טטט
ביום רביעי המדינה הרסה את הבית של משפחת עוודאללה בולאג'ה. ביקרנו את המשפחה פעמיים – בשבוע שעבר כשהבית עוד עמד על תילו ואתמול כשמה שנותר ממנו זה הריסות.
משפחת עוודאללה רוצה לפנות את גלי ההריסות, לנטוע מחדש עץ זית גדול שנעקר ולשקם גדר אבן של השכנים שהדחפורים הפילו בדרך להריסת הבית. אנחנו נגיע לעשות את זה איתה ונביא גם כמה עצי פרי לשתילה.
אנחנו מתכוונים לצאת אל הכפר פעמיים בסוף השבוע הקרוב:
ביום ששי ה-10 בפברואר ניפגש בשעה 12:30 בירושלים ונהיה בחזרה בשעה 16:30
ביום שבת ה-11 בפברואר ניפגש בשעה 8:00 בירושלים ונהיה בחזרה בשעה 16:00
אפשר כמובן להצטרף רק לאחד מהימים.
הפעילות תכלול גם זמן לבניית התכוונות, התבוננות משותפת ועיבוד של היום.
מידע מלא (כולל לגבי טרמפ במידת הצורך) נשלח למי שיירשמו בטופס ההרשמה.
בכל שאלה אפשר לכתוב אלינו
אביב כותב על משפחת עוודאללה:
הגענו אל משפחת עוודאללה לפני שבוע כשאבי המשפחה ואחיו עמלו על הריסת הבית.כן, למדינה גם יש דרכים לאלץ משפחות להרוס לעצמן את הבית.
לפני כשלושה שבועות נדחתה העתירה של המשפחה נגד הריסת ביתם. המשפחה שחששה מהסנקציות שהמדינה מטילה על משפחות שהיא הורסת את בתיהן החליטה אחרי התלבטויות להרוס את הבית בעצמה.
כאן אולי נדרש הסבר קצר כי כתבנו בעבר שצווי הריסה בכפר מוקפאים בהסכמת המדינה כדי לאפשר לכפר להגיש תכנית מתאר. אלא שההקפאה היא במסגרת עתירה של 38 משפחות שלבתיהן הוצאו צווי הריסה ורק הצווים הללו מוקפאים. צווי הריסה שהוצאו לבתים אחרים בכפר אינם כלולים בהקפאה (להסבר מפורט יותר ראו כאן).
צוות התכנון מתקדם בהכנת התוכנית ובעצם אין סיבה שלא להרחיב את ההקפאה כך שתכלול את כל צווי ההריסה בכפר. משפחת עוודאללה ביקשה שגם צו הריסה לבית שלה יוקפא כדי לבחון אותו מחדש עם התקדמות תכנית המתאר אולם לפני שלושה שבועות בית המשפט דחה את הבקשה.
בית פשוט ולא גדול – טיח חשוף על הקירות שבנויים מלבנים ובשטח של פחות מ-50 מטרים רבועים – למשפחה בת 9 נפשות. ובכל זאת, גן עדן קטן. הבית, כמו הבתים השכנים טבל בכרם הזיתים של המשפחה. עצים גדולים שהגזעים המחורצים שלהם מעידים על נוכחות שנמשכת דרך אירועים אישיים ופוליטיים שארוגים אלו באלו דור אחרי דור. בין העצים צומחים כעת שיחי הפול שנזרעו לקראת החורף. שקדיה מתחילה לפרוח כמו גם רקפות.
בכיוון אחד נשקף הנוף היפהפה של אדמות ולאג'ה שמשני צידי הקו הירוק. מכיוון אחר מציצים הבתים בשכונת גילה שהמדינה בנתה עבור ישראלים על אדמות שגזלה מולאג'ה.
גם אל גן העדן הזה המדינה שלחה את ידיה כדי להמיט חורבן.
הריהוט הפשוט הוצא מהדירה ויילקח למחסן כלשהו. אבי המשפחה ואחד מאחיו עובדים עם פטיש של חמישה קילו, שברו כבר את קירות הלבנים הפנימיים בבית. לשבור את הגג יצוק הבטון זו מלאכה קשה יותר והיא המשימה הבאה.
לפני הביקור ובמהלכו אני לא חש בנוח עם הנוכחות שלי שם. כן, גם זו סולידריות, אפילו אם אין לנו שום דבר אמיתי להציע זולת מעט אמפתיה. ובכל זאת, איזו מן סולידריות זו? להיות עם המשפחה בזמן שהיא נאלצת להרוס את הבית שלה מנחם את בני המשפחה או שאין זו אלא חדירה לפרטיות ברגע הכי כואב?
משפחת עוודאללה מקבלת אותנו בטבעיות, מארחת אותנו בנעימות. יש לה צרות גדולות יותר מאשר חיבוטי הנפש שלי. והיא נושאת את הצרות שלה בחיוך. מספרת את הסיפור בתמציתיות, בלי מלים קשות בלי לבוא בטענות: "זו האדמה של המשפחה. ניסינו לקבל היתר בניה אבל אמרו לנו שאי אפשר. אין לנו כסף לקנות אדמה במקום אחר אז בנינו פה וקיווינו שיהיה לנו מזל ולא יהרסו". ואיך אתם היום? "אלחמדולילה, השבח לאל".
אחד מהקואנים העתיקים בזן עוסק בסולידריות ומתן עזרה: נזיר נתקל באדם שנפל בשלג ומבקש עזרה לקום. הנזיר נשכב לצידו בשלג.
עד כאן הקואן. מה הוא בא לומר לנו?
כדי להיות בסולידריות עם מישהו אנחנו צריכים להניח לנקודת המבט שלנו – בוודאי שצריכים להניח לנקודת המבט הפריבילגית שלנו. וכדי לראות את הדברים מנקודת המבט שלו אנחנו צריכים לחוות את מה שהוא חווה. לכן הנזיר נשכב בשלג.
לבוא אל משפחת עוודאללה שהורסת את הבית שלה זה לצאת מאזור הנוחות, להתקרב, לראות ולהינגע. אולי זה להכניס כף רגל אל תוך השלג אבל לא יותר מכך. לכובש אין באמת דרך לחוות את חוויית הנכבש.
שבעה ילדים יש לבני הזוג עוודאללה. הוא פועל בנין היא עקרת בית. הבן הבכור יסיים השנה לימודי סיעוד. הבת בשמינית מדברת אנגלית מצוינת ורוצה – אחרי שתלמד באוניברסיטה – לפתוח עסק בתחום התיירות. הילדים הקטנים בבית הספר היסודי פשוט מתוקים.
בני הזוג עוודאללה, כמו כל בני גילם בולאג'ה, הם דור שני לנכבה. משפחה לתפארת הם בנו – בעצמם ובאצבעותיהם בלבד. אפשר היה אפילו לדמיין שהצליחו להשתקם מהאסון שנפל על הדור של הוריהם, אבל עכשיו מדינת ישראל החליטה שלא.
אנחנו עולים בסולם אל גג הבית. אבי המשפחה ואחיו מניפים את פטיש חמישה הקילו וחובטים בבטון. שבבים קטנים, זעירים, ניתזים ממכה למכה. בגג כבר פעורים כמה חורים קטנים אבל הבטון יצוק היטב, יידרשו לא מעט ימים לשבור כך את הגג.
ואז מגיע הרגע שחששתי ממנו ואבי המשפחה רוצה לנוח ומגיש לי את הפטיש. אני מהסס, ואחרי כמה רגעים מסכים אבל לא מוכן שהוא יצלם אותי. מה לעזאזל אני עושה? הורס בית של משפחה פלסטינית. מצד שני, להימנע מכך זה לשמור מרחק, להישאר באזור הנוחות שלי. אז לקחתי את הפטיש ואולי הכנסתי עוד כף רגל לשלג. זו חוויה עקומה. הנפת הפטיש והנחתתו על הבטון מכריחות מאמץ, איך מתאמצים לעשות מעשה שכל תא בגוף מתקומם נגדו?
מילא אני, מה קורה בתוכם כשהם נאלצים לעשות את זה?
אנחנו מנסים לדובב עוד את בני המשפחה, בודקים מה הם מרגישים, מזמינים אותם להוציא את הכאב שלהם, את הכעס. כל מה שאנחנו פוגשים הוא רוך. האנשים הללו באמת רכים. רכות שמצד אחד מציירת אותם כחסרי כל הגנה נוכח מציאות אלימה ושלטון דורסני ומצד שני, ברגע המסוים הזה, ממחישה עד כמה הם חזקים, איזו עוצמה פנימית יש להם.
אנחנו שואלים איפה הבן הבכור, זה שמסיים לימודי סיעוד. "הוא לא הסכים להיות כאן", מסביר האבא. "הוא אמר שהוא לא מוכן לעזור להרוס את הבית". בדרך אל המשפחה התקשרנו אל אחד הפעילים בכפר שעושה ימים כלילות למנוע עוד הריסות בתים. ביקשנו שיבוא איתנו אבל הוא אמר שזה כואב לו מדי – הבתים של שניים מאחיו נהרסו לפני שנה וצווי הריסה מאיימים על הבתים של כמה מבניו ומשפחותיהם. הוא לא רוצה לבוא ולראות בית נוסף נהרס. על הגג אנחנו עומדים כעת עם אבי המשפחה ואחד מאחיו. "יש לי ארבעה אחים. לחגוג את יציקת הגג כולם באו. אבל להריסה אף אחד לא רוצה לבוא".
נפרדנו לשלום ממשפחת עוודאללה וחזרנו לירושלים. נשארה איתי המועקה. מועקת העוול, זה ברור. אבל מועקה גם בגלל שחוסר האונים של המשפחה נוכח איומי ענישה גורם לה להרוס את ביתה במו ידיה.
אחרי מספר ימים הם התקשרו לבשר לנו שלפקחים נגמרה הסבלנות והם הגיעו עם דחפור להרוס את הבית.
אתמול נסענו אליהם לביקור נוסף. שוב אותה נעימות רכה של משפחת עוודאללה. גג הבטון קרס על קירות הלבנים שהדחפורים מוטטו. הדחפור עקר גם את אחד מעצי הזית הגדולים. את המשפחה – גם בקור וגם בגשם – יותר קשה לעקור מסתבר. הם לא יוכלו להישאר שם, זה ברור להם, וייאלצו להצטופף בבית של הסבתא. אבל בכל זאת הם עדיין שם.
"אני רוצה לפנות את ההריסות" עוודאללה מסביר לנו. "נעמיד את הלבנים בשורות מסודרות ואת השברים של הגג נסדר מסביב. נחכה שיהיו כמה ימים בלי גשם ונעשה את זה". מה שהרגיש כמו רוח של השלמה חסרת אונים מתגלה כעת כיכולת התמדה ופעולה יהיו התנאים אשר יהיו. עוצמה פנימית מרשימה. אנחנו אומרים שנצטרף אליהם לפינוי ההריסות, נביא גם כמה עצי פרי לשתול במטע.
לפני שהתחלתי לכתוב את הרשימה הזו חיפשתי את קואן הזן על האיש בשלג כדי לוודא שאני זוכר נכון. מסתבר שהזיכרון שלי לא היה מדוייק. הנה הקואן המלא:
"יום אחד נפל ג'ושו בשלג וזעק 'עיזרו לי! עיזרו לי!'. נזיר בא ונשכב לצידו. ג'ושו הרים את עצמו והלך".
למשפחת עוודאללה, כך הרגשתי כשהם הודיעו על כוונתם לפנות את ההריסות, יש את העוצמה הרכה הדרושה כדי שתרים את עצמה ותתגבר אפילו על המכה של הרס ביתה בידי המדינה. אני מקווה שאנחנו נהיה שם לצידה.
נתחיל בהצטרפות לפינוי ההריסות
ביום ששי ה-10 בפברואר – ניפגש בשעה 12:30 בירושלים ונהיה בחזרה בשעה 16:30
ביום שבת ה-11 בפברואר – ניפגש בשעה 8:00 בירושלים ונהיה בחזרה בשעה 16:00
אפשר כמובן להצטרף רק לאחד מהימים.
הפעילות תכלול גם זמן לבניית התכוונות, התבוננות משותפת ועיבוד של היום.
מידע מלא (כולל לגבי טרמפ במידת הצורך) נשלח למי שיירשמו בטופס ההרשמה.
בכל שאלה אפשר לכתוב אלינו
דהרמה מעורבת חברתית 
פורסם על ידי