ים-יבשה – על גבולות ארעיים במחוז סלפית ובתוכנו

הפגנת המחאה ליד מאחז נוף אב"י באדמות סלפית בזמן שהמפגינים הפלסטינים מתפללים כמה מאיתנו יושבות במדיטציה

 

ביום ששי הצטרפנו להפגנה השבועית של תושבי מחוז סלפית מול המאחז שהוקם על אדמותיהם. אחרי ההפגנה נסענו אל דיר איסתיא וביקרנו שתי משפחות שחיילים פרצו בלילה.

אלנה מספרת:

ביום שישי האחרון יצאנו לאיזור סלפית בשומרון.
גם שם הוקם מאחז לא חוקי, שחולש על כרמי זיתים של פלסטינים ומונע כניסה לעבודת החקלאות החיונית. 

גם שם הגבולות נזילים, מזיגים – לתערובת אחת, שהיא הכיבוש .

על הכביש, שממנו נפרצה הדרך למאחז, מסומן כתם על הכביש, שמסמן את הירידה לשוליים. יותר שוליים מזה ונאבד את ה"סֶנְטֶר". אנחנו עוברים את הכתם וממשיכים עוד מעט עד הירדה על הכרמים. והטבע מסרב למחאה המתגבשת, ממשיך בשתיקתו היפה. 

כשאנחנו מגיעים לנקודת המפגש, החיילים בדיוק מסמנים בסס"ל גבול ארעי שאותו אסור יהיה לנו לחצות. משתתפי ההפגנה בשבוע שעבר, טוענים שהחיילים ירדו מסלעה אחת מטה. מכאן והלאה זהו שטח צבאי סגור, הם מהדקים דפים לבנים A4 שעליהם מתנוסס "אין מעבר" בשלוש השפות.

בראש שלי מתחיל משחק "ים יבשה" שהיינו משחקים ביסודי. כשאומרים "יבשה" חובה להימצא בצד הנכון של הקו . ומה קורה כשלא?
מי נפסל?

רגע לפני שמתחילים בתפילה – מבצבצת דמות של צעיר יהודי שהגיע מכיוון המאחז שעל ראש הגבעה, מאחורי החיילים. שטח צבאי סגור – כלומר, פתוח רק לא לכולם. 

תפילת יום ששי בצהרים כחלק מההפגנה נגד המאחז
תפילת יום ששי בצהרים כחלק מההפגנה נגד המאחז (צילום: אייל רוזין)

 

התפילה מתארגנת תחת השמש הקופחת . אני לא מבינה את המילים אבל המנגינה מתגנבת אליי למדיטציה, שבה אנחנו נוכחוֹת, בחמלה לכל הנמצאים – הפלסטינים נגזלי האדמה, החיילים נגזלי החירות והרבה חיים, שהיו יכולים להיות אחרת.
תפילת יום השישי שלי, לשבת של שלום. לחיים של חירות. 

בזמן התפילה חלקנו במדיטציה. החיילים מאחור.
בזמן התפילה חלקנו במדיטציה. החיילים מאחור (צילום: אייל רוזין)

 

המאחז נמצא בראש הגבעה מאחורי החיילים ובלב השטח החקלאי של סלפית. בכל שבוע מגיעים פלסטינים מהאזור להפגנה ולפעמים אנחנו מצטרפים אליהם.
המאחז נמצא בראש הגבעה מאחורי החיילים ובלב השטח החקלאי של סלפית. בכל שבוע מגיעים פלסטינים מהאזור להפגנה ולפעמים אנחנו מצטרפים אליהם.


אחרי ההפגנה המתפללת, או התפילה המפגינה, אנחנו נוסעים למשפחה של סעיד. סעיד תושב דיר איסתיא, שכל השנים פועל למען חיים טובים לילדיו. הוא מנסה שוב ושוב להקים מחדש את הכרם שלו שישראל עקרה לפני כמה שנים, עובד במכולת האיזורית. עודר אהבה, קוצר תקווה. 
עכשיו, בנו עצור. במקום   מילות הסבר, החיילים כיוונו רובים  לראשו ב 3:20 לפנות בוקר והילדים בכו במיטותיהם. 

התיישבנו לשמוע את הסיפור על המעצר בשלישי בלילה. הבית עוד המום מטלטלת החושך והוא מגולל את הסיפור בעברית. מדי פעם בנו הקטן מתבונן בו. מדי פעם יוצא. אישתו מצטרפת בשלב מסוים ומשתפת במילים בשפה הערבית ובעיניים בשפת הלב.
הם ישנו כולם – הוא ואישתו ובנותיהן ובניהם- כשלפתע התעוררו ומעליהם קבוצת חיילים, אוחזים ברובים ומסמנים שששששש עם האצבע על הפה. 

הגבולות נחצים בשקט . ים יבשה ים. 

במצולות עולים קולות של ילדים בוכים בחדר אחד, עצורים עם חיילים שותקים. 
בחדר השני – בתו צועקת "אבא!" והוא לא יכול לגשת.
מישהו מצלם. נשים ללא חיג'אב, בלבוש שינה והצעקות לא עוצרות את החודרנות.
החיילים מחפשים את הבן. הוא יוצא מחדרו, נוכח, לא מתנגד. 

אני מקשיבה, מתפללת ליבשה, לאפשרות אחרת. מיואשת. 

והגאולה דווקא מסעיד, שמספר על כמה ימים קודם לכן, בואדי קנה, כשהוא צילם את ילדיו מתרחצים בנחל עם ילדי מתנחלים והשחוק מתגלגל. הוא זה, שמזכיר, שאפשר אחרת. 
אני יוצאת מהמפגש מטולטלת מהחיים המקבילים אליי, ומכירת תודה על האפשרות להיות נוכחת בסבל, כמו שהוא. מבלי לברוח. 

תוהה לעצמי-
איפה הגבול?

 

 

מחוץ לתבנית הדיכוי

אביב מספר על הפעילות שלנו ביום ששי האחרון שהתנהלה עם הרבה הפתעות לא צפויות. זה התחיל מחיילים שהתרשלו וכך התאפשר להפגנה פלסטינית להגיע אל מאחז. מה יעשו פלסטינים ומתנחלים כועסים כשהם עומדים פנים אל פנים? זה הסתיים בחסימת עונשין של הצבא נגד כפר שלם שגם בה היתה הפתעה. ובאמצע היתה חתונה שמחה שהתקיימה כל כך קרוב למאחז ולחסימה ובכל זאת התנהלה כאילו הם כלל אינם קיימים.

כתיבה: אביב
ביום ששי הצטרפנו להפגנה פלסטינית מול מאחז שהוקם לפני כמה חודשים באדמות סלפית.
סלפית היא עיר המחוז של הכפרים דיר איסתיא וחארס ונמצאת במרחק נסיעה של כרבע שעה מהם. מכיוון שהמאחז אינו משפיע ישירות על שני הכפרים לא כללנו אותו בסקירה שפרסמנו לפני שבוע על  המאחזים שהוקמו מעל ואדי קנה במהלך השנה האחרונה.

כמה קילומטרים מזרחה ממקום ההפגנה שלנו התקיימה באותו הזמן הפגנה פלסטינית גדולה יותר מול המאחז החדש "אביתר" ונער פלסטיני נהרג שם מירי של חיילים; זה ההרוג הפלסטיני השלישי בהפגנות שמתקיימות שם בחודש האחרון.

מה יש לנו לחפש בסיטואציה כל כך אלימה? בהזדמנות נצטרך לכתוב גם על שאלה זו. כך או כך בהביננו את הפוטנציאל לאלימות נסענו להפגנה בחשש. לפני שיצאנו לדרך לקחנו זמן על מנת לבחון ולשתף מה אנחנו מרגישים. כמו תמיד זה יוצר  מעטפת תומכת שמלווה אותנו לאורך היום.
בדרך שוחחתי עם נתן ואיכשהו השיחה התגלגלה לאפשרות שבעתיד ישראל תבצע טרנספר. אני חשבתי שדבר כזה בהחלט עלול להתרחש ואילו נתן היה איתן בדעתו שלא. במובנים מסוימים הסוגיה הזו צבעה עבורי את מהלך היום.

כמקובל, להפגנה קדמה תפילת הצהרים של יום ששי. במפתיע, החיילים עזבו את המקום וכך אחרי התפילה צעדנו אל המאחז ללא הפרעה

מבין כל האירועים בהפגנה מול המאחז אספר על אחד. באופן מפתיע החיילים שהיו במקום הסתלקו וכך צעדנו ביחד עם המפגינים הפלסטינים ללא הפרעה אל המאחז. ככל הנראה היתה זו הפעם הראשונה מאז שהמאחז הוקם לפני 10 חודשים שדבר כזה התרחש.

אלו מול אלו עמדו – כמה מתנחלים צעירים ועשרות פלסטינים שרובם מבוגרים ואפילו קשישים – רושפים בכעס: "תסתלקו מכאן" איימו המתנחלים. "זאת האדמה שלנו, לכו אתם" השיבו הפלסטינים.

המפגינים מול כמה מתנחלים במאחז. מאחור עומדים עוד כמה עשרות מפגינים פלסטינים.

האוויר היה מלא זעם אולם הוא לא היתרגם לפעולה. הצדדים נותרו קפואים במקומותיהם, שני מטרים בלבד מפרידים ביניהם והם מקפידים להשאיר זאת כך כדי  שהטחת המילים הקשות לא תתרגם להטחת אגרופים. הנוכחות של כל צד שערורייתית בעיני הצד השני. כעת כשהם לראשונה פנים מול פנים השערורייה מגיעה לשיאה אבל בהיעדר אלימות אין מה לעשות; המלים הקשות מחפות על ההכרה שהמציאת היא שהצד השני כאן. המתנחלים לא שלפו נשק והפלסטינים לא השתמשו במספרם העודף כדי לתקוף. אחר כך נאמר לי שכמה מהצעירים הפלסטינים כבר הרימו אבנים אבל המבוגרים התרו בהם להניח אותן בחזרה וכך הם עשו.

דקות ארוכות עברו עד שהחיילים הגיעו אלינו בריצה והחלו לסלק בכוח – אבל כוח מרוסן – אותנו ואת הפלסטינים. מה היה קורה אם היו עומדים מהצד? האם המתיחות כן היתה מתפרצת בסופו של דבר לאלימות או שהאיפוק והכרת המציאות היו ממשיכים?

בשואבו עידוד מנוכחות החיילים מתנחל צעיר ניסה לתקוף מישהו. החיילים סילקו אותו במהירות לאחור אבל לא עצרו אותו. בדיוק כמו ששעה לפני כן, כשמתנחלים זרקו לעברנו אבנים החיילים לא עשו להם דבר.

החיילים דחפו אותנו כדי להרחיק אותנו מהמאחז והמתנחלים צעדו מאחוריהם מטיחים בנו קללות ואיומים. בין המתנחלים היה גם מקים המאחז שלו היסטוריה משפחתית. אביו היה חבר בחוליה של המחתרת היהודית שהטמינה בשנות ה-80 מטען חבלה ברכבו של ראש עיריית שכם – המטען התפוצץ ושכעה נפצע קשה ואיבד את רגליו. המדינה שהסתפקה בעונש מגוחך של 15 חודשי מעצר נגד האב עוזרת כעת לבן במאחז הלא חוקי שהקים.

המאחז מסמן את שאיפות ההתפשטות של ההתנחלות אריאל – החיילים בעצמם אמרו לנו זאת – קילומטרים רבים מערבה ובאופן שיחנוק את עיר המחוז סלפית. ישראל מתבססת עוד ועוד במרחב הפלסטיני. מציאות שמצד אחד הופכת לפחות ופחות הפיכה ומצד שני נשענת על דיכוי אלים. בדיוק בגלל זה – חשבתי לעצמי בזכרי את השיחה בדרך עם נתן – בסוף יהיה טרנספר.

חתונה בדיר איסתיא

ההפגנה הסתיימה ונסענו אל דיר איסתיא. יום קודם לכן הצבא חסם את הכניסה המערבית לכפר ואנחנו רצינו לראות מה המצב שם. נכנסנו דרך הכניסה המזרחית ובמרכז הכפר נתקלנו במסיבת כלולות. החתן רכוב על סוס ומוקף בהמון גברים צוהלים ששרים ורוקדים.

החתונה בדיר איסתיא

עשרים דקות קודם לכן היינו בעימות הכועס והמפחיד – חיילים ומאחז ומאבק וכיבוש. כעת במעבר חד, שמחה וריקודים. מדהים איך שני היקומים המקבילים הללו מתקיימים כה קרוב זה לזה. מדהים איך בקלות בקלות עשינו את המעבר. חברינו הפלסטינים שחצי שעה קודם לכן עמדו בפנים חתומות מול מתנחלים כועסים ודחיפות חיילים יצאו מכלי הרכב שלנו ונבלעו במעגל החוגגים כשחיוך רחב על פניהם. אנחנו עמדנו בצד, מחויכים ונתנו לגוף לזוז לקצב המוסיקה. ציינתי לעצמי שמספר החוגגים בחתונה גדול יותר ממספר המשתתפים בהפגנה. עם או בלי מאחזים ודיכוי העם הפלסטיני חי וחוגג ובניו/בנותיו מתחתנים.
חגיגות החתונה לא יורידו ולו מאחז אחד. אבל בסיטואציה העכשווית אולי הן מענה מוצלח לא פחות מכל הפגנה?

ניגשתי אל נתן ואמרתי לו "צדקת לגבי הטרנספר שאינו אפשרי. כשרואים את החתונה הזו מרגישים שהפלסטינים כאן לתמיד".

כפר חסום

חברינו מההפגנה רצו שנישאר: "בואו, תמשיכו עם החתונה ועוד מעט תהיה גם ארוחה".  אבל אנחנו נפרדנו ונסענו אל היציאה המערבית של הכפר לראות כיצד הצבא חסם אותה.

דחפורים של הצבא ערמו שתי תלוליות גדולות בגובה מטר לרוחב הכביש. מדוע שתיים ולא אחת? אין לנו מושג. כשהגענו היו שם כעשרה חיילים שגם השתלטו על מבנה שבנייתו לא הסתיימה והפכו אותו לעמדה שלהם עם דגל ישראל מתנוסס מעליה.

שתי תלוליות גבוהות ערם הצבא לרוחב הכביש – כל אחת מהן בגובה מטר לערך. תלולית אחת כולה סלעים והשניה – מאחור – תלולית של אדמה ואבניםץ

בשבועות האחרונים הצבא פשט שוב ושוב על הכפר תוך פיזור של גז מדמיע ופיצוץ רימוני הלם ברחובות. בפשיטות הללו לא בוצעו מעצרים והחיילים גם לא חיפשו אחרי מישהו מיוחד. סתם הפחדה והשתוללות. בתקופה הזו התרחשו גם מספר ידויי אבנים אל עבר רכבים ישראלים בכביש שעובר לאורך הצד המערבי של הכפר. כעת הצבא החריף את צעדי הענישה הקולקטיבית שלו. לפני שש שנים הצבא חסם את היציאה מהכפר על רקע דומה.

מעל החסימות החיילים הקימו עמדה צבאית במבנה שבנייתו טרם הסתיימה.

החיילים היו עצבנים למדי ואיימו עלינו שאם נתקרב אליהם – היינו 5 א/נשים בסך הכל – "נפעיל נגדכם אמצעים לפיזור הפגנות".
עמדתי שם ליד ערימות הסלעים. חשבתי על החתונה השמחה שנמצאת כמה מאות מטרים מהחסימה בתוך הכפר. החוגגים מתעלמים לחלוטין מהחסימה וכאילו אומרים "שישראל תעשה מה שהיא רוצה, אנחנו חיים". אבל ברור גם שחלק מהאורחים שמחוץ לכפר נאלצו לעשות עיקוף ארוך בגלל החסימה ואחרים אולי ויתרו כליל על ההשתתפות. ברור גם שבני הזוג הטריים יחיו – כמו הוריהם –  תחת דיכוי ישראלי. איזה עתיד יש להם? איזה עתיד יש לילדים שלהם?

בנסיעה הביתה חשבתי על פעולות אפשריות לפתיחת החסימה. הצבא השקיע כל כך בערימות הסלעים והאדמה שהיה ברור שהחסימה מתוכננת להישאר במקומה שבועות ארוכים ותהפוך למוקד חדש של מאבק לא קצר. העברתי מידע לעיתונאית הגר שיזף וגם לעורכת דין של האגודה לזכויות האזרח.

במהלך סוף השבוע שיזף פנתה לצבא בעניין החסימה.
ובלילה בין שבת לראשון הצבא עזב את הכפר והחסימה נפתחה.

מפגש אנושי – ללא אידאליזציה או דמוניזציה

מהמסיק בדיר איסתיא בשבת האחרונה

אז איך בכלל נראה יום של מסיק?
גיתית כותבת משבת האחרונה – על המפגש האמתי שכולל גם טעויות ופערי גישה ומאפשר אינטימיות נעימה והתוודעות למציאות ולאנשים. גם האינטימיות וגם הטעויות הם חלק מהתרגול שלנו – להביא את עצמנו במלואנו ולתת ללב להיפתח.

לפני התיאור היפה של גיתית –
ביום רביעי הבא (ה-4 בנובמבר) בשעות 19:30 עד 21:30 יתקיים מפגש זום על אקטיביזם כדרך להתעוררות. אביב ושלומית ישוחחו על פעולה לשינוי חברתי כתרגול שמפגיש אותנו עם עצמנו, עם הגבולות שלנו ועם הרצון שלנו להרבות טוב בעולם. המפגש יכלול מדיטציה, שיתוף של המנחים ושיח פתוח על האתגרים וההזדמנויות שישנם כשהתודעה שלנו פוגשת מקרוב את המכאובים של החברה שבה אנחנו חיים.
הנה הקישור לזום. וכדי לקבל תזכורת לקראת המפגש אפשר לכתוב לנו.

מפגש אנושי – ללא אידאליזציה או דמוניזציה
כתיבה: גיתית
המשך קריאת הפוסט "מפגש אנושי – ללא אידאליזציה או דמוניזציה"

בימים מציפים אלו

החודשים האחרונים מביאים עימם אתגרים רבים. גם אם התמזל מזלנו ואנחנו והקרובים לנו לא נפגעו בריאותית או כלכלית זו לא תקופה פשוטה. בפוסט הזה נשתף בהתכתבות בין כמה חברים לדרך ששיתפו אלו את אלו באתגרי התקופה.

לפני כן, נזכיר שאנחנו ממשיכים לצאת לימי המסיק. הימים עד כה היו נעימים מאוד ונשמח שתצטרפו אלינו. פרטים, תאריכים וטופס הרשמה נמצאים כאן.

———–

אירוע הזום על דהרמה ועשייה חברתית היה מוצלח ומעניין מאוד. מומלץ להאזין לשיחות השונות שנגעו בנושא ממגוון זוויות.
החבורה שיזמה את האירוע ממשיכה לרקום תכניות. השבוע יתקיים מפגש זום נוסף שיתמקד הפעם בדהרמה ופעולה ישירה. את המפגש יעבירו זוהר לביא, רוני הורביץ ואביב נוימן והוא יכלול גם שיח בקבוצות ואפשרות לחשוב ביחד. יום רביעי 19:30 – 21:30. הנה הקישור לזום ולמקרה הצורך הסיסמא היא 750809.

תוך כדי ההכנות לאירוע הזה ולבאים אחריו התפתחה התכתבות שחשבנו שכדאי לשתף בה.

רני

לא היו לי ימים מציפים כאלה.
אני מוצפת פניות.
המצב הנפשי של רבים רעוע ממש. מצוקה חריפה גם אצל אנשים שהמדיטציה שלהם "משגשגת".
אני מרגישה שהמסגרות הרגילות של לימוד דהרמה ממשיכות לחזק את החזקים והחלשים הולכים ונחלשים בלעדינו וזה מטריד אותי.

מעטות יכולות לקחת פסק זמן לריטריט בגלל תנאי הסגר. גרים עם אחרים, יש ילדים בבית, הזום מתיש…
אני מנסה להבין איך אפשר להציע את הכלים שלנו לכיוונים האלה.

לצעירי תל אביב ולאנשי המחאות – אני פחות דואגת.
עצם רוח המחאה כמתחזקת מחזקת אותם.  גם למול המשטרה.
וקצת זעזוע מעוצמת ההתנגשויות לא תזיק באמת לאף אחד.
סליחה אם אני נשמעת קרת רוח.
אינני אדישה. גם לי כואב לראות מכות.

להרגיש כאב עושה אותי אדם לא אטום אבל הי….
כואב לי
כואב לו
כואב לי שכואב לו
איך פקינג עוזבים את המקום הזה
אה, אי אפשר לעזוב

וזה לא רק רני שרה לעצמה ראפ הבוקר. כי שרידיי שיחות אמש עדין צורבים בתודעתה המתעייפת נוכח הלכי התודעה המזיקים האלה, שמושמעים מלבבות רבים … גם בהנהלות וועדי תובנה … אם בארזים שלהבת וגו'

יש כל כך הרבה מה לעשות בעולם ואין מי שיסגור ומה שימלא את החור שבדרך שלגביה המצאנו סיפור כאילו אפשר גם ללכת בדרך אחרת
כי אין
לא ארץ
ולא דרך
ולא אדם
"אחרת".

ודברים קשים קרו יקרו קורים
לבד וגם ביחד
בכל הדרכים

מישהו פה יכול להציע חיוך והומור?
אני מייד אכתוב או אקריא שיר

רני

—–

אביב

רני יקרה
את רואה ומרגישה את מה שמתרחש כאן וכתבת את זה בהיר ונוגע.
אחזור על שני דברים מתוך מה שכתבת.

"אני מרגישה שהמסגרות הרגילות של לימוד דהרמה ממשיכות לחזק את החזקים והחלשים הולכים ונחלשים בלעדינו וזה מטריד אותי".

יש לנו דברים חשובים לתת לתת למי שאתגרי התקופה כה מעיקים עליהם. אבל מעגלי הדהרמה – שבהם הכי קל לנו לתת – הם מעגלי החזקים. מה עם החלשים? אם אנחנו לא מגיעים אליהם אז אנחנו בעצם מגדילים את הפער בין מי שיש להם למי שאין להם. אנחנו לא יכולים להסתפק בכך שאנחנו עושים טוב. צריכים גם להסתכל אל מי הטוב שלנו מופנה ואל מי אנחנו לא פונים או אפילו מדירים.

והדבר השני  שכתבת – "יש כל כך הרבה סבל בעולם ואין מי שיסגור את החור….."

זו בדיוק, אבל בדיוק האמת של שבועת הבודהיסטווה.
הטקסט הנוגע הזה בדרך כלל מובן כחזון נפלא ומעורר השראה. אבל אם מאזינים למלים כפשוטן: "היצורים החיים הם רבים מספור; אני נשבע להציל את כולם". זה הרי בלתי אפשרי ומציף. בדיוק כמו שתיארת את העובר עלייך….  ברגעים שבהם אנחנו פחות קהי חושים זו  משמעות שמפוררת את השחצנות שלנו. ברגעים של חולשה משמעות הדברים עלולה גם לעורר חוסר אונים.

הלוואי שקבוצות הישיבה היו הופכות למענה לשני האתגרים הללו. על בסיס קבוצת הישיבה השבועית לצאת גם לפעולה שתומכת במי שזקוקים לתמיכה…. ליווי של חולים, סיוע חברתי, זה יכול להגיע רחוק. ככה "החזקים" יעשו משהו לטובת "החלשים". החור לא ייסתם אבל המיכל יהיה קצת יותר גדול.

——–

ערן

רני, תודה על השיתוף והכנות, להרגשתי זה חלק חיוני בדרך, להודות בצללים ובפחדים מבלי לשאוף להתנתק מהם לטובת אידיאל כזה או אחר.

דומני שאחד הקשיים המרכזיים המתעוררים ביתר שאת בישראל ובמדינות רבות אחרות בימים אלו הוא איבוד תחושת המסוגלות, אנחנו מוצפות ברגשות של חוסר אונים, תסכול ובלבול. המערכת שבה אנו חיות מתגלה במערומיה, שלד של פיצול, שאיפה לכוח ומעמד, עשייה לביתנו המצומצם ועוד. כמובן שערכים כאלה גם מוטמעים היטב בתודעה האישית וקשה מאוד לצאת מהם או אפילו להכיר בהם.

אני מניח שמה שקורה בימים אלו הוא שחלק לא מועט מאיתנו עוברים ממצב בו המערכת עדיין היטיבה אותנו, גם אם תחת קשיים דוגמת דרישות כלכליות מופרזות ואי נוחות מהכיבוש או מהידיעה שרבים מהמוצרים והשירותים בהם אני משתמש מקורם בניצול ועושק, למצב בו מתברר לנו שבהינתן התנאים המתאימים גם אנחנו מגלים שאנו בסך הכל אמצעים לשימוש בתוך המערכת הכלכלית והפוליטית הקיימת.

אנחנו נמצאים היום במצב מאוד פגיע מבחינה מערכתית וכמובן שזה מוצא ביטוי גם בעולם הפנימי. במקום לחיות במרחב שיתופי, שבו מעגל קהילתי תומך בנו ואנו תומכים בו, גשמית, נפשית ורוחנית, אנו חיים במרחב אינדיבידואליסטי, שבו הכסף הוא המלך ובלעדיו אנו מאבדים גישה וביטחון. אני תוהה כיצד תיראה מערכת שבליבה תובנות דהרמיות, המלאכותיות של מושגי השלי ושלך, השימה במרכז של חמלה ויציבות פנימית, ההבנה העמוקה של החדירה ההדדית של כל התופעות.

כרגע אנו חיים במצב בו הסדרי החיים המקובלים שונים במידה רבה מתובנות הדהרמה. השאלה היא האם מספיק מאיתנו יהיו מוכנים להרפות באופן יזום מהסדרים אלו, ובשלב הבא אף ליצור מערכת חיים דהרמית. משמע, לממש חזון מערכתי חיובי. זאת כמובן משימה מאתגרת במיוחד בהתחשב בצורך לחדשה בצורה יומיומית עם כל החיכוכים האפשריים. הכלים הפרקטיים כבר נמצאים אלא שללא הנעה עמוקה ורצון בשל קשה עד מאוד לבסס שינוי ארוך טווח, הן במערכת הפנימית והן במערכות קולקטיביות.

אם הרצון לא יבשיל, אני מניח שמה שיקרה הוא מה שקורה בחיים האישיים, המערכת איכשהו תתייצב ואנו נשכח ונמשיך לחיות כרגיל עד המשבר הבא.

מבחינה מעשית, הדוגמה של בית הסנגהה מעוררת השראה בעיניי, הנכונות להשמיש את המרחב לקבוצה רחבה במקום לפעול לפי ההגיון הכלכלי של רווח כספי. אולי שווה לאתגר לכיוון שכזה, מהם המשאבים העומדים לרשותנו וכיצד אנו יכולים כבר היום להעניק ולו חלק מהם בכדי להקל על הסבל העכשווי ולזרוע זרעים של חזון אחר.

מאחל שנמצא בעצמנו עצמאות ואומץ,