מחשבות בעקבות הפיגוע באזור התעשייה אריאל

מזה מספר שנים שהקשר שלנו עם הכפר חארס הולך ומתהדק. אנחנו מבקרים שם, השתתפנו בהפגנות של תושבי הכפר ויצא לנו לשמוע לא מעט על נקודת המבט של תושבי הכפר. את הפיגוע הקשה ביום שלישי האחרון שבו נרצחו שלושה ישראלים ביצע תושב הכפר. בגלל הקשר שלנו לאנשים בחארס האירוע האלים הזה נוגע בנו יותר מהרגיל. הוא לא התרחש באיזשהו מקום רחוק "שם" אלא באזור שבו אנחנו נמצאים תדיר, מכירים את המתרחש בו וקרובים לאנשים שמתגוררים שם. אביב משתף בנקודת המבט שלו על המציאות שבה התרחש הפיגוע הזה.
הטקסט גם התפרסם באתר שיחה מקומית.

שניים מהנרצחים בפיגוע ביום שלישי נדקרו למוות בתחנת דלק גדולה, שיש בה גם בית קפה וכו'. כל מי שהיה שם באותו יום – וגם מי שנוהג לפקוד את תחנת הדלק הזאת – מרגיש בוודאי שזה היה עלול להיות הוא.

המפגע – כך אומרים בכפר חארס – היה בחור נעים ורגוע, שלא היה פעיל במאבק נגד הכיבוש. כשככה ללא סימן מקדים בחור צעיר יוצא למסע הרג אפשר לשער שכל הורה בכפר – ובכפרים רבים אחרים – פוחד שמחר זה עלול להיות הבן שלו.

תנו לנוראות הזו לשקוע.

אבל המחשבה ש"כל אחד מאיתנו עלול להיות הבא בתור" ו"כל אחד מהם עלול להיות רוצח" אינה התיאור השלם של המציאות.

בכל שבוע ישראל הורגת פלסטינים אקראיים. כל פלסטיני שיוצא מהכפר שלו, שיוצא מהבית שלו, עלול לא לחזור. הדאגה והחרדה הן מנת חלקם היומיומית.

כמובן שההרוגים הפלסטינים לא נהרגים מעצמם. והחיילים שיורים בהם למוות לא בהכרח מחזיקים באידיאולוגיה קיצונית. כל חייל – כלומר כל קרוב משפחה שלנו בגיל המתאים – עלול להיות זה שמחר לוחץ על ההדק והורג ללא הצדקה.

תנו לנוראות הזו לשקוע.

ההתנחלות קרית נטפים, שבה התגורר תמיר אביחי (אחד הנרצחים בפיגוע), נמצאת במרחק של פחות מקילומטר מהכפר חארס, שבו התגורר המפגע, מחמד צוף. בכל נסיעה מההתנחלות לעיר הסמוכה אריאל, בני משפחתו של אביחי יחלפו על פני חארס, שם גרים בני משפחתו של צוף. כשבני משפחת צוף נוסעים לעיירה הסמוכה בידיא, הם חולפים על פני קרית נטפים.

בלי מצד אחד ומצד שני

אזור התעשייה אריאל – שם התחיל הפיגוע – נמצא במרחק אווירי של פחות משני קילומטרים וזמן נסיעה של חמש דקות (ורמזור אחד) מחארס. בחודשים האחרונים, מחמד צוף עבד באזור התעשייה. בצמוד אליו נמצא אזור התעשיה ברקן.

יש מי שאוהבים להציג את אזורי התעשייה בשטחים הכבושים כהוכחה לאפשרות של דו קיום. איפה עוד עובדים ביחד אלפי ישראלים ופלסטינים, זוכים להכיר אלו את אלו ולפתח אינטרסים משותפים (של פרנסה)? יש גם מי שאוהבים להציג את אזורי התעשייה האלה כהוכחה לכך שהפלסטינים מרוויחים מהכיבוש הישראלי – עבודה במשכורת הרבה יותר גבוהה משהיו מקבלים במפעלים פלסטיניים.

לא פעם סיפרו לי פלסטינים שגרים בחארס ובכפרים הסמוכים כמה הם רוצים לקבל היתר עבודה – או כמה שהבן הצעיר שלהם שואף להיתר כזה – באזור התעשיה אריאל ובזה הצמוד אליו של ברקן. מדי פעם הם מספרים על התסכול מכך שמסרבים לתת להם או לקרוב משפחה היתר כזה.

הפיגוע של אתמול באזור התעשייה אריאל אינו אירוע יחיד. לפני ארבע שנים, פועל פלסטיני רצח ביריות שני ישראלים באזור התעשייה ברקן, הצמוד לאזור התעשייה באריאל.

שני אזורי התעשייה האלה, אריאל וברקן, בנויים על אדמות שנלקחו מתושבי הכפר חארס. זה הבסיס לעצם קיומו של אזורי התעשייה הישראלים, והיעדרם של אזורי תעשייה פלסטינים בהיקף דומה. גם ההתנחלות קרית נטפים בנויה בחלקה על אדמות חארס.

אזור התעשייה ברקן כולא בתוכו מטעי זיתים פלסטיניים – שהגישה של בעלי הקרקע, מחארס במקרה הזה, אליהם מוגבלת בשל כך והם סובלים מהזנחה ומהשחתה.

כמקובל בכלכלה קפיטליסטית, את העבודה עושים הפועלים, פלסטינים וישראלים, את המשכורות הגבוהות באמת מקבלים המנהלים, את הרווחים משלשלים לכיסם הבעלים, ואת המסים גוזרת המדינה. ובכל השלבים שמעל הפועלים, מדובר כבר בבלעדיות ישראלית.

ומעבר לכך, כמו בכל מערכת יחסים בין מדכאים למדוכאים, כוחם של המעסיקים הישראלים מנוצל לרעה באינספור דרכים. שוב ושוב אני שומע סיפורים על שכר שלא שולם, על איומים מאיומים שונים. שוב ושוב מספרים לי כיצד השב"כ משתמש בפיתוי של היתרי העבודה או באיום של שלילתו כדי לסחוט מידע ושיתוף פעולה.

האם הדיכוי, הנישול והניצול הם הצדקה לטרור? האם הם הסבר לו?

מי שחושב שלא, אינו מבין דבר בהרס שמחוללים החיים תחת כיבוש לנפש האדם. מי שחושב שכן לא לוקח בחשבון מיליוני פלסטינים שחיים בתנאים דומים לזה של המפגע מחמד צוף, אך אינם יוצאים לרצוח ישראלים ורובם אפילו לא לוקחים חלק במאבק אלים מכל סוג.

תעמולה

ככל שחלפו השעות אחרי הפיגוע, התווספו פרטים על המפגע ועל הנרצחים. דיווח אחד סיפר שאביו של המפגע היה אסיר ביטחוני. דיווח אחר מסר שהצבא פשט על בית המשפחה בכפר חארס אחרי הפיגוע, ועצר שלושה מקרובי משפחתו.

לא נכתב בתקשורת הישראלית שהאב, האסיר הביטחוני לשעבר, נפטר לפני שלוש שנים ממחלת כבד, כשהמפגע היה בן 15. להיפך, צייצנים ימנים מיהרו להציע "לשחוט את אבא ואמא שלו".

אף כלי תקשורת ישראלי לא טרח לשדר תמונות מתוך בית המשפחה, שזועק מעליבות ועוני. לא ראיתי בשום מקום בתקשורת הישראלית שדווח כי אחד משלושת העצורים הוא ילד בן 14.

ברשתות החברתיות, גורמי ימין שונים ידעו לספר על קרוב משפחה אחר של המפגע – עיסא צוף – ש"שעד לא מזמן" היה ראש הפת"ח בחארס והשתתף במחאות נגד הצבא. הם גם הזכירו שעיסא משותק בפלג גופו התחתון, אחרי שנורה בידי חיילים לפני 20 שנה.

ההצגה הזאת נועדה להיות חלק מהוכחת המסוכנות של המשפחה, אך בפועל, עיסא צוף – שנורה ללא סיבה בידי חיילים ליד ביתו, ונושא מאז את הפציעה הקשה שעיצבה את חייו ואת חיי משפחתו – הוא פעיל שלום מרשים. מרשים בחוסר הנלאות שלו, ביזמות האקטיביסטית שלו ובליבו הפתוח לכל ישראלי.

השאלה הלא נכונה

הכפר חארס נמצא באזור שהתנחלויות ישראליות ויישובים פלסטיניים ארוגים בו בריצ'רץ'. ידויי אבנים מצד פלסטינים על הכביש הראשי שחולף ליד הכפר הם עניין חוזר ונשנה. בשבועות האחרונים היה מספר גדול מהרגיל של תקיפות כאלו.

גם התקפות של מתנחלים נגד כלי רכב פלסטינים ופשיטות אלימות שלהם אל תוך חארס הם עניין שמתרחש מדי פעם – כולל פשיטות ליליות בחסות חיילים בשבוע שעבר.

בשנתיים וחצי האחרונות יש עלייה חדה בפעולות הנישול וההשתלטות על קרקעות של ישראל באזור. רק באדמות החקלאיות של חארס, נעקרו והושמדו כליל שני מטעי זיתים גדולים.

במסגרת "מבצע המאחזים" של ארגון נחלה הוקם בקיץ האחרון מאהל בשם "מעלה יהונתן" על אדמות חארס. בחודשים שמאז מתנחלים השחיתו שם טרסות וציוד חקלאי, תקפו חקלאים והפכו את אזור המטעים הגדול שנמצא לאזור שבעלי האדמות מהכפר מסתכנים בבואם אליו.

במקביל, ישראל מקדמת בחודשים האחרונים תוכנית מתאר, שלא רק תכפיל את ההתנחלות רבבה שנמצאת על אדמות חארס, אלא עלולה לחסום את גישתם של חקלאי הכפר לשטחים חקלאיים נרחבים.

לפני חודשיים התחילו בקרית נטפים לבנות בריכת שכשוך ומצפור מחוץ להתנחלות, בשטח שאחד מתושבי חארס טוען לבעלות עליו.

לאחרונה התגאה ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן, בכך שגרם לצבא להרוס מתחם שלם של בסטות בצומת הכביש שמתחת לחארס, שמהן התפרנסו עשרות רוכלים פלסטינים קשי יום.

בפשיטה של הצבא לפני כמה שבועות על הכפר הסמוך לחארס, קראוות בני חסן, נורה למוות תושב הכפר חארס, שנקלע בטעות לעימותים בין החיילים לתושבי הכפר. על פי פרסומים שונים, לא היתה סיבה מיוחדת – בוודאי לא חשובה – לפשיטה החמושה על הכפר. שלשום – יום לפני הפיגוע – הצבא חזר אל קראוות בני חסן, ובמשך שעות החריב טרסות ועקר בין 1,000 ל-2,000 עצי זית.

כשתושבי חארס יצאו להפגין באופן לא אלים נגד השמדת מטעי הזיתים שלהם הצבא הגיב ברימוני הלם ובסגירה כוחנית של הכניסה לכפר.

האם מחמד צוף ישב באחת המכוניות הפלסטיניות שמתנחלים תקפו בשבוע שעבר? האם קרובת משפחה שלו נפגעה במהלך הפשיטות האלימות על הכפר? האם ההרוג מיד הצבא לפני כמה שבועות היה קרוב משפחה או מכר שלו? האם השחתת מטעי הזיתים והרחבת ההתנחלות הסעירו את נפשו?

אף אחד בישראל לא עוסק בשאלות האלה. במקום זאת מעדיפים הפרשנים לדוש שוב ושוב בשאלה אם המאבטח "שלא חתר למגע" פישל בענק, או שאולי אי אפשר לשפוט אותו.

האם משהו מפעולות הדיכוי הללו מצדיק טרור, התנגדות אלימה והרג של אנשים?

זו בכלל לא השאלה הנכונה. הכיבוש מביא איתו טרור, כבר ב-1967 היו מי שידעו לומר זאת.
ומדינת ישראל רק הולכת ומעמיקה את המציאות של שלטון עליונות יהודית אחד בין הירדן לים – עליונות שמבוססת על דיכוי ואלימות. עליונות שמעמיקה ייאוש, ועליונות שאלימות נגדית היא חלק בלתי נפרד ממנה.

פורסם על ידי

<span dir=rtl>2תגובות ל‘מחשבות בעקבות הפיגוע באזור התעשייה אריאל’</span>

  1. תודה אביב.
    מאמר כל כך חשוב. הלוואי ויגיע לפחות לחלק מאלו שעוצמים עיניים וממש לא רוצים לדעת מהי המציאות בשטחים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s