ים-יבשה – על גבולות ארעיים במחוז סלפית ובתוכנו

הפגנת המחאה ליד מאחז נוף אב"י באדמות סלפית בזמן שהמפגינים הפלסטינים מתפללים כמה מאיתנו יושבות במדיטציה

 

ביום ששי הצטרפנו להפגנה השבועית של תושבי מחוז סלפית מול המאחז שהוקם על אדמותיהם. אחרי ההפגנה נסענו אל דיר איסתיא וביקרנו שתי משפחות שחיילים פרצו בלילה.

אלנה מספרת:

ביום שישי האחרון יצאנו לאיזור סלפית בשומרון.
גם שם הוקם מאחז לא חוקי, שחולש על כרמי זיתים של פלסטינים ומונע כניסה לעבודת החקלאות החיונית. 

גם שם הגבולות נזילים, מזיגים – לתערובת אחת, שהיא הכיבוש .

על הכביש, שממנו נפרצה הדרך למאחז, מסומן כתם על הכביש, שמסמן את הירידה לשוליים. יותר שוליים מזה ונאבד את ה"סֶנְטֶר". אנחנו עוברים את הכתם וממשיכים עוד מעט עד הירדה על הכרמים. והטבע מסרב למחאה המתגבשת, ממשיך בשתיקתו היפה. 

כשאנחנו מגיעים לנקודת המפגש, החיילים בדיוק מסמנים בסס"ל גבול ארעי שאותו אסור יהיה לנו לחצות. משתתפי ההפגנה בשבוע שעבר, טוענים שהחיילים ירדו מסלעה אחת מטה. מכאן והלאה זהו שטח צבאי סגור, הם מהדקים דפים לבנים A4 שעליהם מתנוסס "אין מעבר" בשלוש השפות.

בראש שלי מתחיל משחק "ים יבשה" שהיינו משחקים ביסודי. כשאומרים "יבשה" חובה להימצא בצד הנכון של הקו . ומה קורה כשלא?
מי נפסל?

רגע לפני שמתחילים בתפילה – מבצבצת דמות של צעיר יהודי שהגיע מכיוון המאחז שעל ראש הגבעה, מאחורי החיילים. שטח צבאי סגור – כלומר, פתוח רק לא לכולם. 

תפילת יום ששי בצהרים כחלק מההפגנה נגד המאחז
תפילת יום ששי בצהרים כחלק מההפגנה נגד המאחז (צילום: אייל רוזין)

 

התפילה מתארגנת תחת השמש הקופחת . אני לא מבינה את המילים אבל המנגינה מתגנבת אליי למדיטציה, שבה אנחנו נוכחוֹת, בחמלה לכל הנמצאים – הפלסטינים נגזלי האדמה, החיילים נגזלי החירות והרבה חיים, שהיו יכולים להיות אחרת.
תפילת יום השישי שלי, לשבת של שלום. לחיים של חירות. 

בזמן התפילה חלקנו במדיטציה. החיילים מאחור.
בזמן התפילה חלקנו במדיטציה. החיילים מאחור (צילום: אייל רוזין)

 

המאחז נמצא בראש הגבעה מאחורי החיילים ובלב השטח החקלאי של סלפית. בכל שבוע מגיעים פלסטינים מהאזור להפגנה ולפעמים אנחנו מצטרפים אליהם.
המאחז נמצא בראש הגבעה מאחורי החיילים ובלב השטח החקלאי של סלפית. בכל שבוע מגיעים פלסטינים מהאזור להפגנה ולפעמים אנחנו מצטרפים אליהם.


אחרי ההפגנה המתפללת, או התפילה המפגינה, אנחנו נוסעים למשפחה של סעיד. סעיד תושב דיר איסתיא, שכל השנים פועל למען חיים טובים לילדיו. הוא מנסה שוב ושוב להקים מחדש את הכרם שלו שישראל עקרה לפני כמה שנים, עובד במכולת האיזורית. עודר אהבה, קוצר תקווה. 
עכשיו, בנו עצור. במקום   מילות הסבר, החיילים כיוונו רובים  לראשו ב 3:20 לפנות בוקר והילדים בכו במיטותיהם. 

התיישבנו לשמוע את הסיפור על המעצר בשלישי בלילה. הבית עוד המום מטלטלת החושך והוא מגולל את הסיפור בעברית. מדי פעם בנו הקטן מתבונן בו. מדי פעם יוצא. אישתו מצטרפת בשלב מסוים ומשתפת במילים בשפה הערבית ובעיניים בשפת הלב.
הם ישנו כולם – הוא ואישתו ובנותיהן ובניהם- כשלפתע התעוררו ומעליהם קבוצת חיילים, אוחזים ברובים ומסמנים שששששש עם האצבע על הפה. 

הגבולות נחצים בשקט . ים יבשה ים. 

במצולות עולים קולות של ילדים בוכים בחדר אחד, עצורים עם חיילים שותקים. 
בחדר השני – בתו צועקת "אבא!" והוא לא יכול לגשת.
מישהו מצלם. נשים ללא חיג'אב, בלבוש שינה והצעקות לא עוצרות את החודרנות.
החיילים מחפשים את הבן. הוא יוצא מחדרו, נוכח, לא מתנגד. 

אני מקשיבה, מתפללת ליבשה, לאפשרות אחרת. מיואשת. 

והגאולה דווקא מסעיד, שמספר על כמה ימים קודם לכן, בואדי קנה, כשהוא צילם את ילדיו מתרחצים בנחל עם ילדי מתנחלים והשחוק מתגלגל. הוא זה, שמזכיר, שאפשר אחרת. 
אני יוצאת מהמפגש מטולטלת מהחיים המקבילים אליי, ומכירת תודה על האפשרות להיות נוכחת בסבל, כמו שהוא. מבלי לברוח. 

תוהה לעצמי-
איפה הגבול?

 

 

פורסם על ידי

<span dir=rtl>תגובה אחת ל“ים-יבשה – על גבולות ארעיים במחוז סלפית ובתוכנו”</span>

  1. ,מאוד מקומם ועצוב מה שהכיבוש מחולל
    , אנחנו לא יודעים ולא רוצים לדעת מה שקורה "בצד השני" . תודה רבה אילנה על מאמר נוקב, אמיתי ונוגע ללב שמרא כמה חשוב שנהיה נוכחים ונתן את תמיכתנו לתושבים הפלסטינים שסובלים את עוולות הכיבוש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s