘תיקון ליל שבועות: לא תגנוב, לא תחמוד, לא תענה ברעך עד שקר – דיווח על שורה של התנכלויות באדמות דיר איסתיא וחארס’</span>

  1. ואני, כמותכן מתקשה להכיל את הכאב והסבל של האנשים הללו, שכל "פשעם" היה שנולדו להורים ממוצא וצבע קצת אחר ,
    לחיות כאן ולהיות חלק מהמדיניות הזו נגד אנשים טובים וחפים מכל אשמה זה משהו שמתסכל ומעציב יוםיום.
    תודה שהייתם שם עימם ובשבילם,שכתבתם ושיתפתם.

  2. תודה רבה על הדיווח הכן הזה ועל העשייה שלכם/ן.
    זה מעורר מחשבה ונותן נקודת מבט קצת שונה ממה שמוצגת לנו בערוצי התקשורת הראשיים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s