כשחיילים עזרו לי למצוא את החיבור שלי אל כל הברואים

ליווי רועים מח'ירבת סמרה

כתיבה: אביב

לפני כמה שבועות מצאתי את עצמי אומר "לא!" לחיילים. זה היה בחצות הלילה בפאתי העיירה הפלסטינית עוג'ה שבבקעת הירדן. מה שקרה אחר כך היה אמירת "כן!" מהדהדת. בתוך סיטואציה של התנגדות ועימות שבדרך כלל מקצינה תחושה של אני נפרד גיליתי את החיבור שלי; ראיתי שריבוא אנשים נושאים אותי וחיים בתוכי. מה שבמבט ראשון נראה כמו המעשים שלי הוא בעצם הפעולות שהם פועלים דרכי.

אני ומתרגל נוסף הגענו אל החיילים קצת אחרי חצות הליל, כמה דקות אחרי שפשטו על ביתה של משפחה פלסטינית בפאתי עוג'ה, עיירה פלסטינית בבקעת הירדן. לברכת הערב טוב שלנו הם השיבו שאסור לנו להיות במקום ושעלינו להסתלק. עניתי שלדעתי זה דווקא הם שנמצאים היכן שאסור להם להיות. הם הודיעו שאם לא נעזוב יעכבו אותנו ויקראו למשטרה שתעצור אותנו. Continue reading "כשחיילים עזרו לי למצוא את החיבור שלי אל כל הברואים"

מודעות פרסומת

מדיטציה בזמנים קשים

מדיטציה בסיור דהרמה לאזור דיר איסתיא

ראשית, תזכורת לגבי שתי הפעילויות הקרובות שלנו:
שבת ה-12 במאי, יום עבודה עם חקלאים בדיר איסתיא
שבת ה-19 במאי, ליווי רועים בבקעת הירדן

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
מדיטציה בזמנים קשים
כתיבה: אביב
אחד ההיבטים של תרגול מדיטציה הוא התמיכה שהוא מעניק לנו בהתמודדות עם רגשות קשים. כל יום יכול לזמן לנו אירועים שיעוררו בנו כאב מטריד. המדיטציה היומית מציעה לנו מזור ואולי גם מאפשרת לנו ללמוד משהו מהמצוקה שחווינו, מהיווצרותה ומהתפוגגותה.

לפעמים אנחנו עוברים משבר משמעותי יותר, כזה שהמועקה והקושי שהוא מעורר בנו מלווים אותנו יום אחר יום לאורך תקופה: מחלה קשה, פרידה מאדם משמעותי, קשיי פרנסה … שום כמות של מדיטציה ותרגול לא תשנה את המציאות ואת מה שנשבר בה. ובכל זאת התמיכה שהתרגול נותן לנו במצבים כאלו יקרה מפז.

מועקה, כאב או כעס מתמשכים יכולים להיות גם נחלתם של פעילות ופעילים חברתיים. החשיפה החוזרת לעוול ולאלימות כמו גם תחושות של תסכול, ניכור או חוסר אונים יכולות להוליד עננה רגשית שרובצת על חלק ניכר מהיום ונמשכת ימים ושבועות. ההתמודדות עם העננה הזו דומה לזו של אלו שמתמודדים עם משברים אישיים. Continue reading "מדיטציה בזמנים קשים"

בודהה-דהרמה: לשים את החיים במרכז

כתבה: רני עובדיה

נסעתי לבהוטן, ארצו של דרקון שוחר שלום. ביקרתי שם למשך שנים עשר יום ואני רוצה להביא את כל שפגשתי שמעתי וראיתי בה. חזרתי נחושה להפיץ כמידת יכולתי את שנגלה לי בביקור פותח הראש והלב הזה:  מנהיגות היא איכות פנימית חשובה שאפשר לטפח. בודהה-דהרמה היא מנהיגות. מנהיגות אינה רק עמדה פוליטית אלא ראייה בהירה של חזון יעדים ודרך המבקשת לרתום אנשים לחיות ערכי קהילה מודעת וערה. מודעות וערות שחוברים לליבת חיי התרבות החברה הכלכלה החינוך והלאום. קהילה שמציעה שייכות שבה השיח מפרה מעגלי שינוי והתפתחות לטוב ולשוחר שמחה אחווה ושלום שבכל אחת מאיתנו.

מקדש קן הנשרים בבהוטן

נראה לי שבזה הרגע הגדרתי את "דהרמה מעורבת חברתית" ואולי גם את "תובנה", מפרספקטיבה שהיא גם מוכרת אך גם חדשה לי: החיים הם העניין, ותירגול מדיטציה הוא רק אחד הכלים ואינו תכלית או יעד.

בבהוטן הבנתי עד כמה ראיית תרגול ולימוד מדיטציה כאבן מרכזית בחיי מודעות וערות חוטאת לפתיחת הלב ודרך השחרור בהיותה מוגבלת ומשרתת בקלות יתרה את הבועתי הנמנע והמתגונן שבנו.

אפשר ביחד לחשוב ולעשות צעדים בכיוונים חדשים, של יציאה מהבועה. דהרמה מעורבת חברתית עושה זאת כבר שנים רבות, אך  בתובנה עוד לא קרה מהלך כולל וגורף. אני מתכוונת למצע בהיר וחד משמעי בפירמידה הארגונית שלנו, שתישמע ותיושם בקולות של מורים, מנחים, ושותפים לדרך.

בבהוטן, כ- 730,000 תושבים, החיים ב-20 מחוזות שבמאה ה-17 אוחדו לממלכה בודהיסטית, אין שמות משפחה. אנשים נקראים בשם פרטי הנושא משמעות של איכות שתערוב תגן ותעצים את הטוב הישר והשמח שבליבם. תארו לכם חברה שאין בה שמות משפחה. שהגדרת האדם היא כפרט בלבד. שייך לעצמו ולכל.

בהוטן, בין הודו, סין ונפאל

ליד כל בית ועל כל הר וגבעה מתנוססים דגלי תפילה של חמשת האלמנטים המגינים מקשיי החיים, האוויר (כחול), המרחב (לבן), האדמה (צהוב), העץ (ירוק), והמים (אדום). כל דבר, אדם, כלב, אבן, עץ, מים – נתפס כיישות חיה שהיא חלק מהחי הגדול ובהתהוות גומלין איתו. הראייה הזו נוכחת ומדוברת בטבעיות של חלב אם. אומר אותה מדריך הטיולים, בעל המלון, המלצר, מוכרת התפוחים, תלמידת בית הספר, חיוך האיש הפוסע מסביב לסטופה בדרכו לעבודה.

"זה לא מה שאתה משיג אלא כמה מסופק ושמח הנך בחייך, כולנו חולקים בסבל. סבל אינו ניתן לחלוקה וגם אם נדמה אחרת אנחנו לוקחים בו חלק". כל מי שפגשתי דיבר את האמת הבסיסית הזו.

בית ספר ממלכתי בבהוטן

"חשוב לחיות על בסיס קיימות מאוזנת, אקולוגיה מתפתחת, שמירת רב תרבותיות וזהות אישית, ומשילות מסורה נאורה ומיטיבה" – המוטו הזה המהווה את הבסיס לתפיסת האושר מיוצג על קירות בתים, לצד כבישים, מבוטא בציור סמלי של פיל ועליו ארנב שעל גבו קוף ולראשו ציפור. תרבות – טבע וסביבה – כלכלה אקולוגית – הנהגה רוחנית-ערכית-תודעתית. מכל עבר מתנוסס המסר הזה.

מ-20 המחוזות של בהוטן נבחרים 20 חברים ויש גם 5 חברים גבוהים שהמלך ממנה, והוא בכללם, למועצה המדינית, שלצידה יש גם פרלמנט ובו 47 חברים. תפקיד המועצה לפקח על הפרלמנט ולעקוב אחרי תוכניות הפיתוח שעל הפרלמנט להציע וליישם. תשומת הלב המרכזית היא לחינוך, בריאות, חקלאות כלכלה ותיירות.  החינוך חינם, אינו חובה. הבריאות חינם. חינם משמע שבכל גיל ולכל השכלה ולימוד כמו גם עבור כל פעולה רפואית נדרשת, גם אם היא מתבצעת בחו"ל – המדינה משלמת. למועצה המבקרת נתונה סמכות לבטל חוקים והחלטות שאינן מיטיבות לאזרחים. רווחת האזרחים היא הנתון שעל הנציגים להיות בקיאים בו, ולכן מצופה מהם לבקר בכל הכפרים, להיפגש עם אנשים, להיות בשטח, להכיר את אנשי מחוזם באופן אישי. לקיים קשר טלפוני פתוח איתם בכל זמן. להיות כתובת ישירה.

כשמדברים עם אנשים בבהוטן מרגש לשמוע כמה הם מרגישים חלק מהנעשה במדינה ובאיזו אהבה פשוטה הם מדברים על חלומותיהם ועל קשייהם. האהבה למשפחה ולמנהיגים גורפת ומשכנעת. יש בה את אותה איכות שאי אפשר לטעות בה. של חופש וזכות ורשות.

באחד הימים השתתפנו כצופים באחד הפסטיבליים הגדולים המתקיימים באופן שוטף.  הפסטיבלים מיועדים להעלאת השמחה, למפגשי משפחות, להזדדמנות להיפגש לחגוג ולהיזכר במלחמה הקולקטיבית שלנו ברוחות הרעות של חמדנות עויינות ובלבול.

רציתי לראות מקרוב ככל האפשר את הריקודים הטכסיים, מחפשת זוויות טובות לצילום.  כך מצאתי את עצמי עולה במרגות עץ תלולות למרפסת, ומתקרבת למה שנועד באופן ברור לגמרי למושב הלאמה הגבוה ונציגי הממשל.  ההבדל היחידי בין המרפסת שכתוב היה עליה "למוזמנים בלבד" לבין המקומות האחרים, שבכולם התגודדו אנשים שמחים בתלבושות צבעונית, משפחות ברוכות ילדים ותינוקות, סבים וסבתות, היה כסאות פלסטיק פשוטים לעומת עמידה או ישיבה על הרצפה.  איש לא עצר אותי, איש לא מנע ממני לעבור דרך המחיצות הצבעוניות, להיפך, חייכו אלי בכל מקום, עד שבהדרגה הרפה ממני המתח השרירי המורגל לאירועים "רשמיים" בארץ, בהם כל המתקרב לבמת הכבוד ייתקל מייד בשוטרים וביחס כאל משיג גבול.

תודעת שלום ואחווה

תודעת שלום ואחווה מחלחלת מיום ליום באינסוף צורות ומבע לתוך הגוף הנושם ממש. תודעת שלום מורגשת באוויר הצלול שנושמים, באסתטיקה של ביגוד כלי אוכל ויחס למזון, בכלבים הידידותיים הגודשים בלהקות שמחות ושבעות את הרחובות, באווירה בכביש כשמשאית לפנינו נתקעת והנהג יוצא לעזור כמו שכולנו באופן טבעי נחלצים לדחוף ביחד.

כי לחיות בשלום ואחווה זה מדבק.  כי מייד רוצים להיות חלק.  כי כל כך טוב לשכוח לכמה ימים שיש מקומות בהם תופסים את החיים כתחרות על מקום ועל משאבים.  ולא כשיתוף פעולה מובן מאיליו בהם.

מיום ליום התאהבנו. מיום ליום האווירה בינינו (15) ברכב הטיולים השמח היתה שיתופית יותר, אוהבת וצחקנית יותר. נדיבה יותר.

ועוד לא סיפרתי על אמבטיית האבנים הלוהטות בחושך, באור הכוכבים, לצד געש הנחל הזורם.  על בית הספר הממלכתי של קירותיו משפטי עידוד לאהבה וחופש, ברוח You rise by lifting others.

בחדר המנהל תלויה כרזה ובה 10 כישורי החיים הבסיסיים שהם יעדי החינוך בבית הספר:

1.     מודעות עצמית
2.     חשיבה ביקורתית
3.     קבלת החלטות
4.     תקשורת אפקטיבית
5.     התמודדות עם לחצים
6.     אמפאטיה
7.     חשיבה יצירתית
8.     פתרון בעיות
9.     יחסים בינאישיים
10.    התמודדות עם רגשות.

בכניסה לבנין המרכזי בבית הספר ארון זכוכית ובו פסל הבודהה. מתחת לפסל חקוק "מוטו: הייה נכון". Be Prepared

זה רק על קצה המזלג. האם הצלחתי להעביר את הטעם, את הריח?

האושר מדבק. ואפשר לחנך אליו.

היעדים שחזרתי איתם: לתרגם את שפת הבודהה-דהרמה לשפה חילונית ישראלית. לשים את החיים ולא את המדיטציה במרכז ההתבוננות והרפלקציה. יש לזה השלכות לגבי צורת הריטריטים, צורות הלימוד והתירגול. לגבי תפיסת תפקיד המורה, תפקיד המנחה, צורות חיינו. להיות כתובת אחד לשניה.  לקחת חלק בחיי חברה ומדינה שהם חיי תודעה ערה. כי שחרור תודעתי-פרטי הוא סוג של הדוניזם בועתי. כי טובה דקת מדיטציה שישים פעם ביום מישיבה לשישים דקות מדיטציה בהיותינו נתונים לתנאי תרבות מערבית.  כך אמר לי הלאמה שחתם הקדשה חמה לבית הסנגה על ספרו (העוסק בשלבי המיתה המודעת).

מה דעתכם?
—————-

מאמרים, שיחות ואפשרויות לימוד עם רני אפשר למצוא בדף המורות של עמותת תובנה.

 

יהיה לנו כאן מוזר ובודד כשנהיה רק עם עצמנו

מהאירוע של עמותת אליפלט בשבת שעברה

בשבת בערב תתקיים הפגנת המונים בדרום תל אביב: נגד הגירוש – בעד דרום תל אביב (פרטים נוספים בדף האירוע בפייסבוק).

לפני שבועיים יוספה השתתפה עם כמה מתרגלים ומתרגלות באירוע התמיכה בפליטים של עמותת אליפלט. זה הדיווח החזק שלה.

כתבה: יוספה

הלכתי במוצ"ש לאירוע של אליפלט, "את המשפחה שלי לא תגרשו!" האירוע התקיים באולם גדול ונעים של אברהם הוסטל, מקום שעברתי לידו אבל אף פעם לא הייתי בפנים. בתוך תאי השירותים (שהיו משותפים לכל המגדרים) היו הודעות על טיולים מאורגנים לירושלים בה נראו יפים ויפות בשיער בלונד פרוע על רקע חומת העיר העתיקה, מחייכים ונהנים. בפנים היו ציורי קיר צבעוניים, במקום שהיה פעם מבנה תעשייתי, ובמה ללהקה ששרה משהו כמו "לא לגירוש! לא לגירוש!" והיה אפשר לקנות בירה וצ'יפס. היו ילדים בכל הצבעים שהצטופפו מסביב לפינת איפור ואחרים שגזרו וקישטו בחדוה. הם בנו מגדלים של תקוה מקרטונים ומעיתוני "הארץ." הילדים, וההורים שניסו לדאוג להם, עשו תחושה יומיומית של פיקניק או מרכז קהילתי עם חוגים. Continue reading "יהיה לנו כאן מוזר ובודד כשנהיה רק עם עצמנו"

סיפורים של תקוה

כתיבה: אביב

הסיפורים שלהלן הם לא סיפורים של תקוה. כותרת יותר מתאימה לטקסט הזה היא "מעבר ליאוש ותקוה" או אפילו "תקוה היא חלק מהבעיה". אבל רציתי שתיכנסו לקרוא ולכן בחרתי כותרת יותר מושכת (צדקתי?).

מה פתאום תקוה היא חלק מהבעיה? הרי רובנו מרגישים שתקוה היא דבר נהדר. רבים מאמינים שבלי תקוה אי אפשר לפעול. אבל יותר ויותר אני נוכח לדעת שתקוה יכולה להגביל אותנו ואפילו להרדים אותנו. מי שמקווה שמה שהוא רוצה אכן יתגשם עלול להמשיך לפעול בדרכים שעד כה לא השיגו את המטרה. לפעמים יותר נוח להמשיך לקוות מאשר להודות בפני עצמנו שבשביל שיקרה מה שחשוב לנו אנחנו צריכים לוותר על אמונות ולפתח דפוסי פעולה חדשים. לפעמים – וכן, אני מדבר על סיום הכיבוש – לקוות, זה להמשיך לא לעשות כלום ולהשאיר את העשייה לאחרים. Continue reading "סיפורים של תקוה"

לראות את הדברים בכָּכוּתם – גדרות, בורׁוּת ופעולה מיטיבה

אחרי עונת המסיק אנחנו חוזרים לפעילות הקבועה שלנו:
בבקעת הירדן נמשיך לקיים ימי שטח לחיזוק הקהילות הפלסטיניות.
בדיר איסתיא זה הזמן לגזום את עצי הזית ואנחנו מתכננים יום עבודה עם חקלאים.
בולאג'ה אנחנו ממשיכים לחפש דרכים לעצור את הריסות הבתים וסילוק התושבים מאדמותיהם.

כמו שכתבננו בסיכום של שנת תשע"ז, הפעילויות הללו עומדות כעת בסימן של הרחבת מעגלים: הגעה לעוד מתרגלים ומתרגלות כדי שישמעו, יפגשו ואם ירצו, יקחו גם חלק בעשייה. מורי ומורות דהרמה נרתמים ומסייעים בכך. החיבור הזה ודאי יתן פרי גם לעשיה שלנו אבל לא פחות מכך יתרום להתפתחות של קהילת הדהרמה בישראל.

למטה יש מקבץ עדכונים מהשטח שהצטברו על הדסקטופ. הכתוב בעדכונים השונים סובב סביב ציר משותף של המוכנות (או אי המוכנות) שלנו לדעת. לקושי שלנו לדעת קוראים בדהרמה בורות ובעוד שבועיים יתקיים גם יום תרגול סביב התימה של בורות.
הזמנה ליום התרגול הזה וליום תרגול נוסף של התבוננות על עצמנו בעשייה תמצאו בסיום הטקסט.

בחודשים האחרונים חלו כמה התפתחויות מדאיגות בולאג'ה. גדר ההפרדה על אדמות הכפר כמעט והושלמה. בולאג'ה הצבא לא הסתפק בגדר ובפגיעתה בתושבים אלא הוסיף עליה גדר תיל בגובה שמונה מטר. זו נמתחה לאורך מספר קילומטרים בקירבה לבתי התושבים.
במקביל אדמות ולאג'ה הולכות להפוך ל"גן לאומי לרווחת תושבי ירושלים". התוצאה עלולה להיות
"ישראלים יבלו בפיקניק מסביב למעיין הגדול או בטראסות היפהפיות כאשר עשרות מטרים מהם נמצאים בעלי הקרקע שגדר תיל מונעת מהם להגיע לאדמתם. האם הירושלמים המבלים ידעו – האם יסכימו לדעת? – שהם לוקחים חלק בהשתלטות על קרקעות? האם יבינו שמאחורי החזות ה"לא פוליטית" של טבע ונוף מסתתר עוול של מעשה גזל גדול?"

לתיאור של אירועי החודשים האחרונים ראו את העדכון שלנו ב"ידידי ולאג'ה".

הגדר בולאג'ה
שיא גרוטסקי של הגדר בולאג'ה הוא בנייתה באופן שמנתק מהכפר את הבית של משפחת חג'ג'לה. המשפחה תישאר מהצד הישראלי של הגדר. במקום להזיז קצת את הגדר הצבא חפר מנהרה מתחת לה כדי לחבר את בית המשפחה לכפר. בחודש שעבר הותקן שער הברזל שיחסום אותה וימנע מעבר של שאר תושבי הכפר.
שיא גרוטסקי של הגדר בולאג'ה הוא בנייתה באופן שמנתק מהכפר את הבית של משפחת חג'ג'לה. המשפחה תישאר מהצד הישראלי של הגדר. במקום להזיז קצת את הגדר הצבא חפר מנהרה מתחת לה כדי לחבר את בית המשפחה לכפר. בחודש שעבר הותקן שער הברזל שיחסום אותה וימנע מעבר של שאר תושבי הכפר.

בבקעת הירדן קיימנו לפני שלושה שבועות סיור דהרמה לקבוצות שמתרגלות עם סנדיה בר-קמה ובעז עמיחי. מדובר בסיור המשך לסיור שקיימנו בקיץ למורי ומורות דהרמה. בינואר ופברואר מתוכננים סיורי דהרמה נוספים. בסיור האחרון הגענו לקהילת עין חילווה יום אחרי שקיבלו צו צבאי שמורה על גירושם מהמקום בו הם חיים. ליד קהילת סמרה ניגשו אלינו חיילות שחשבו שבאנו ללוות רועי צאן פלסטינים למרעה. הן אסרו עלינו להגיע עם פלסטינים לשטח ואמרו שרק ליהודים מותר לרעות באדמות הללו (שאנשי סמרה חיים בהן דורות ושחלקן בבעלותם הפרטית). לסיום נפגשנו גם עם אחד ממקימי ההתנחלות מחולה שסיפר לנו על הדברים מנקודת המבט שלו.

דליה שהשתתפה בסיור כתבה את רשמיה. כפי שהיא מתארת, יותר נוח להדחיק את המציאות הזו שנעשית קרוב לבית ובשמנו. אבל האמת היא שהיציאה מאזור הנוחות פחות מאתגרת ממה שנדמה ויש בצידה רווחים רבים (תקראו אצל דליה). אנחנו מגיעים לבקעת הירדן כל מספר שבועות ואפשר לכתוב לנו כדי להצטרף לפעילות.

מתארחים בעין חילוה

ובקעת הירדן גם מגיעה אלינו. אסף שהשתתף בסיור דהרמה שקיימנו לבקעת הירדן לפני מספר חודשים נשאר מאז בקשר עם אנשי הכפר אלעקבה. הוא ונעם מארגנים שני מפגשים בישראל עם ראש המועצה של הכפר חאג' סמי צדיק. חאג' סמי הוא איש מרשים ביותר. יש לו סיפור אישי שממחיש את מחיר החיים תחת כיבוש ולא פחות מכך מעורר השראה. פעולות הפיתוח שסמי מצליח לעשות בכפר למרות המגבלות שישראל – אנחנו – מטילה (הכפר נמצא בשטחי C שם ישראל שומרת על שליטה בלעדית ולרשות הפלסטינית אין כל סמכות) הן מרשימות ביותר.

המפגשים עם חאג' סמי יתקיימו ביום חמישי ה-7 בדצמבר.
בשעה 12:00 במרכז הערבי יהודי לשלום בגבעת חביבה. (לפרטים נוספים והרשמה נעם – noamelki@gmail.com)
ובשעה 17:30 במועדון הנוער בישוב כליל (לפרטים נוספים והרשמה אסף – tutidadog@gmail.com)

חאג' סמי צדיק

ימי תרגול הם דרך מצוינת שבה אנחנו תומכים בעצמנו ובהמשך העשייה שלנו. לא פחות מכך הם הזמנה למי שטרם הגיעו לשטח אבל רוצים לבדוק את החיבור בין תרגול לפעולה בעולם, בין האישי לחברתי-פוליטי. החודש מתקיימים שני ימי תרגול כאלו.

בירושלים – בשבת ה-9 בדצמבר יום תרגול של עמותת תובנה בהנחיית אביב טטרסקי שהוא מנחה דהרמה בתובנה ומהמובילים של דהרמה מעורבת חברתית. היום יוקדש להתבונן על המקומות שבהן התודעה שלנו אינה בהירה, או בשפה של הדהרמה "בורות". הדהרמה מדגישה את הצורך להכיר בסבל הצומח מתוך בורות ולזהות מופעים שונים של בורות בחיים שלנו. לא פחות מכך, בורות היא גם תופעה חברתית שמייצרת הרבה עוול וסבל קולקטיבי לא דווקא מתוך כוונות רעות אלא מתוך אי בהירות.

ביום התרגול נתבונן על בורות בהיבטיה האישיים והחברתיים-פוליטיים.
פרטים נוספים  והרשמה כאן.

בתל אביב – בשבת ה-23 בדצמבר יתקיים יום תרגול משותף לקבוצות שונות של עשייה חברתית ברוח הדהרמה.  את היום ינחו נועה נחום ונעמי גרשטיין.

זוהי הזדמנות עבורנו להיפגש, להכיר, לשתף זה את זו באתגרים שאנו פוגשים בדרך, ולגלות את מקורות הכוח שיש לנו כפרטים וכסנגהה בתוך העשייה המיוחדת הזו. במהלך היום ננוע בין זמנים של מדיטציה ורפלקסיה אישית לפרקי זמן של שיתוף ושיחה.

נעמי מנחה קבוצת מדיטציה לא.נשים המתמודדים עם סרטן ומתנדבת פעילה בקהילת מבקשי המקלט.
נועה מעורבת בפרויקט של מדיטציה בבתי כלא ובפרויקט של מדיטציה אחד על אחד למתמודדים עם מחלת הסרטן. מטפלת בפסיכותרפיה הוליסטית

פרטים נוספים והרשמה כאן.

 

מה עשינו – סיכום תשע"ז

בשנה שחלפה הפעילות שלנו התפתחה מאוד הן בהיקפה והן בסוג הדברים שהתמודדנו איתם. מנגד, בחברה הישראלית העמיקה הסטגנציה בכל הנוגע למציאות של הכיבוש: החל מיאוש מהאפשרות לשינוי, דרך פחד לגעת בסוגיה הכואבת הזו, אדישות למתרחש "אי שם", ועד לתמיכה בהמשך שליטתנו במיליוני אנשים חסרי זכויות – בישראל יש פחות ופחות כוחות שפועלים לשינוי המצב הקיים. במקביל, היאוש הולך וצובר משקל בקרב הקהילות הפלסטיניות שעמן אנחנו באים במגע. ולצד היאוש צומחת גם שם עוינות.

מי כמונו מתרגלי הדהרמה יודע שזה מצב זמני. המציאות הפוליטית היא תוצאה של תנאים ונסיבות. כשאלו ישתנו תשתנה גם המציאות. התפקיד שאנחנו לקחנו על עצמנו בדרך לשינוי הוא הניסיון לעורר יותר מודעות בקרב ישראלים לחיים שלנו בסכסוך אלים ובפרט למציאות של החיים הפלסטינים תחת שלטון צבאי. Continue reading "מה עשינו – סיכום תשע"ז"