הבודהיסטווה של החמלה – כל אחת מאלפי זרועותיה מוכנה להגיש עזרה
לפני שנה אינאס חשה ברע (כל השמות כאן בדויים כדי לשמור על פרטיות). היא התאשפזה בבית חולים באזור שכם, סובלת מהקאות ומהצטברות של נוזלים באיברים פנימיים. הרופאים הצליחו להקל זמנית על מצבה אבל היה ברור שלבתי החולים בשטחי הרשות הפלסטינית אין אפשרות להתמודד עם מה שנראה כסרטן אלים במצב מתקדם. להמשיך לקרוא
אום אלחיראן וכליל. לכאורה שני ישובים שאין ביניהם שום קשר. כליל הוא הישוב האקולוגי-אלטרנטיבי שיש בו צימרים מפנקים, שגרים בו כוכבים כמו עמיר לב, שכתבות מחמיאות מתפרסמות על הצימרים שיש בו. וכמובן, כליל זה המקום שבו חיים מורי הדהרמה סטיבן פולדר וערן הרפז.
אום אלחיראן לעומת זאת הוא ישוב בדואי לא מוכר שלפני שלושה שבועות המדינה ביצעה בו הריסות נרחבות.
אלא שיש גם דמיון בין שני המקומות. לשמחתנו הרבה סטיבן פולדר, המורה הראשי של עמותת תובנה וממייסדי כליל נענה לבקשה שלנו לקיים ראיון לגבי שני הישובים הללו ומה כדאי שנבין נוכח הדמיון בין שני הישובים שלא מונע שמצבם בפועל יהיה כל כך שונה.
דהרמה מעורבת חברתית: תוכל לספר לנו איך כליל הוקמה?
סטיבן: היינו חבורה שהתארגנה סביב חזון אקולוגי והרעיונות של מהטמה גנדהי. רצינו ליצור קהילה ניסיונית בישראל. הלכנו בדרך הרגילה בישראל ופנינו לסוכנות היהודית. הסוכנות התכוונה לתת לנו מצפה בגליל. כבר כמעט קיבלנו את האישורים ואנחנו מאוד התרגשנו להקים קהילה סביב העקרונות הללו של מודעות סביבתית, גנדהי וכמובן עם ערכים של שלום. אבל אז ביקרתי באנגליה וקראתי מאמר בעיתון שתיאר הפגנות של אזרחים ערבים נגד הפקעת האדמות הפרטיות שלהם בגליל והבנתי שהמצפה שלנו אמור לקום בדיוק על האדמות הללו. לכן עצרנו את כל הפרויקט. לא יכולנו להקים קהילה רוחנית על אדמה גנובה. זו הזדמנות להגיד שההנחה שרוחניות יכולה להיות נפרדת משאלות פוליטיות היא לא נכונה.
שינינו תכנית ומצאנו קרקעות שנוכל לרכוש בכסף מהדרוזים שבאזור. חשבנו שזו תהיה דרך מוסרית יותר, קניה של קרקע ולא שימוש בקרקע גנובה. כך התחלנו את הקהילה בכליל.
אבל כבר מההתחלה הקהילה היתה חצי לא חוקית. מעולם לא קיבלנו היתרים לבנות. הקמנו בקתות ובתים קטנים. די התחבאנו מהעולם. הממשלה התעלמה מאיתנו. הסוכנות היתה בעד ייהוד הגליל ולכן הסוכנות תמכה בנו. שוב הרגשנו אי נוחות שאנחנו מקבלים תמיכה על רקע אג'נדה פוליטית של ייהוד. אבל קצת טאטאנו את זה מתחת לשטיח. כך התחלנו ועד היום לאף אחד בכליל אין היתר בניה. יש כ-130 מבני מגורים ו-600 איש שחיים בכליל. ולאף אחד מהם אין היתר בניה.
דמח: אבל אם זו אדמה שלכם, רכשתם אותה, למה אינכם יכולים לקבל היתר בניה?
סטיבן: לכאורה זה ענין בירוקרטי, אבל כמו כל דבר זה גם ענין פוליטי. בשביל לקבל היתרי בניה צריכה להיות תכנית מתאר לישוב. תכנית מסודרת שקובעת את גבולות הישוב, את מבני הציבור והתשתיות ועל פיה אפשר לקבל היתרי בניה. משרד הפנים לא הסדיר תכנית מתאר, בין השאר כי יש בכליל גם אדמות בבעלות ערבית ודרוזית. לאשר לנו תכנית משמעו לאשר גם להם בניה. משרד הפנים מנסה ליצור ישוב יהודי בגלל האג'נדה הפוליטית. זו לא האג'נדה שלנו אבל הענין הפוליטי מופיע כאן.
דמח: אז הבניה בכליל לא חוקית כמו באום אלחיראן. במשך השנים האם הגיעו אליכם פקחי בניה וביצעו הריסות?
סטיבן: כן, אבל בצורה מוגבלת. הריסות התרחשו בכמה מקומות לאורך השנים אבל רק במקרים יוצאים מהכלל. למשל, אנשים שהסתכסכו עם הרשויות או כאלו שהקימו מבנים מחוץ לגבולות הלא רשמיים של הישוב. מי שבנה בתוך הגבולות הללו לא הרסו לו. בעצם יש גם הרבה מבנים מחוץ לגבולות הלא רשמיים ולא הורסים אותם.
כולנו קיבלנו צווי הריסה וננקטו נגדנו הליכים משפטיים אבל משרד הפנים לא פעל נגדנו בכל הכוח וההליכים המשפטיים נגד הבניה שלנו כמעט תמיד מסתיימים בהטלת קנסות ולא בהריסות. ההריסות שכן בוצעו הן היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. והכלל הוא שהמדינה מעלימה עין מהפרת החוק שלנו.
דמח: אום אלחיראן זה ישוב בדואי לא מוכר בנגב. כמו אצלכם כל מה שנבנה שם נבנה ללא היתר. בניגוד אליכם לא מדובר באדמות שהם רכשו אלא באדמות מדינה. אבל בשנות ה-50 הצבא הישראלי סילק אותם מהאדמות שלהם באזור אחר של הנגב והורה להם לעבור לאום אלחיראן. למרות שזו היתה פעולה של המדינה, הנוכחות שלהם מעולם לא הוסדרה שם. 50 שנה אחר כך המדינה החליטה שהיא רוצה להעביר אותם למקום אחר כדי לבנות במקום אום אלחירן ישוב ליהודים.
התושבים עתרו לבית המשפט וזה קבע שהם לא פולשים (כי המדינה העבירה אותם לשם) אבל גם שאין להם זכויות בקרקע ושהמדינה רשאית לפנות אותם. לפני שלושה שבועות ביצעו שם הריסות שבמהלכן גם נהרגו תושב המקום ושוטר שנדרס. המשטרה טוענת שמדובר בדריסה מכוונת ואילו עדי ראיה וממצאים שונים מעלים את האפשרות שירי לא מוצדק של השוטרים אל עבר הנהג גרם לו לאבד שליטה על הרכב שפגע בשוטר.
כשיוצרים את הקשר בין המקרה של אום אלחיראן וכליל ולהבדל הגדול ביחס של הרשויות אל שני הישובים. מה אתה חושב על כך?
סטיבן: למען האמת אנחנו מקבלים יחס שונה לחלוטין מהבדואים וזה אפילו לא קשור לענין הבעלות הפרטית. כי היום יש בכליל גם אנשים שהתיישבו באדמות מדינה ולא באדמות שרכשו. לנו לא הורסים את הבתים. גם מסביב בישובים הדרוזים בגליל יש הרבה בניה ללא היתר והמדינה מגיעה שם להסדרים שלא מצריכים הריסה. היחס השונה הזה הוא מאוד לא הוגן ומעורר בי אי נוחות רבה. המדינה מפלה לטובה את היהודים. חוסר ההוגנות נמצא בבסיס של איך שהמדינה היהודית פועלת והמקרה של כליל מול אום אלחיראן הוא תוצאה של זה.
אם נסתכל באופן עמוק יותר, תמיד נמצא אי-סמטריה. אי-סימטריה היא חלק מהחיים. גם בין צעיר למבוגר אין סימטריה. בין ישראלים לפלסטינים , יהודים ועברים קיימת אי סימטריה גדולה. זה חלק מרכזי מהסיפור וזה בבסיס של הסבל שלנו. זה בנוי לתוך המערכת.
דמח: באמת כשחשבנו לקראת הראיון שלנו, נעצרנו כאן ולא ידענו איך להמשיך מהנקודה הזו בראיון. מה שעצר אותנו זה בדיוק זה. המצב הבסיסי הוא מאוד בעייתי ורובנו לא מרגישים שיש לנו מה לעשות בקשר לזה. ואז בקלות מפתחים אדישות. אז לאן אפשר להמשיך מכאן את השיחה?
אולי כדאי להדגיש, כליל היא לא רק ישוב שבו אנשים חיים. היא גם מקום מאוד יקר לליבם של אנשים מהקהילה המתרגלת. אתה , ערן – מורים שלנו – חיים בכליל. רבים מאיתנו מגיעים לתרגל בישוב, התארחנו אצלכם בבית ברטריטים קצרים. ובשנים האחרונות יש בכליל את מרכז משיב נפש ומתרגלים שעוברים לגור בכליל. לכן בשביל הסנגה זה מקום מאוד משמעותי. וכאמור, המקום הזה שקרוב לליבנו מבטא גם אי צדק מאוד בסיסי שנוגע לחיים שלנו. בעצם, אנחנו חלק מהסיפור, וזה דווקא כן הענין שלנו.
האירועים באום אלחיראן התרחשו לפני שלושה שבועות, יחד עם ההריסות נהרגו שם שני ישראלים, יהודי וערבי. זה עורר דיונים סוערים עם הרבה רגשות. ועכשיו, קצת אחרי האירועים, אנחנו, הציבור היהודי המשכנו הלאה. יש נושאים אחרים, זה כבר לא בחדשות, החיים שלנו ממשיכים והזיכרון של האירוע מתפוגג. אנחנו חוזרים לשגרה. אבל כמובן, האנשים באום אלחיראן לא ממשיכים בשגרה. בשבילם המשבר ממשיך בין אם כבר איבדו את הבית שלהם או שביתם עלול להיהרס בקרוב.
מה עושים עם האי-סימטריה הזו? אנחנו והבדואים חיים באותה מדינה, אנחנו חלק מאותה חברה. וחלקנו שוכחים בקלות, ככה זה בחיים. וחלקנו לא יכולים לשכוח כי זה החיים שלנו שמופרעים. והאי סימטריה היא לא רק בין הזקן לצעיר כמו שאמרת. היא בגלל שאנחנו יהודים והם ערבים.
סטיבן: אנחנו צריכים להיות מאוד ערים לדברים הללו. התשובה היא מודעות, הקשבה, מוכנות לא להיסגר ולפעול על טייס אוטומטי, מוכנות לא להתרכז רק בעצמנו ובצרכים שלנו. אנחנו צריכים לשאוף לשמור את הלב פתוח, ואת התודעה מודעת וקשובה.
אבל, צריך גם לזכור שהלב של כל אחד מאיתנו נמשך לדברים אחרים. אני לא יכול להגיד לפעיל למען זכויות בעלי חיים שבעצם הוא צריך לפעול למען שוויון בין יהודים לערבים. או להפך. יש כאן גם ענין של קארמה. הבחירות שאנשים עושים – הלב נע לכיוון הבדואים ושל מישהו הלב נע לנושא אחר – איננו יכולים להחליט בשביל אף אחד. אנחנו כן צריכים להישאר פתוחים ולתת לכאב אנושי לגעת בנו . לאן זה יקח אותנו זה לא לגמרי בידיים שלנו , כל אחד ילך למקום אחר.
אני לא לגמרי מרוצה מהמצב בכליל בהקשר הזה. יש כאן קהילת דהרמה שהולכת וגדלה בלי שהיא לגמרי מודעות לנושא הזה. יש סבל בגלל שאנחנו כאן בכליל. אנחנו יושבים גם על אדמות מדינה. משיב נפש נדמה לי נמצא על אדמות מדינה ולא על קרקע פרטית. למרות שמאוד קשה לדעת איפה עובר הגבול לגבי הפעולה שלנו, אנחנו כן צריכים להשמיע את הקול שלנו. אפילו אם קשה לעשות את זה כשאי הצדק בנוי כך אל תוך המערכת.
דמח: מאחר שזה כל כך גדול אולי הדבר הכי טוב זה לשכוח מזה ולא לגעת בזה? אבל אתה מדבר על מודעות. להיות מודע לאי הצדק. חשבנו, למשל על משיב נפש אבל גם על התרגול באופן כללי, כמקלט.
מקלט יכול להיות בשני מובנים: זה יכול להיות מקום שבו אני נזכר בדברים שחשוב לא לשכוח. או להפך, זה יכול להיות מקום שבו אני מבודד את עצמי מקשיים שנמצאים מחוץ למקלט וכך שוכח אותם. אולי אנחנו צריכים את שני ההיבטים אבל איך מוודאים שזה לא רק הבידוד. במיוחד כשהמקלט מבוסס על אי הסימטריה שדיברנו עליה: בגלל שאנחנו יהודים יש לנו את המקום הזה – את משיב נפש, למשל – כמקלט, כשלאחרים, לבדואים, אין מקלט אפילו בבתים שלהם. מה אנו יכולים לעשות כדי שזה לא יהפוך לבועה אלא שנשתמש במקלט שהתרגול מציע כדי להיזכר, לפתח מודעות ואולי אפילו לפעול?
סטיבן: זה מאוד נכון. הנטיה לחפש נוחות היא מאוד עמוקה וזה כולל גם רבים בקהילת הדהרמה שיש להם תחושה שהדהרמה תומכת בנוחות בזה שהיא הופכת את החיים ליותר נעימים. אם נבדוק אולי נגלה שהמוטיבציה של חלק מאיתנו היא חיפוש אחר נוחות. יש כאן בעיה. בעבר היו שיחות בעמותת תובנה על מעורבות בסוגיות כמו של מבקשי המקלט. ויש שיח בכל הסנגהות על איך מקדמים מעורבות חברתית. באמריקה יש את הפעילות עם מחוסרי דיור. למרות זאת, בקהילת הדהרמה בישראל עוד לא הצלחנו בהיבט הזה. מצד שני אני רואה שאנשים שנכנסים לקהילת הדהרמה נעים לאט לאט אל עבר יותר מודעות חברתית. כלומר אנחנו בכיוון הנכון אבל אולי זה איטי מדי ואנחנו לא מדגישים את זה מספיק.
אני שוב רוצה להבהיר, שאיננו יכולים לדרוש בשם הדהרמה שאנשים ינקטו פעולה מסוימת או יחשבו בדרך מסוימת. אבל אני חושב שמה שאנחנו יכולים לעשות זה לצפות שהבסיס של הדהרמה יכלול מודעות אתית, מודעות לסבל שלנו ושל אחרים, מודעות להשפעה שלנו על החברה והעולם, רגישות והקשבה עמוקה. חשוב שלא נשלים עם הקירות השותקים שבהם אנו סוגרים את עצמנו בפני סבל ואי צדק. זה מנוגד באופן בסיסי לדהרמה ואני חושב שאנחנו צריכים לטפח את האיכויות הללו ולוודא שהלב של הדהרמה יכלול מודעות חברתית.
דמח: זה בהחלט נשמע כמו משהו שאנחנו יכולים לעשות.
סטיבן: כן, בדיוק. זה לא נפרד מהדהרמה. זו הדהרמה. אולי זה לא מספיק ברור כי הרי הדהרמה לא אומרת מה העמדה הפוליטית שלנו צריכה להיות. אבל הדהרמה כן אומרת שזה לא נכון להיסגר, שאנחנו צריכים להיות פתוחים ככל שאנחנו יכולים. הדהרמה קוראת לנו לטפח מודעות אתית ורגישות, לא לסגור את הקירות.
דמח: אתה אומר את זה בצורה יפהפיה ומדויקת. אולי נצליח לעשות שימוש בהזדמנויות שיש לנו כשאנחנו נפגשים לתרגל, מקשיבים לשיחות דהרמה או מעבירים שיחות דהרמה, שניתן את התזכורות הללו. אלו מצבים ממאתגרים וצריך את התמיכה כדי לא להרים את הקירות. הלוואי שנדע לתת את העידוד הזה וזה מה שהסנגה יכולה להציע לחברי הסנגה.
סטיבן: בדיוק.
מ
כותב: אביב
חופר, ומרים ודוחף בהריסות של דיר פלסטיני בצפון בקעת הירדן מצאתי את עצמי מבין משהו חדש על התעוררות פתאומית לעומת התעוררות הדרגתית. "כמעט כמו" הסיני העתיק קיוגן שהתעוררותו באה לו בעת שניכש עשבים.
בהזמנת אנשי תעאיוש באנו בשבת בבוקר לח'ירבת אל ביר, מתחם בו מתגוררות מספר משפחות פלסטיניות סמוך לכפר תל אלבידה. צירוף של שמות פלסטינים לא מוכרים והמלים בקעת הירדן נשמע אולי כקצה העולם. אלא שבפועל מדובר על 5 דקות נסיעה מקיבוץ בית השיטה, שעה ורבע נסיעה מירושלים, שעה מפרדס חנה… ובאזור הלא מאוד רחוק הזה מהבית, הצבא שלנו הורס (בשבועות האחרונים ביתר שאת) עוד ועוד מבני מגורים ודירים של קהילות פלסטיניות. כך גם היה לפני שבוע במתחם אליו הגענו. להמשיך לקרוא
ראשית תזכורת – אתמול קיימנו את יום המסיק הראשון שלנו עם אנשי דיר איסתיא. היה יום נהדר. והכי משמח, בקבוצה שלנו היו ארבע משפחות עם ילדים קטנים שבאו כדי שלילדים תהיה אפשרות להיות עם ילדים פלסטינים.
אנחנו ממשיכים לצאת למסיק בדיר איסתיא ואל-ולאג'ה בכל שבוע ובסוף החודש נקיים גם רטריט מסיק קצר בדיר איסתיא. מידע ורישום כאן
מה כל כך דהרמה בשיחת דהרמה על הסכסוך?
כתב: אסף כץ
ברטריטים של עמותת תובנה, צוות הרטריט נפגש כל ערב לשיחת צוות: חברי צוות המטבח, הניהול והמורים. לרוב השיחות האלה הינן שיחות שבהן בודקים מה שלום הצוות ואולי חוקרים קצת לתוך נושא דהרמה כלשהו אבל באחד הערבים לפני שבועיים השיחה לקחה כיון קצת אחר.
באופן מאוד ספונטני, לאחר מספר דקות של שיחה עלה הנושא הפוליטי ומשם החל ערב שיכול להיות יגרום לחלקנו לשנות דברים בתפיסתנו את המצב הפוליטי. להמשיך לקרוא
השנה שחלפה היתה עבורנו שנת פעילות פורה לא רק מבחינה היקף אלא גם בצורות העשייה החדשות שלקחנו בהן חלק. הסיכום שלהלן – לראשונה אנחנו כותבים סיכום שנתי שכזה – מראה איזה כר נרחב יש לעשיה מיטיבה ומשמעותית. זאת במיוחד אם זוכרים שמה שתקראו הוא מעשה ידיה של קבוצת מתנדבים לא גדולה, נטולת הכשרה מיוחדת או משאבים. בתקופה זו שכל כך מקובל לדבר בה על יאוש וש"אין מה לעשות" המסר העיקרי שנרצה להעביר בדברים שלהלן הוא שהאפשרויות לפעולה נכונה הן רבות ונגישות מכפי שאולי נדמה.
בחצי הראשון של השנה הפעילות שלנו עמדה בסימן גל האלימות. רטריט שטח שהיינו אמורים לקיים בדיר איסתיא קצת אחרי סוכות בוטל ברגע האחרון בעצת המארחים שלנו. במקום הרטריט שבוטל קבוצת הגרעין שלנו הגיעה לדיר איסתיא לפגוש את השותפים שלנו בכפר. כך, בתקופה שבה רמות הפחד והעוינות ההדדית בין ישראלים לפלסטינים הגיעו לשיא, אנחנו זכינו לבעלי ברית להמשיך לקרוא
כותב: אביב
(רשימה שניה בסדר על הרגשות המתלווים לעשייה חברתית. הרשימה הקודמת "פחד", כאן)
לפני חודשיים, באחת המחאות של אנשי דיר איסתיא לפתיחת הדרכים החקלאיות שלהם, עצר רכב ישראלי באמצע הכביש מול המחאה. הנהג יצא מהרכב והתחיל לצרוח לעברנו בחמת זעם. שמתי לב איך הזעם שלו כלל אינו קשור להתרחשות שעליה הוא כועס: לא הפרענו לתנועה, זו גם לא היתה הפגנה נגד הכיבוש והדרישה של אנשי דיר איסתיא לא היתה מכוונת נגד אינטרס ישראלי כלשהו (החסימה היא תוצאה של שרירות לב – לא קשורה לענייני צבא, ענישה או אפילו כוונה להשתלט על אדמות). לאותו אדם היה סיפור בראש בנוגע להפגנות של פלסטינים וזה גרם לו להשתולל באמצע כביש מהיר.
וברגע של חסד, ההתבוננות הזו הפכה להתבוננות עצמית. מה עם כל הפעמים שבהן אני זועם? אולי גם אצלי הקשר בין ההתרחשות לתגובה אליה פחות הדוק ממה שנדמה לי, והזעם – כשהוא מגיע – מגיע מסיפור שיש לי בראש? להמשיך לקרוא
כותב: אביב
את הדברים שלהלן כתבתי לפני יותר משבוע אבל התמהמהתי עם הפרסום. היום, אחרי עוד ימים של אלימות ומוות, זה בהחלט זמן מתאים לרשימה הזו על פחד. מקווה לכתוב בקרוב רשימות נוספות על עוד רגשות שפוגשים בעשייה החברתית.
פחד הוא חלק בלתי נפרד מהיציאה מאזור הנוחות ולאורך הפעילות שלי פגשתי בו שוב ושוב. לפעמים מדובר היה בהתרחשות בנאלית, לפעמים באירוע שיכול לספק חומר לצ'יזבאט טוב. כך או כך תמיד למדתי משהו. להמשיך לקרוא
