סיפורים של תקוה

כתיבה: אביב

הסיפורים שלהלן הם לא סיפורים של תקוה. כותרת יותר מתאימה לטקסט הזה היא "מעבר ליאוש ותקוה" או אפילו "תקוה היא חלק מהבעיה". אבל רציתי שתיכנסו לקרוא ולכן בחרתי כותרת יותר מושכת (צדקתי?).

מה פתאום תקוה היא חלק מהבעיה? הרי רובנו מרגישים שתקוה היא דבר נהדר. רבים מאמינים שבלי תקוה אי אפשר לפעול. אבל יותר ויותר אני נוכח לדעת שתקוה יכולה להגביל אותנו ואפילו להרדים אותנו. מי שמקווה שמה שהוא רוצה אכן יתגשם עלול להמשיך לפעול בדרכים שעד כה לא השיגו את המטרה. לפעמים יותר נוח להמשיך לקוות מאשר להודות בפני עצמנו שבשביל שיקרה מה שחשוב לנו אנחנו צריכים לוותר על אמונות ולפתח דפוסי פעולה חדשים. לפעמים – וכן, אני מדבר על סיום הכיבוש – לקוות, זה להמשיך לא לעשות כלום ולהשאיר את העשייה לאחרים. Continue reading "סיפורים של תקוה"

מודעות פרסומת

לראות את הדברים בכָּכוּתם – גדרות, בורׁוּת ופעולה מיטיבה

אחרי עונת המסיק אנחנו חוזרים לפעילות הקבועה שלנו:
בבקעת הירדן נמשיך לקיים ימי שטח לחיזוק הקהילות הפלסטיניות.
בדיר איסתיא זה הזמן לגזום את עצי הזית ואנחנו מתכננים יום עבודה עם חקלאים.
בולאג'ה אנחנו ממשיכים לחפש דרכים לעצור את הריסות הבתים וסילוק התושבים מאדמותיהם.

כמו שכתבננו בסיכום של שנת תשע"ז, הפעילויות הללו עומדות כעת בסימן של הרחבת מעגלים: הגעה לעוד מתרגלים ומתרגלות כדי שישמעו, יפגשו ואם ירצו, יקחו גם חלק בעשייה. מורי ומורות דהרמה נרתמים ומסייעים בכך. החיבור הזה ודאי יתן פרי גם לעשיה שלנו אבל לא פחות מכך יתרום להתפתחות של קהילת הדהרמה בישראל.

למטה יש מקבץ עדכונים מהשטח שהצטברו על הדסקטופ. הכתוב בעדכונים השונים סובב סביב ציר משותף של המוכנות (או אי המוכנות) שלנו לדעת. לקושי שלנו לדעת קוראים בדהרמה בורות ובעוד שבועיים יתקיים גם יום תרגול סביב התימה של בורות.
הזמנה ליום התרגול הזה וליום תרגול נוסף של התבוננות על עצמנו בעשייה תמצאו בסיום הטקסט.

בחודשים האחרונים חלו כמה התפתחויות מדאיגות בולאג'ה. גדר ההפרדה על אדמות הכפר כמעט והושלמה. בולאג'ה הצבא לא הסתפק בגדר ובפגיעתה בתושבים אלא הוסיף עליה גדר תיל בגובה שמונה מטר. זו נמתחה לאורך מספר קילומטרים בקירבה לבתי התושבים.
במקביל אדמות ולאג'ה הולכות להפוך ל"גן לאומי לרווחת תושבי ירושלים". התוצאה עלולה להיות
"ישראלים יבלו בפיקניק מסביב למעיין הגדול או בטראסות היפהפיות כאשר עשרות מטרים מהם נמצאים בעלי הקרקע שגדר תיל מונעת מהם להגיע לאדמתם. האם הירושלמים המבלים ידעו – האם יסכימו לדעת? – שהם לוקחים חלק בהשתלטות על קרקעות? האם יבינו שמאחורי החזות ה"לא פוליטית" של טבע ונוף מסתתר עוול של מעשה גזל גדול?"

לתיאור של אירועי החודשים האחרונים ראו את העדכון שלנו ב"ידידי ולאג'ה".

הגדר בולאג'ה
שיא גרוטסקי של הגדר בולאג'ה הוא בנייתה באופן שמנתק מהכפר את הבית של משפחת חג'ג'לה. המשפחה תישאר מהצד הישראלי של הגדר. במקום להזיז קצת את הגדר הצבא חפר מנהרה מתחת לה כדי לחבר את בית המשפחה לכפר. בחודש שעבר הותקן שער הברזל שיחסום אותה וימנע מעבר של שאר תושבי הכפר.
שיא גרוטסקי של הגדר בולאג'ה הוא בנייתה באופן שמנתק מהכפר את הבית של משפחת חג'ג'לה. המשפחה תישאר מהצד הישראלי של הגדר. במקום להזיז קצת את הגדר הצבא חפר מנהרה מתחת לה כדי לחבר את בית המשפחה לכפר. בחודש שעבר הותקן שער הברזל שיחסום אותה וימנע מעבר של שאר תושבי הכפר.

בבקעת הירדן קיימנו לפני שלושה שבועות סיור דהרמה לקבוצות שמתרגלות עם סנדיה בר-קמה ובעז עמיחי. מדובר בסיור המשך לסיור שקיימנו בקיץ למורי ומורות דהרמה. בינואר ופברואר מתוכננים סיורי דהרמה נוספים. בסיור האחרון הגענו לקהילת עין חילווה יום אחרי שקיבלו צו צבאי שמורה על גירושם מהמקום בו הם חיים. ליד קהילת סמרה ניגשו אלינו חיילות שחשבו שבאנו ללוות רועי צאן פלסטינים למרעה. הן אסרו עלינו להגיע עם פלסטינים לשטח ואמרו שרק ליהודים מותר לרעות באדמות הללו (שאנשי סמרה חיים בהן דורות ושחלקן בבעלותם הפרטית). לסיום נפגשנו גם עם אחד ממקימי ההתנחלות מחולה שסיפר לנו על הדברים מנקודת המבט שלו.

דליה שהשתתפה בסיור כתבה את רשמיה. כפי שהיא מתארת, יותר נוח להדחיק את המציאות הזו שנעשית קרוב לבית ובשמנו. אבל האמת היא שהיציאה מאזור הנוחות פחות מאתגרת ממה שנדמה ויש בצידה רווחים רבים (תקראו אצל דליה). אנחנו מגיעים לבקעת הירדן כל מספר שבועות ואפשר לכתוב לנו כדי להצטרף לפעילות.

מתארחים בעין חילוה

ובקעת הירדן גם מגיעה אלינו. אסף שהשתתף בסיור דהרמה שקיימנו לבקעת הירדן לפני מספר חודשים נשאר מאז בקשר עם אנשי הכפר אלעקבה. הוא ונעם מארגנים שני מפגשים בישראל עם ראש המועצה של הכפר חאג' סמי צדיק. חאג' סמי הוא איש מרשים ביותר. יש לו סיפור אישי שממחיש את מחיר החיים תחת כיבוש ולא פחות מכך מעורר השראה. פעולות הפיתוח שסמי מצליח לעשות בכפר למרות המגבלות שישראל – אנחנו – מטילה (הכפר נמצא בשטחי C שם ישראל שומרת על שליטה בלעדית ולרשות הפלסטינית אין כל סמכות) הן מרשימות ביותר.

המפגשים עם חאג' סמי יתקיימו ביום חמישי ה-7 בדצמבר.
בשעה 12:00 במרכז הערבי יהודי לשלום בגבעת חביבה. (לפרטים נוספים והרשמה נעם – noamelki@gmail.com)
ובשעה 17:30 במועדון הנוער בישוב כליל (לפרטים נוספים והרשמה אסף – tutidadog@gmail.com)

חאג' סמי צדיק

ימי תרגול הם דרך מצוינת שבה אנחנו תומכים בעצמנו ובהמשך העשייה שלנו. לא פחות מכך הם הזמנה למי שטרם הגיעו לשטח אבל רוצים לבדוק את החיבור בין תרגול לפעולה בעולם, בין האישי לחברתי-פוליטי. החודש מתקיימים שני ימי תרגול כאלו.

בירושלים – בשבת ה-9 בדצמבר יום תרגול של עמותת תובנה בהנחיית אביב טטרסקי שהוא מנחה דהרמה בתובנה ומהמובילים של דהרמה מעורבת חברתית. היום יוקדש להתבונן על המקומות שבהן התודעה שלנו אינה בהירה, או בשפה של הדהרמה "בורות". הדהרמה מדגישה את הצורך להכיר בסבל הצומח מתוך בורות ולזהות מופעים שונים של בורות בחיים שלנו. לא פחות מכך, בורות היא גם תופעה חברתית שמייצרת הרבה עוול וסבל קולקטיבי לא דווקא מתוך כוונות רעות אלא מתוך אי בהירות.

ביום התרגול נתבונן על בורות בהיבטיה האישיים והחברתיים-פוליטיים.
פרטים נוספים  והרשמה כאן.

בתל אביב – בשבת ה-23 בדצמבר יתקיים יום תרגול משותף לקבוצות שונות של עשייה חברתית ברוח הדהרמה.  את היום ינחו נועה נחום ונעמי גרשטיין.

זוהי הזדמנות עבורנו להיפגש, להכיר, לשתף זה את זו באתגרים שאנו פוגשים בדרך, ולגלות את מקורות הכוח שיש לנו כפרטים וכסנגהה בתוך העשייה המיוחדת הזו. במהלך היום ננוע בין זמנים של מדיטציה ורפלקסיה אישית לפרקי זמן של שיתוף ושיחה.

נעמי מנחה קבוצת מדיטציה לא.נשים המתמודדים עם סרטן ומתנדבת פעילה בקהילת מבקשי המקלט.
נועה מעורבת בפרויקט של מדיטציה בבתי כלא ובפרויקט של מדיטציה אחד על אחד למתמודדים עם מחלת הסרטן. מטפלת בפסיכותרפיה הוליסטית

פרטים נוספים והרשמה כאן.

 

מה עשינו – סיכום תשע"ז

בשנה שחלפה הפעילות שלנו התפתחה מאוד הן בהיקפה והן בסוג הדברים שהתמודדנו איתם. מנגד, בחברה הישראלית העמיקה הסטגנציה בכל הנוגע למציאות של הכיבוש: החל מיאוש מהאפשרות לשינוי, דרך פחד לגעת בסוגיה הכואבת הזו, אדישות למתרחש "אי שם", ועד לתמיכה בהמשך שליטתנו במיליוני אנשים חסרי זכויות – בישראל יש פחות ופחות כוחות שפועלים לשינוי המצב הקיים. במקביל, היאוש הולך וצובר משקל בקרב הקהילות הפלסטיניות שעמן אנחנו באים במגע. ולצד היאוש צומחת גם שם עוינות.

מי כמונו מתרגלי הדהרמה יודע שזה מצב זמני. המציאות הפוליטית היא תוצאה של תנאים ונסיבות. כשאלו ישתנו תשתנה גם המציאות. התפקיד שאנחנו לקחנו על עצמנו בדרך לשינוי הוא הניסיון לעורר יותר מודעות בקרב ישראלים לחיים שלנו בסכסוך אלים ובפרט למציאות של החיים הפלסטינים תחת שלטון צבאי. Continue reading "מה עשינו – סיכום תשע"ז"

מי יתן ונזכה לתקן

צילום: אמיר ביתן

כתבה: נילי

שבת של שיקום נביעות בצפון הבקעה, כמעט צהריים והעבודה בעיצומה. בתוך הבור הבוץ מגיע כמעט עד לגובה הברך. אנחנו גורפים אותו לתוך דליים, מחרידים בלית ברירה את שלוותן של צפרדעים, המים משפריצים על הפנים. אנחנו צוחקים. דליים מלאים בוצה ואבנים עוברים בשרשרת, מיד ליד, במעלה הסולם. אפשר כבר לדמיין את הקרקעית.

כמה עשרות מטרים מאיתנו, בנביעה השנייה, צהלות שמחה. שעתיים של נבירה עקשנית בבור סתום ומיובש, ופתאום, פכפוך. החברים הפלסטינים מנידים בראשם, הם לא האמינו שעוד יימצאו שם מים. Continue reading "מי יתן ונזכה לתקן"

רק כשנראה את המציאות כפי שהיא נוכל להיות מי שאנחנו

הבודהיסטווה של החמלה – כל אחת מאלפי זרועותיה מוכנה להגיש עזרה

לפני שנה אינאס חשה ברע (כל השמות כאן בדויים כדי לשמור על פרטיות). היא התאשפזה בבית חולים באזור שכם, סובלת מהקאות ומהצטברות של נוזלים באיברים פנימיים. הרופאים הצליחו להקל זמנית על מצבה אבל היה ברור שלבתי החולים בשטחי הרשות הפלסטינית אין אפשרות להתמודד עם מה שנראה כסרטן אלים במצב מתקדם. Continue reading "רק כשנראה את המציאות כפי שהיא נוכל להיות מי שאנחנו"

בין כליל לאום אלחיראן – ראיון עם סטיבן פולדר

אום אלחיראן וכליל. לכאורה שני ישובים שאין ביניהם שום קשר. כליל הוא הישוב האקולוגי-אלטרנטיבי שיש בו צימרים מפנקים, שגרים בו כוכבים כמו עמיר לב, שכתבות מחמיאות מתפרסמות על הצימרים שיש בו. וכמובן, כליל זה המקום שבו חיים מורי הדהרמה סטיבן פולדר וערן הרפז.
אום אלחיראן לעומת זאת הוא ישוב בדואי לא מוכר שלפני שלושה שבועות המדינה ביצעה בו הריסות נרחבות.

אלא שיש גם דמיון בין שני המקומות. לשמחתנו הרבה סטיבן פולדר, המורה הראשי של עמותת תובנה וממייסדי כליל נענה לבקשה שלנו לקיים ראיון לגבי שני הישובים הללו ומה כדאי שנבין נוכח הדמיון בין שני הישובים שלא מונע שמצבם בפועל יהיה כל כך שונה.

דהרמה מעורבת חברתית: תוכל לספר לנו איך כליל הוקמה?

סטיבן: היינו חבורה שהתארגנה סביב חזון אקולוגי והרעיונות של מהטמה גנדהי. רצינו ליצור קהילה ניסיונית בישראל. הלכנו בדרך הרגילה בישראל ופנינו לסוכנות היהודית. הסוכנות התכוונה לתת לנו מצפה בגליל. כבר כמעט קיבלנו את האישורים ואנחנו מאוד התרגשנו להקים קהילה סביב העקרונות הללו של מודעות סביבתית, גנדהי וכמובן עם ערכים של שלום. אבל אז ביקרתי באנגליה וקראתי מאמר בעיתון שתיאר הפגנות של אזרחים ערבים נגד הפקעת האדמות הפרטיות שלהם בגליל והבנתי שהמצפה שלנו אמור לקום בדיוק על האדמות הללו. לכן עצרנו את כל הפרויקט. לא יכולנו להקים קהילה רוחנית על אדמה גנובה. זו הזדמנות להגיד שההנחה שרוחניות יכולה להיות נפרדת משאלות פוליטיות היא לא נכונה.

שינינו תכנית ומצאנו קרקעות שנוכל לרכוש בכסף מהדרוזים שבאזור. חשבנו שזו תהיה דרך מוסרית יותר, קניה של קרקע ולא שימוש בקרקע גנובה. כך התחלנו את הקהילה בכליל.

אבל כבר מההתחלה הקהילה היתה חצי לא חוקית. מעולם לא קיבלנו היתרים לבנות. הקמנו בקתות ובתים קטנים. די התחבאנו מהעולם. הממשלה התעלמה מאיתנו. הסוכנות היתה בעד ייהוד הגליל ולכן הסוכנות תמכה בנו. שוב הרגשנו אי נוחות שאנחנו מקבלים תמיכה על רקע אג'נדה פוליטית של ייהוד. אבל קצת טאטאנו את זה מתחת לשטיח. כך התחלנו ועד היום לאף אחד בכליל אין היתר בניה. יש כ-130 מבני מגורים ו-600 איש שחיים בכליל. ולאף אחד מהם אין היתר בניה.

דמח: אבל אם זו אדמה שלכם, רכשתם אותה, למה אינכם יכולים לקבל היתר בניה?

סטיבן: לכאורה זה ענין בירוקרטי, אבל כמו כל דבר זה גם ענין פוליטי. בשביל לקבל היתרי בניה צריכה להיות תכנית מתאר לישוב. תכנית מסודרת שקובעת את גבולות הישוב, את מבני הציבור והתשתיות ועל פיה אפשר לקבל היתרי בניה. משרד הפנים לא הסדיר תכנית מתאר, בין השאר כי יש בכליל גם אדמות בבעלות ערבית ודרוזית. לאשר לנו תכנית משמעו לאשר גם להם בניה. משרד הפנים מנסה ליצור ישוב יהודי בגלל האג'נדה הפוליטית. זו לא האג'נדה שלנו אבל הענין הפוליטי מופיע כאן.

דמח: אז הבניה בכליל לא חוקית כמו באום אלחיראן. במשך השנים האם הגיעו אליכם פקחי בניה וביצעו הריסות?

סטיבן: כן, אבל בצורה מוגבלת. הריסות התרחשו בכמה מקומות לאורך השנים אבל רק במקרים יוצאים מהכלל. למשל, אנשים שהסתכסכו עם הרשויות או כאלו שהקימו מבנים מחוץ לגבולות הלא רשמיים של הישוב. מי שבנה בתוך הגבולות הללו  לא הרסו לו. בעצם יש גם הרבה מבנים מחוץ לגבולות הלא רשמיים ולא הורסים אותם.

כולנו קיבלנו צווי הריסה וננקטו נגדנו הליכים משפטיים אבל משרד הפנים לא פעל נגדנו בכל הכוח וההליכים המשפטיים נגד הבניה שלנו כמעט תמיד מסתיימים בהטלת קנסות ולא בהריסות. ההריסות שכן בוצעו הן היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. והכלל הוא שהמדינה מעלימה עין מהפרת החוק שלנו.

דמח: אום אלחיראן זה ישוב בדואי לא מוכר בנגב. כמו אצלכם כל מה שנבנה שם נבנה ללא היתר. בניגוד אליכם לא מדובר באדמות שהם רכשו אלא באדמות מדינה. אבל בשנות ה-50 הצבא הישראלי סילק אותם מהאדמות שלהם באזור אחר של הנגב והורה להם לעבור לאום אלחיראן. למרות שזו היתה פעולה של המדינה, הנוכחות שלהם מעולם לא הוסדרה שם. 50 שנה אחר כך המדינה החליטה שהיא רוצה להעביר אותם למקום אחר כדי לבנות במקום אום אלחירן ישוב ליהודים.

התושבים עתרו לבית המשפט וזה קבע שהם לא פולשים (כי המדינה העבירה אותם לשם) אבל גם שאין להם זכויות בקרקע ושהמדינה רשאית לפנות אותם. לפני שלושה שבועות ביצעו שם הריסות שבמהלכן גם נהרגו תושב המקום ושוטר שנדרס. המשטרה טוענת שמדובר בדריסה מכוונת ואילו עדי ראיה וממצאים שונים מעלים את האפשרות שירי לא מוצדק של השוטרים אל עבר הנהג גרם לו לאבד שליטה על הרכב שפגע בשוטר.

כשיוצרים את הקשר בין המקרה של אום אלחיראן וכליל ולהבדל הגדול ביחס של הרשויות אל שני הישובים. מה אתה חושב על כך?

סטיבן: למען האמת אנחנו מקבלים יחס שונה לחלוטין מהבדואים וזה אפילו לא קשור לענין הבעלות הפרטית. כי היום יש בכליל גם אנשים שהתיישבו באדמות מדינה ולא באדמות שרכשו. לנו לא הורסים את הבתים. גם מסביב בישובים הדרוזים בגליל יש הרבה בניה ללא היתר והמדינה מגיעה שם להסדרים שלא מצריכים הריסה. היחס השונה הזה הוא מאוד לא הוגן ומעורר בי אי נוחות רבה. המדינה מפלה לטובה את היהודים. חוסר ההוגנות נמצא בבסיס של איך שהמדינה היהודית פועלת והמקרה של כליל מול אום אלחיראן הוא תוצאה של זה.

אם נסתכל באופן עמוק יותר, תמיד נמצא אי-סמטריה. אי-סימטריה היא חלק מהחיים. גם בין צעיר למבוגר אין סימטריה. בין ישראלים לפלסטינים , יהודים ועברים קיימת אי סימטריה גדולה. זה חלק מרכזי מהסיפור וזה בבסיס של הסבל שלנו. זה בנוי לתוך המערכת.

דמח: באמת כשחשבנו לקראת הראיון שלנו, נעצרנו כאן ולא ידענו איך להמשיך מהנקודה הזו בראיון. מה שעצר אותנו זה בדיוק זה. המצב הבסיסי הוא מאוד בעייתי ורובנו לא מרגישים שיש לנו מה לעשות בקשר לזה. ואז בקלות מפתחים אדישות. אז לאן אפשר להמשיך מכאן את השיחה?

אולי כדאי להדגיש, כליל היא לא רק ישוב שבו אנשים חיים. היא גם מקום מאוד יקר לליבם של אנשים מהקהילה המתרגלת. אתה , ערן – מורים שלנו – חיים בכליל.  רבים מאיתנו מגיעים לתרגל בישוב, התארחנו אצלכם בבית ברטריטים קצרים. ובשנים האחרונות יש בכליל את מרכז משיב נפש ומתרגלים שעוברים לגור בכליל. לכן בשביל הסנגה זה מקום מאוד משמעותי. וכאמור, המקום הזה שקרוב לליבנו מבטא גם אי צדק מאוד בסיסי שנוגע לחיים שלנו. בעצם, אנחנו חלק מהסיפור, וזה דווקא כן הענין שלנו.

האירועים באום אלחיראן התרחשו לפני שלושה שבועות, יחד עם ההריסות נהרגו שם שני ישראלים, יהודי וערבי. זה עורר דיונים סוערים עם הרבה רגשות. ועכשיו, קצת אחרי האירועים, אנחנו, הציבור היהודי המשכנו הלאה. יש נושאים אחרים, זה כבר לא בחדשות, החיים שלנו ממשיכים והזיכרון של האירוע מתפוגג. אנחנו חוזרים לשגרה. אבל כמובן, האנשים באום אלחיראן לא ממשיכים בשגרה. בשבילם המשבר ממשיך בין אם כבר איבדו את הבית שלהם או שביתם עלול להיהרס בקרוב.

מה עושים עם האי-סימטריה הזו? אנחנו והבדואים חיים באותה מדינה, אנחנו חלק מאותה חברה. וחלקנו שוכחים בקלות, ככה זה בחיים. וחלקנו לא יכולים לשכוח כי זה החיים שלנו שמופרעים. והאי סימטריה היא לא רק בין הזקן לצעיר כמו שאמרת. היא בגלל שאנחנו יהודים והם ערבים.

סטיבן: אנחנו צריכים להיות מאוד ערים לדברים הללו. התשובה היא מודעות, הקשבה, מוכנות לא להיסגר ולפעול על טייס אוטומטי, מוכנות לא להתרכז רק בעצמנו ובצרכים שלנו. אנחנו צריכים לשאוף לשמור את הלב פתוח, ואת התודעה מודעת וקשובה.

אבל, צריך גם לזכור שהלב של כל אחד מאיתנו נמשך לדברים אחרים. אני לא יכול להגיד לפעיל למען זכויות בעלי חיים שבעצם  הוא צריך לפעול למען שוויון בין יהודים לערבים. או להפך. יש כאן גם ענין של קארמה. הבחירות שאנשים עושים – הלב נע לכיוון הבדואים ושל מישהו הלב נע לנושא אחר – איננו יכולים להחליט בשביל אף אחד. אנחנו כן צריכים להישאר פתוחים ולתת לכאב אנושי  לגעת בנו . לאן זה יקח אותנו זה לא לגמרי בידיים שלנו , כל אחד ילך למקום אחר.

אני לא לגמרי מרוצה מהמצב בכליל בהקשר הזה.  יש כאן קהילת דהרמה שהולכת וגדלה בלי שהיא לגמרי מודעות לנושא הזה. יש סבל בגלל שאנחנו כאן בכליל. אנחנו יושבים גם על אדמות מדינה. משיב נפש נדמה לי נמצא על אדמות מדינה ולא על קרקע פרטית. למרות שמאוד קשה לדעת איפה עובר הגבול לגבי הפעולה שלנו, אנחנו כן צריכים להשמיע את הקול שלנו. אפילו אם קשה לעשות את זה כשאי הצדק בנוי כך אל תוך המערכת.

דמח: מאחר שזה כל כך גדול אולי הדבר הכי טוב זה לשכוח מזה ולא לגעת בזה? אבל אתה מדבר על מודעות. להיות מודע לאי הצדק. חשבנו, למשל על משיב נפש אבל גם על התרגול באופן כללי, כמקלט.

מקלט יכול להיות בשני מובנים: זה יכול להיות מקום שבו אני נזכר בדברים שחשוב לא לשכוח. או להפך, זה יכול להיות מקום שבו אני מבודד את עצמי מקשיים שנמצאים מחוץ למקלט וכך שוכח אותם. אולי אנחנו צריכים את שני ההיבטים אבל איך מוודאים שזה לא רק הבידוד. במיוחד כשהמקלט מבוסס על אי הסימטריה שדיברנו עליה: בגלל שאנחנו יהודים יש לנו את המקום הזה – את משיב נפש, למשל –  כמקלט, כשלאחרים, לבדואים, אין מקלט אפילו בבתים שלהם. מה אנו יכולים לעשות כדי שזה לא יהפוך לבועה אלא שנשתמש במקלט שהתרגול מציע כדי להיזכר, לפתח מודעות ואולי אפילו לפעול?

סטיבן: זה מאוד נכון. הנטיה לחפש נוחות היא מאוד עמוקה וזה כולל גם רבים בקהילת הדהרמה שיש להם תחושה שהדהרמה תומכת בנוחות בזה שהיא הופכת את החיים ליותר נעימים. אם נבדוק אולי נגלה שהמוטיבציה של חלק מאיתנו היא חיפוש אחר נוחות. יש כאן בעיה. בעבר היו שיחות בעמותת תובנה על מעורבות בסוגיות כמו של מבקשי המקלט. ויש שיח בכל הסנגהות על איך מקדמים מעורבות חברתית. באמריקה יש את הפעילות עם מחוסרי דיור. למרות זאת, בקהילת הדהרמה בישראל עוד לא הצלחנו בהיבט הזה. מצד שני אני רואה שאנשים שנכנסים לקהילת הדהרמה נעים לאט לאט אל עבר יותר מודעות חברתית. כלומר אנחנו בכיוון הנכון אבל אולי זה איטי מדי ואנחנו לא מדגישים את זה מספיק.

אני שוב רוצה להבהיר, שאיננו יכולים לדרוש בשם הדהרמה שאנשים ינקטו פעולה מסוימת או יחשבו בדרך מסוימת. אבל אני חושב שמה שאנחנו יכולים לעשות זה לצפות שהבסיס של הדהרמה יכלול מודעות אתית, מודעות לסבל שלנו ושל אחרים, מודעות להשפעה שלנו על החברה והעולם, רגישות והקשבה עמוקה. חשוב שלא נשלים עם הקירות השותקים שבהם אנו סוגרים את עצמנו בפני סבל ואי צדק. זה מנוגד באופן בסיסי לדהרמה ואני חושב שאנחנו צריכים לטפח את האיכויות הללו ולוודא שהלב של הדהרמה יכלול מודעות חברתית.

דמח: זה בהחלט נשמע כמו משהו שאנחנו יכולים לעשות.

סטיבן: כן, בדיוק. זה לא נפרד מהדהרמה. זו הדהרמה. אולי זה לא מספיק ברור כי הרי הדהרמה לא אומרת מה העמדה הפוליטית שלנו צריכה להיות. אבל הדהרמה כן אומרת שזה לא נכון להיסגר, שאנחנו צריכים להיות פתוחים ככל שאנחנו יכולים. הדהרמה קוראת לנו לטפח מודעות אתית ורגישות, לא לסגור את הקירות.

דמח: אתה אומר את זה בצורה יפהפיה ומדויקת. אולי נצליח לעשות שימוש בהזדמנויות שיש לנו כשאנחנו נפגשים לתרגל, מקשיבים לשיחות דהרמה או מעבירים שיחות דהרמה, שניתן את התזכורות הללו. אלו מצבים ממאתגרים וצריך את התמיכה  כדי לא להרים את הקירות. הלוואי שנדע לתת את העידוד הזה וזה מה שהסנגה יכולה להציע לחברי הסנגה.

סטיבן: בדיוק.

%d7%90%d7%91%d7%95-%d7%90%d7%9c%d7%a7%d7%99%d7%a2%d7%90%d7%9f

 

 

 

מ

להתעורר בח'ירבת אל-ביר

כותב: אביב

חופר, ומרים ודוחף בהריסות של דיר פלסטיני בצפון בקעת הירדן מצאתי את עצמי מבין משהו חדש על התעוררות פתאומית לעומת התעוררות הדרגתית. "כמעט כמו" הסיני העתיק קיוגן שהתעוררותו באה לו בעת שניכש עשבים.

בהזמנת אנשי תעאיוש באנו בשבת בבוקר לח'ירבת אל ביר, מתחם בו מתגוררות מספר משפחות פלסטיניות סמוך לכפר תל אלבידה. צירוף של שמות פלסטינים לא מוכרים והמלים בקעת הירדן נשמע אולי כקצה העולם. אלא שבפועל מדובר על 5 דקות נסיעה מקיבוץ בית השיטה, שעה ורבע נסיעה מירושלים, שעה מפרדס חנה… ובאזור הלא מאוד רחוק הזה מהבית, הצבא שלנו הורס (בשבועות האחרונים ביתר שאת) עוד ועוד מבני מגורים ודירים של קהילות פלסטיניות. כך גם היה לפני שבוע במתחם אליו הגענו. Continue reading "להתעורר בח'ירבת אל-ביר"