קטגוריה: הפסקת האש שבלב

מה אתן תחתם שרק יפרחו?

מאת: רני עובדיה

יום שישי 7 לאוגוסט 2015, כ"ב לחודש אב תשע"ה.

המייל שהגיע מז'וז'י תפס אותי כאש אוחזת זרד:  "מי שיכול אנא הגיעו תל-השומר, מחלקת ילדים, קומה 3…".

כשאני יוצאת מהמעלית ופותחת את הדלת למחלקת הילדים, משמאלי חבורה של 5 גברים, ארבעה בגיל העמידה ונער אחד, וכבר ברור שהם ממשפחתו של אחמד, שאת סבתו היושבת לבדה לצד מיטתו באתי לפגוש.  עיניי פוגשות לרגע את העיניים החומות העצובות של המבוגר שבהם, לבן בשערו השחור, הסמיך עדיין, איש פשוט שמיד מסיט הצידה מבטו במן עדינות שנוגעת ללבי בעודי ממשיכה לעבר הדלת, לא עוצרת לידם.

מעבר לדלת פרוזדור ועוד דלתות, עליהן כתובת אין כניסה למבקרים, למעט בני משפחה מורשים, כדי להבטיח את שלום הילדים.  אני נעצרת.  דקות עוברות.  באות דמעות.  אם כדי להוליכן ואם כדי להוליך את עצמי אני פונה ימינה, ודרך דלת צדדית יוצאת לחלל המקיף את המחלקה.  אור וצבעים בחלל האולם השמח, הלא צפוי הזה, שלאורך קירותיו ציורי ילדים קוראים אלי, ילדים מציירים שלום, כתוב לצד כל אחד מהם, ופרטי שם הילד, גילו, גילה, שם ארצו, ארצה, פרו, טורקיה, פלשתין, ישראל, צרפת, בלגיה, גרמניה, קפריסין, סרביה. ילדים מציירים את תמונת השלום של לבם ותקוותם וברכתם וחלומותיהם. פרחים מוצעים לרובים. כדור הארץ צוחק ושמח כשחיילים מתחבקים עם אימהות וילדים. יונה צחורה, אבלים בוכים. כל ציור כמו מלטף ומוחה את דמעותיי. אני לא לבד בכאב, בתקווה, בחלום, בשבריו, בקריאה הזו שאינה חדלה להושיט ידיים, לחבק, להפסיק את ההרג הפציעה, מעגל הכאב והשכול של ההרג.

מבקרים את משפחת דוואבשה בבית החולים תל השומר

אנשים בביקור אצל משפחת דוואבשה בבית החולים תל השומר

"הוא בסדר, נכון?  בעזרת השם, הכל יהיה בסדר, יש לו רק כוויות, נכון, כבר יצא מכלל סכנה, ואתם, מי אתם?  אה, אתה הדוד שלו?  כל הכבוד שבאתם, אה, זה רופא?  רופא  מפלשתין?  כל הכבוד, באמת, כל הכבוד שהוא בא, צריך הרבה עידוד במקרים כאלה, אין ברירה, לעודד, ברוך השם, שיהיה טוב, שיהיה כוח, והוא יתגבר, הכל יהיה בסדר", האישה קולה רם וישראלי מאד וברור, "שמעתי שמבקרים אתכם מחו"ל הרבה אנשים, וגם ישראלים באים, ברוך השם, שתקבלו כוח, הכל יהיה בסדר", וכנגד בקול חלש יותר, מעט מגומגם, "כן, כן, תודה לך, יהיה בסדר, אינשאללה,  כן, כן, תודה".

ומשום מה חילופי הדברים האלה מעוררים בי דחיפות נטולת פשר להתקרב, להיות כנגד היותם ניתכים כך, בקלות כמעט בלתי נסבלת. אבל עד שאני מגיעה היא כבר נעלמת מאחורי הדלת, ואני מוצאת עצמי בבת אחת עומדת מולו. כי מיד הוא קם אלי, עיניו החומות עצובות ודומעות עם עיניי. ושנינו ממש ביחד מושיטים זה לקראת זו לקראת זה יד מהוססת, חולשת מה בה למרות שאין שום היסוס בלב המכוון תנועתה, כף ידו בידי, עורה מחוספס וקשה מול עורי היבש. ושומעת קול, האם קולי הוא זה, לא עולה כמעט על לחישה, "סליחה, סליחה….". המילים שצונחות פתאום משרות קדרות, אני רואה את האוויר מתקדר מרצין, ולא התכוונתי להוסיף קדרות, מספיק קדרות כבר יש. ומבט עיניו פוגש אותי כמבין, כמקבל. ואני מודה פתאום שהוא מוצא את המקום ממנו אינו נדרש לא לסלוח ולא לומר דבר, רק ללחוץ ולא מחמת הנימוס את כף ידי.  ובעודי פונה החוצה מתחיל לנגן באוזני ניגון שמילותיו נוראות, יותר מחמישים שנה מאז לימדו אותי אותו, הנה הוא בא חוזר עכשיו, "שריפה אחים שריפה….עיירתנו בוערה כולה…ואתם חובקים ידיים, בלי הושיט עזרה, בלי כבות את אש הזעם, אש העיירה…."

הד נורא סביבי, בלבי, צבעי ציורי הילדים מתערבבים בצלילי ניגון שמוסיף לבכות בתודעתי.

בכל לבי אהבה לציורים האלה, לילדים שציירו אותם, לילד השוכב בחדר שלא ראיתי. לאחיו התינוק, רק בחודשים ספורים גדול מהנכד שלי, שלבי נשרף לרסיסים מאהבה אליו, לילדים כולם, לידיהם המושטות לצייר פרחים ולבבות ושמש כדי לכבות אש רובים ודת שנאה.

ילדי העולם.  פרחי אנוש, ילודי אישה, אדם.
ילדיי.
מה אתן תחתם שרק יפרחו?

——————————————–

אמש נפטר מפצעיו סעד דוואבשה.

 

הצהרת נאמנות לכדור הארץ

כולנו מין הסתם קראנו או שמענו על הצהרת הנאמנות.  על פי הצעת החוק אותה מקדמת מפלגת ישראל ביתנו וממשלתו של בנימין נתניהו, ידרש כל מתאזרח בישראל להצהיר על נאמנותו לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. משום מה, יהודים שיתאזרחו יהיו פטורים מהצהרת הנאמנות.

נאמנותו של אדם או חוסר נאמנותו יכול להיות דבר מפחיד מאוד. למרות שרעיונותם של אחרים לגבי העולם יכולים להיראת לנו די מסוכנים, על פי הדהרמה כל רעיון, כולל רעיונותנו שלנו, הוא מסוכן אם אנו נצמדים אליו על חשבון פתיחות לחוויה הישירה.  אנחנו נמשכים לרעיון שיום אחד כל האנושות תחשוב כמונו אך דוקא רעיון זה הוא שמוביל לסכסוך.

הטקסט "הצהרת נאמנות לכדור הארץ" נולד כתרגול אישי כדי להזין ולחזק את יכולתי להישאר פתוח לאושר, לסבל, לצרכים ולאפשרויות הקימות. הטקסט הוא הצהרה אך גם תרגול במובן שאני קורא אותו באופן קבוע ומאפשר לו להיספג בתודעתי.  גיליתי שהוא מועיל ואני שמח לשתף אתכם בו כך שיוכל לעורר השראה למי שרוצה להתבונן בשאיפותיו.  ההצהרה היא ברוח של חמשת תרגולי תשומת הלב כפי שנכתבו על ידי טיק נהאט האן. להמשיך לקרוא

הפסקת האש שבלב

הפסקת האש שבלב היא יוזמה המתמקדת בממדים הפסיכולוגיים והרגשיים של הסכסוך היהודי-פלסטיני מתוך השקפה כי אלו מקצינים את האלימות של הסכסוך ומהווים אחד המכשולים העיקריים בפני התקדמות לישובו.

הסכסוך היהודי-פלסטיני נחשב לסכסוך בלתי-נשלט – מאבק מתמשך, אלים, ולכאורה בלתי פתיר, על סוגיות מהותיות כגון קרקע, ביטחון וזכויות לאומיות. במצב כזה מתפתחת באופן טבעי מערכת של אמונות ורגשות המלבה את הסכסוך ואת מעגל הדמים.[1] האלימות הרבה והמצב המורכב מעוררים באנשים רבים רגשות של פחד, חוסר אונים וכעס. רגשות אלה עשויים להביא לשנאה, אטימות, דה-הומניזציה של הצד השני וחוסר רצון להתפשר. להמשיך לקרוא

אני הסכסוך והטאבו – סדנאות תהליכיות

סדנאות תהליכיות המתמקדות בממדים הפסיכולוגיים והרגשיים של הסכסוך היהודי-פלסטיני.

הסכסוך היהודי פלסטיני משפיע על החיים של כולנו. ההתמודדות איתו, עם הקיפאון המדיני המתמשך מחד, ועם החשש התמידי מפני התרחשויות מאיימות מאידך, יוצרת אי נחת מתמשכת. כחברה, נראה שההתמודדות עם הסכסוך מכריחה אותנו לוותר על ערכים שחשובים לכולנו – אם זה סולידריות ואחדות ואם זה שמירה על זכויות אדם. המורכבות והאיום של המצב יוצרים אצלנו חוסר סובלנות – כלפי קולות חיצוניים שמאיימים עלינו, וגם כלפי קולות פנימיים, שנשמעים בתוך כל אחד מאתנו, ושאולי קשה לנו להקשיב להם.

במסגרת הסדנה אני הסכסוך והטאבו אנו מדגישים את המימד הפסיכולוגי של הסכסוך – אוסף האמונות, הרגשות וההנחות הבלתי-מודעות שמלווה אותנו בהתייחסות שלנו אל המתרחש. המימד הפסיכולוגי הזה, שיש לו רכיב אישי וגם רכיב חברתי, אינו זוכה להתייחסות מספקת. לרוב תופסות את קדמת הבמה סוגיות בטחוניות ומדיניות שהן אמנם חשובות ביותר, אך ללא מודעות למימד הפסיכולוגי שמניע אותנו ההתייחסות אליהן היא בהכרח חסרה. יתר על כן, אי מתן תשומת לב לתחושות שההתמודדות עם הסכסוך מעוררת, יוצר משקעים של מצוקה גדולה ולא-מודעת ופוגע ברווחה הרגשית שלנו.

מטרת הסדנא היא להפנות תשומת לב אל הפסיכולוגיה של הסכסוך ולהגביר את המודעות העצמית למתחולל בתוכנו. מודעות זו חיונית על מנת ליצור בהירות ויכולת בחירה בהתאם לערכים האמיתיים שלנו ועל מנת לתת מזור למצוקות עמן אנו מתמודדים: הצורך לבחור בין ערכים שחשובים לנו ונדמים כבאים אחד על חשבון השני, ההתמודדות עם אי ודאות או תסכול וזעם על מחירי המלחמה המתמשכת. הערך המוסף של הסדנא הוא העיסוק ביכולת לפתח תקווה לגבי הסיכויים לשינוי במצב הסכסוך.

ממה שנאמר עד כה נובעת היחודיות של העבודה שאנחנו מציעים:

  • התמקדות בתכנים סאב-פוליטיים: זיהוי והכרה בצרכים, הערכים והרגשות המסתתרים מאחורי העמדות שלנו
  • עבודה המשלבת בין רמת המודע לרמת התת-מודע לגבי האופן בו הסכסוך מפעיל אותנו –הסתכלות על תגובות אוטומטיות ביחס לחשיבה והתנהגות ,ועל דפוסים רגשיים והנחות יסוד לא מודעות בהקשר של הסכסוך
  • התמקדות הן בשיח החברתי והן ברמה האישית – מה קורה בתוכי

העבודה בסדנא נעשית דרך תרגילים אישיים וקבוצתיים, סימולציות והדגמות, דינמיקה קבוצתית ומשחקי תפקידים, תוך פיתוח יכולות להקשבה ואפשור הדדי.

לבירור פרטים נוספים או להזמנת סדנה כיתבו לנו.

יצירת קשר עם שירי בר

שירי בר מסיימת בימים אלו תואר שני בלימודי שלום – התמרת סכסוכים. יש לה ניסיון רב בהנחיית קבוצות והיא עובדת כמנחה בפרוייקט קומי שמסייע בתכנון ויעוץ לארגונים ישראלים ופלסטינים הפועלים לסיום הסכסוך. היא גם מנחה סדנאות ברוח עבודתה של ג'ואנה מייסי.

שירי מובילה את יוזמת "הפסקת האש שבלב" ובמסגרת זו היא מפתחת ומעבירה סדנאות שמטרתן להתמודד עם תודעת הסכסוך בישראל.

מוזמנים לפנות ולכתוב אליה בכל עניין. להמשיך לקרוא