משפחה אחת שלושה סיפורים

נוהל 1

משפחה פלסטינית אחת. אין בה שום דבר יוצא דפן זולת העובדה שפעילים שלנו מכירים אותה. והנה במהלך ארבעה חודשים ישראל מנעה מאבי המשפחה מלהגיע לעבודה בגלל שאחותו חלתה בקורונה, אחת הבנות נאלצת להסכין עם מעצרו של בן זוגה עימו התחתנה לא מזמן ומבת אחרת נשלל היתר העבודה בגלל תלונה שגם המשטרה מסכימה שהיא תלונת שווא. משפחה אחת ושלושה סיפורים קטנים שממחישים שגרה נטולת דרמות תחת הכיבוש. הסיפורים הללו ממחישים גם עוד דברים – את העמידות הנפשית המדהימה של פלסטינים וגם את הדרכים שבהן ישראלים וישראליות יכולות לפעול בהצלחה בסוגיות שמשפיעות על חייהם של מיליוני אנשים שחיים כאן.
התיעוד שלהלן מציע גם דרך להצטרף ולתמוך בעשייה.

כל "סיפור" כזה מצריך – לבד מההתמודדות הנפשית – לשלם לעורכי דין או אנשי מקצוע אחרים שיפעלו מול מערכת הדיכוי הישראלית. על הרקע הזה זוהר פועלן המדהים של סילביה פיטרמן, רונית דהאן רמתי ושותפותיהן מצוות "משטר המניעות – "הרשימה השחורה" במחסום-ווטש שבהן נעזרנו בסיפור השלישי שנביא להלן. לאורך השנים הן טיפלו – בהתנדבות – בבקשות של אלפי פלסטינים להסרת מניעה. במקום עורכי דין שהיו לוקחים אלפי שקלים הן נותנות את הסיוע החיוני הזה בחינם ותוך מחויבות ומסירות מעוררות השראה. במקרים המסובכים יותר הן נעזרות בעורך הדין תמיר בלנק אשר מסתפק בתשלום מינימלי.

מיד נספר את סיפורה של המשפחה. אבל ראשית אנחנו מנצלים את ההזדמנות כדי להציע לתרום ולאפשר לסילביה ושותפותיה לסבסד ייצוג משפטי לפלסטינים שזקוקים לכך:
את התרומות אפשר להעביר בביט לעדי במספר טלפון 050-692-8015 (אם ביט אינו נוח כיתבו לנו ונמצא אפשרות אחרת)
אנא כיתבו בהערות "תרומה להסרת מניעות" והוסיפו את כתובת המייל שלכם/ן כדי שנוכל לאשר את קבלת התרומה.

האבא מנוע קורונה

אלו היו חודשי הקורונה. איהאב ושני אחיו שגרים באחד מכפרי הגדה הגיעו כמו בכל יום אל המחסום בדרך לעבודתם בישראל. הפעם חיכתה להם הפתעה: "אינכם יכולים להיכנס", נאמר להם. "אתם מנועי קורונה". כל מיני סוגי מניעה יש לפלסטינים והנה נוסף סוג חדש – מניעה בשל הקורונה, מן הסתם כדי שמי שנושא את הנגיף לא יכנס לישראל. אבל איהאב ואחיו כלל אינם חולים וגם לא באו במגע עם חולה מאומת אז מה ענין קורונה?

כשביררו נאמר להם שמאחר שאחותם חלתה בקורונה היתר הכניסה שלהם לישראל הושעה. אלא שאחותם גרה באזור אחר של הגדה המערבית מרחק כמה שעות נסיעה מהם והם כלל לא ביקרו אותה בתקופה האחרונה. לישראל זה לא ממש אכפת. הם פנו למת"ק (מנהלת התיאום והקישור במנהל האזרחי) פעם ועוד פעם ועוד פעם ותמיד אותה תשובה "מנועי קורונה". כך במשך שבועות.

בשורה התחתונה – מצד אחד המדינה סירבה ומסרבת לקחת אחריות על הטיפול בחולי קורונה פלסטינים ועל חיסון האוכלוסייה הפלסטינית מפני המגיפה. מצד שני ישראל מקפידה לדעת מי הפלסטינים שחלו בקורונה – אפילו שכלל אינה מטפלת בהם – והיא גם יודעת מי קרובי המשפחה שלהם. עד כדי כך מגיע עומק השליטה שלנו בפלסטינים ועד כדי כך מרחיקת לכת ההתנערות שלנו מאחריות לשלומם.

וכמובן שלמדינה כלל לא אכפת שאיהאב ושני אחיו לא נפגשו עם אחותם באותה תקופה ולא יכלו להידבק ממנה ולכן אין כל סכנה בכניסתם לישראל. וכך, פרנסתן של שלוש משפחות פלסטיניות נעצרה למשך חודש. ומי יודע כמה זמן זה עוד היה ממשיך.

כשביקרנו את המשפחה אז גילינו את הסיפור ושכבר חודש איהאב ואחיו אינם יכולים להגיע לעבודה. "למה לא סיפרת לנו קודם?" שאלנו את איהאב. שנים שאנחנו מכירים את המשפחה ואנחנו יודעים באיזה עוני היא חיה ועד כמה המשכורת הלא גבוהה שאיהאב מרוויח בעבודה קשה חיונית עבורם. ומכיוון שבמשפחה הזו מותר לצחוק על הכל ענינו בעצמנו: "בעצם אתה מבסוט שאתה לא צריך ללכת לעבוד. רצית חופש!". אבל אחרי שצחקנו הוא הרצין ואמר כמה המצב קשה.

התקשרנו לעיתונאית הארץ עמירה הס וסיפרנו לה את הסיפור. והיא, לא התעצלה, עשתה כמה טלפונים למנהל האזרחי ותוך 24 שעות ה"מניעה" השערורייתית בוטלה. "מסתבר שעדיין יש מי שמקשיב לי", היא העירה. התקשרנו לאיהאב לספר לו והוא מיד נסע למחסום כדי לבדוק, לא היה מסוגל להמתין עד למחרת בבוקר. "נתנו לי להיכנס", הוא התקשר אחרי שעתיים. וכך חזרו איהאב ואחיו לעבודה. את המשכורות של החודש בו נמנע מהם להתפרנס איש לא יחזיר להם.

הבת שדואגת לבן זוגה שנעצר

עבר חודש ואולי חודשיים והמשפחה התקשרה כדי לספר שבן הזוג של אחת הבנות – בסמה שמה – נעצר בידי הצבא. ג'מאל חזר בלילה מהעבודה וחיילים שהתעמתו עם פלסטינים החליטו שהוא יידה עליהם אבנים. בסמה וג'מאל התחתנו לפני מספר חודשים; זוג צעיר טרי. כמה ימים אחר כך ביקרנו את המשפחה ופגשנו גם את בסמה שחזרה לבית הוריה. החרדה והאומללות ניכרו על פניה.

מעצר בכלא הישראלי הוא לא דבר נדיר לפלסטינים. גם אבא של בסמה היה עצור לפני שנים. ובכל זאת, החרדה שם וחוסר הידיעה שם והמתח שם – כמובן. ג'מאל סיפר לבסמה כיצד הוכה במעצר. ביקורי משפחה הוא לא מקבל אבל הם מצליחים לדבר בטלפון כמה דקות בשבוע.

בהתחלה בסמה והוריה עוד קיוו שתוך שבוע, שבועיים הצבא יכיר בטעותו וישחרר את ג'מאל. אנחנו היינו הרבה פחות אופטימיים. לאט לאט הפציעה בהם ההכרה שהמשפט יימשך חודשים ארוכים שבמהלכם ג'מאל יישאר בכלא. בדרך כלל ישראלי שמואשם בעבירה יכול להשתחרר ואינו צריך להיות בכלא במהלך משפטו. לא כך כששופטים פלסטינים.

אחרי כמה שבועות חוש ההומור של בסמה חזר. "הוא הולך לעשות טיפול שיניים על חשבון הצבא. אמרתי לו שישם שיני זהב. שאני רוצה אותו בחזרה כולו זהב על חשבון הכיבוש". בבית המשפט הצבאי העניינים מתקדמים בעצלתיים. התביעה מתבססת על עדות של חייל שלכאורה זיהה את ג'מאל כמי שיידה אבנים. אלא שהתיאור שהחייל נתן בבירור לא מתאים למאפיינים הגופניים של ג'מאל. בשביל התובע הצבאי זו לא סיבה להודות בטעות. במקום זאת הוא ביקש לדחות את מועד הדיון. ובינתיים ג'מאל בכלא הצבאי. החיים עוברים שבוע אחר שבוע ובשביל בסמה תאריך הדיון הבא הוא היעד אליו היא נושאת עיניים.

בת אחרת "מנועת משטרה"

דלאל עובדת בהתנחלות. לפני כמה שבועות אחת התושבות שם – שידוע שאינה צלולה –  התלוננה במשטרה שדלאל לכאורה תקפה אותה. וכך נכנסה דלאל לקטגוריה של "מנועת משטרה", היתר העבודה שלה הושעה והיא נאלצת לא להגיע לעבודה. מדובר במתלוננת סדרתית והמעסיק של דלאל אמר לה לא לדאוג כי בתוך שבועיים המניעה תוסר.

אחרי שבועיים המשטרה אכן החליטה שאין בתלונה ממש. אבל הסרת המניעה תתרחש רק אחרי שבפרקליטות יורו על סגירת התיק. הפרקליטות אינה ממהרת וסגירת התיק יכולה לקחת חודשים. ושוב חוש ההומור המשפחתי: "מי שסובל באמת זה הארוס שלי", אומרת דלאל. "כל יום הוא צריך לקחת אותי לטייל במקום אחר". "ובגלל שאסור להם להיות לבדם" ,מסבירה האמא וצוחקת, "האחיות הקטנות של דלאל מצטרפות ומרוויחות טיולים".

אבל עובר עוד שבוע ועוד שבוע ודלאל במצוקה. פנינו עם המקרה שלה לסיליביה ורוני שכמו תמיד מיד נרתמו ובעזרת צוות המתנדבות של מחסום-ווטש שפועל איתן טיפלו בניירת והגישו את הבקשה הדחופה לסגירת התיק והסרת המניעה. אחרי אלפי מקרים כאלו סילביה שוחה היטב בנבכי הבירוקרטיה המתישה של משטר ההיתרים. "בעצם, יכול להיות שבמקרה של דלאל אפשר לפעול בדרך נוספת", היא מסביר ומיד מפעילה את הצוות שלה כדי לכתוב מכתב נוסף.

דלאל עדיין מחכה אבל אנחנו מקווים שסילביה תצליח לפתור את הענין בקרוב.

וזו הזדמנות לתרום ולסייע לסבסד ייצוג משפטי במקרים שבהן צוות המתנדבות המסור הזה זקוק לסיועו של עורך הדין תמיר בלנק (אשר מסתפק בתשלום מינימלי).
את התרומות אפשר להעביר –
בביט אל עדי במספר טלפון 050-692-8015 (אם ביט אינו נוח כיתבו לנו ונמצא אפשרות אחרת)
אנא כיתבו בהערות "תרומה להסרת מניעות" והוסיפו את כתובת המייל שלכם/ן כדי שנוכל לאשר את קבלת התרומה.

ואפשר כמובן להצטרף אלינו ולמתרגלים והמתרגלות שבונים קשרים עם שותפים פלסטינים ועומדים לצידם בעת הצורך.
בשאלות לגבי העברת התרומה או הצטרפות לעשייה אפשר לכתוב אלינו ונענה בזריזות.

אלו שלושה סיפורים של משפחה אחת מארבעת החודשים האחרונים. משפחה רגילה אבל פלסטינית. אינספור סיפורים נוספים כאלו – לכל משפחה פלסטינית הסיפורים שלה – שלעולם לא מגיעים לידיעת הציבור הישראלי הם השגרה הלא דרמטית של מציאות החיים תחת כיבוש.

נוהל 3

פורסם על ידי

<span dir=rtl>4תגובות ל‘משפחה אחת שלושה סיפורים’</span>

  1. תודה על השיתוף אביב,סיפורים נוגעים ללב.
    מדהים שעדיין שומרים על הומור בכל הדיכוי השיטתי והבירוקרטיה הבלתי אפשרית.
    העברתי לעדי בס תרומה עבור הסרת מניעות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s