בימים מציפים אלו

החודשים האחרונים מביאים עימם אתגרים רבים. גם אם התמזל מזלנו ואנחנו והקרובים לנו לא נפגעו בריאותית או כלכלית זו לא תקופה פשוטה. בפוסט הזה נשתף בהתכתבות בין כמה חברים לדרך ששיתפו אלו את אלו באתגרי התקופה.

לפני כן, נזכיר שאנחנו ממשיכים לצאת לימי המסיק. הימים עד כה היו נעימים מאוד ונשמח שתצטרפו אלינו. פרטים, תאריכים וטופס הרשמה נמצאים כאן.

———–

אירוע הזום על דהרמה ועשייה חברתית היה מוצלח ומעניין מאוד. מומלץ להאזין לשיחות השונות שנגעו בנושא ממגוון זוויות.
החבורה שיזמה את האירוע ממשיכה לרקום תכניות. השבוע יתקיים מפגש זום נוסף שיתמקד הפעם בדהרמה ופעולה ישירה. את המפגש יעבירו זוהר לביא, רוני הורביץ ואביב נוימן והוא יכלול גם שיח בקבוצות ואפשרות לחשוב ביחד. יום רביעי 19:30 – 21:30. הנה הקישור לזום ולמקרה הצורך הסיסמא היא 750809.

תוך כדי ההכנות לאירוע הזה ולבאים אחריו התפתחה התכתבות שחשבנו שכדאי לשתף בה.

רני

לא היו לי ימים מציפים כאלה.
אני מוצפת פניות.
המצב הנפשי של רבים רעוע ממש. מצוקה חריפה גם אצל אנשים שהמדיטציה שלהם "משגשגת".
אני מרגישה שהמסגרות הרגילות של לימוד דהרמה ממשיכות לחזק את החזקים והחלשים הולכים ונחלשים בלעדינו וזה מטריד אותי.

מעטות יכולות לקחת פסק זמן לריטריט בגלל תנאי הסגר. גרים עם אחרים, יש ילדים בבית, הזום מתיש…
אני מנסה להבין איך אפשר להציע את הכלים שלנו לכיוונים האלה.

לצעירי תל אביב ולאנשי המחאות – אני פחות דואגת.
עצם רוח המחאה כמתחזקת מחזקת אותם.  גם למול המשטרה.
וקצת זעזוע מעוצמת ההתנגשויות לא תזיק באמת לאף אחד.
סליחה אם אני נשמעת קרת רוח.
אינני אדישה. גם לי כואב לראות מכות.

להרגיש כאב עושה אותי אדם לא אטום אבל הי….
כואב לי
כואב לו
כואב לי שכואב לו
איך פקינג עוזבים את המקום הזה
אה, אי אפשר לעזוב

וזה לא רק רני שרה לעצמה ראפ הבוקר. כי שרידיי שיחות אמש עדין צורבים בתודעתה המתעייפת נוכח הלכי התודעה המזיקים האלה, שמושמעים מלבבות רבים … גם בהנהלות וועדי תובנה … אם בארזים שלהבת וגו'

יש כל כך הרבה מה לעשות בעולם ואין מי שיסגור ומה שימלא את החור שבדרך שלגביה המצאנו סיפור כאילו אפשר גם ללכת בדרך אחרת
כי אין
לא ארץ
ולא דרך
ולא אדם
"אחרת".

ודברים קשים קרו יקרו קורים
לבד וגם ביחד
בכל הדרכים

מישהו פה יכול להציע חיוך והומור?
אני מייד אכתוב או אקריא שיר

רני

—–

אביב

רני יקרה
את רואה ומרגישה את מה שמתרחש כאן וכתבת את זה בהיר ונוגע.
אחזור על שני דברים מתוך מה שכתבת.

"אני מרגישה שהמסגרות הרגילות של לימוד דהרמה ממשיכות לחזק את החזקים והחלשים הולכים ונחלשים בלעדינו וזה מטריד אותי".

יש לנו דברים חשובים לתת לתת למי שאתגרי התקופה כה מעיקים עליהם. אבל מעגלי הדהרמה – שבהם הכי קל לנו לתת – הם מעגלי החזקים. מה עם החלשים? אם אנחנו לא מגיעים אליהם אז אנחנו בעצם מגדילים את הפער בין מי שיש להם למי שאין להם. אנחנו לא יכולים להסתפק בכך שאנחנו עושים טוב. צריכים גם להסתכל אל מי הטוב שלנו מופנה ואל מי אנחנו לא פונים או אפילו מדירים.

והדבר השני  שכתבת – "יש כל כך הרבה סבל בעולם ואין מי שיסגור את החור….."

זו בדיוק, אבל בדיוק האמת של שבועת הבודהיסטווה.
הטקסט הנוגע הזה בדרך כלל מובן כחזון נפלא ומעורר השראה. אבל אם מאזינים למלים כפשוטן: "היצורים החיים הם רבים מספור; אני נשבע להציל את כולם". זה הרי בלתי אפשרי ומציף. בדיוק כמו שתיארת את העובר עלייך….  ברגעים שבהם אנחנו פחות קהי חושים זו  משמעות שמפוררת את השחצנות שלנו. ברגעים של חולשה משמעות הדברים עלולה גם לעורר חוסר אונים.

הלוואי שקבוצות הישיבה היו הופכות למענה לשני האתגרים הללו. על בסיס קבוצת הישיבה השבועית לצאת גם לפעולה שתומכת במי שזקוקים לתמיכה…. ליווי של חולים, סיוע חברתי, זה יכול להגיע רחוק. ככה "החזקים" יעשו משהו לטובת "החלשים". החור לא ייסתם אבל המיכל יהיה קצת יותר גדול.

——–

ערן

רני, תודה על השיתוף והכנות, להרגשתי זה חלק חיוני בדרך, להודות בצללים ובפחדים מבלי לשאוף להתנתק מהם לטובת אידיאל כזה או אחר.

דומני שאחד הקשיים המרכזיים המתעוררים ביתר שאת בישראל ובמדינות רבות אחרות בימים אלו הוא איבוד תחושת המסוגלות, אנחנו מוצפות ברגשות של חוסר אונים, תסכול ובלבול. המערכת שבה אנו חיות מתגלה במערומיה, שלד של פיצול, שאיפה לכוח ומעמד, עשייה לביתנו המצומצם ועוד. כמובן שערכים כאלה גם מוטמעים היטב בתודעה האישית וקשה מאוד לצאת מהם או אפילו להכיר בהם.

אני מניח שמה שקורה בימים אלו הוא שחלק לא מועט מאיתנו עוברים ממצב בו המערכת עדיין היטיבה אותנו, גם אם תחת קשיים דוגמת דרישות כלכליות מופרזות ואי נוחות מהכיבוש או מהידיעה שרבים מהמוצרים והשירותים בהם אני משתמש מקורם בניצול ועושק, למצב בו מתברר לנו שבהינתן התנאים המתאימים גם אנחנו מגלים שאנו בסך הכל אמצעים לשימוש בתוך המערכת הכלכלית והפוליטית הקיימת.

אנחנו נמצאים היום במצב מאוד פגיע מבחינה מערכתית וכמובן שזה מוצא ביטוי גם בעולם הפנימי. במקום לחיות במרחב שיתופי, שבו מעגל קהילתי תומך בנו ואנו תומכים בו, גשמית, נפשית ורוחנית, אנו חיים במרחב אינדיבידואליסטי, שבו הכסף הוא המלך ובלעדיו אנו מאבדים גישה וביטחון. אני תוהה כיצד תיראה מערכת שבליבה תובנות דהרמיות, המלאכותיות של מושגי השלי ושלך, השימה במרכז של חמלה ויציבות פנימית, ההבנה העמוקה של החדירה ההדדית של כל התופעות.

כרגע אנו חיים במצב בו הסדרי החיים המקובלים שונים במידה רבה מתובנות הדהרמה. השאלה היא האם מספיק מאיתנו יהיו מוכנים להרפות באופן יזום מהסדרים אלו, ובשלב הבא אף ליצור מערכת חיים דהרמית. משמע, לממש חזון מערכתי חיובי. זאת כמובן משימה מאתגרת במיוחד בהתחשב בצורך לחדשה בצורה יומיומית עם כל החיכוכים האפשריים. הכלים הפרקטיים כבר נמצאים אלא שללא הנעה עמוקה ורצון בשל קשה עד מאוד לבסס שינוי ארוך טווח, הן במערכת הפנימית והן במערכות קולקטיביות.

אם הרצון לא יבשיל, אני מניח שמה שיקרה הוא מה שקורה בחיים האישיים, המערכת איכשהו תתייצב ואנו נשכח ונמשיך לחיות כרגיל עד המשבר הבא.

מבחינה מעשית, הדוגמה של בית הסנגהה מעוררת השראה בעיניי, הנכונות להשמיש את המרחב לקבוצה רחבה במקום לפעול לפי ההגיון הכלכלי של רווח כספי. אולי שווה לאתגר לכיוון שכזה, מהם המשאבים העומדים לרשותנו וכיצד אנו יכולים כבר היום להעניק ולו חלק מהם בכדי להקל על הסבל העכשווי ולזרוע זרעים של חזון אחר.

מאחל שנמצא בעצמנו עצמאות ואומץ,

פורסם על ידי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s