רשות הטבע והגנים עקרה היום מאות עצי זית בואדי קנה

בשעה 5 בבוקר הגיעו פקחים ובולדוזרים והתחילו לעקור מאות מעצי הזית בואדי קנה.
חקלאי שישן בואדי דיווח על כך לאנשי דיר איסתיא שמיהרו להגיע למקום.
עשרות חיילים קידמו את פניהם בגז מדמיע ומנעו מהם להגיע לאזור המטעים. המשך קריאת הפוסט "רשות הטבע והגנים עקרה היום מאות עצי זית בואדי קנה"

דיווחים מחארס

ביום ששי האחרון השתתפנו במצעד זכויות האדם ומשם נסענו – כ 20 מתרגלים ומתרגלות – לביקור בחארס, שם נהרסו לפני כמה שבועות התיהן של 2 משפחות.
להלן הדיווחים של ענת ומשה.

ענת

שנה וחצי בערך, לא עברתי את הגבול.

 הנסיעות האלה, הפכו להיות קשות מנשוא. המפגש עם כל מה שהמדינה שלי עושה בשמי, עם האנשים שחיים בתוך הכיבוש, התחושות של הבושה והעצב למול כל זה, כמה מפגשים מפחידים עם האלימות של הצבא שלנו,

 כל אלה, ביחד עם תחושת היאוש, הזרות והניכור, שהלכה והתגברה למול כל מה שקורה כאן בשנים האחרונות, ובמיוחד בתקופה האחרונה, גרמו לי לוותר.. לחזור ולהסתגר בבועה הפרטית,להרחיק את כל הקושי הזה,  לא לראות אותו, ..

 אבל בשבוע שעבר קרה משהו, שגרם לי להבין, שהבועה הזאת, הרבה יותר שברירית ממה שדמיינתי, ופתאום  כתבו לי "בואי", והתגעגעתי לסנגה, ובאתי..

 נסענו לכפר חארס מקום מגוריו של עיסא, ששהה בעבר בכפר המדיטציה של טיך נאת האן.

 הוא נורה לפני כעשר שנים בידי חייל של צהל באחת ההפגנות, ונותר משותק בכסא גלגלים, ואין בליבו שנאה או רצון  לנקמה. הוא הצליח לסלוח לאותו חייל שירה בו, להזמין אותו לביתו, ולראות גם בו קורבן של הנסיבות, של התנאים.

 התנגדות ללא אלימות, מאבק ללא שנאה, שינוי בתודעות, מאבק בפחד מהזר, על כל זה דיברנו עם עיסא, בעיקר שמענו ממנו..

 ואז נסענו לראות שני בתים בכפר שנהרסו לפני כחודש . ופגשנו את האנשים האלה שבחמש דקות , נהרסו בתיהם  בלי כל אזהרה ואפשרות לערעור משפטי. בתים ששקל לשקל נחסכו במשך שנים רבות , כדי לבנות אותם למשפחה.  ומה תגיד לאדם שעומד מול הריסות ביתו ? ולילדיו הקטנים שגורשו מביתם, כי ישראל הרסה אותו?

 ולאן כל זה מוביל, אם לא לדור נוסף שגדל למול ביתו ההרוס, דור נוסף של שנאה ?

 אבל זה היה רגע של ניצחון קטן.. שבו ההקשבה, ההזדהות, החום האנושי, הלב הפתוח והקירבה ניצחו את  ההפרדה, ההרחקה והפחד, ופתאום היאוש התחלף בתקווה קטנה… ואני אמשיך לנסוע ולקוות ולהאמין..

משה

"קפצנו" לחארס.

מאז השתתפותנו בביקור שהיה בכפר וואלאג'ה לפני כמה שבועות, גברה באסנת ובי התחושה שזאת הדרך שלנו. קשר ישיר בין בני אדם. לא הם ואנחנו, אלא בני-אדם. לא פוליטיקה ולא מי התחיל ולמה.

דרך הדהרמה מאפשרת זאת. דרך שבה מדברים אך בעיקר מקשיבים…מודעים החוצה אבל לא פחות פנימה.

עדות לסבל האנושי באשר הוא. אין "שלנו" ו-"שלהם". אין ישר תיוג לרע וטוב.

אני ממש לא אקטיביסט! אני אפילו לא חושב שאני "שמאלן" עם ובלי גרשיים. כמו שאני לא יודע אם אני "בודהיסט" עם ובלי גרשיים. אני רוצה לראות ובעיקר להקשיב. ובעיקר להיפגש ואם אפשר לעודד ובכלל אם יש במה לעזור. כאדם.

בחארס הפתעה.

אנחנו נוסעים עם הרכבים, חוצים את הכפר. אנחנו עם המזדה התורקיז-המזעזע בלב כפר פלשתיני. כל מי שרואה אותנו בתוך הכפר מנופף לשלום או מברך קלות. אטרקציה עליזה לילדים. הרצים ומתקבצים בשמחה מסביבנו.

המפגש המשמעותי עם עיסא. מדבר בשקט בעברית.

הדיבור הזה שלו – בשקט, דיבור של הגיון ואפילו של אי הגיון: אין רגשות נקם כלפי הצבא שירה בו והשאיר אותו משותק. גם לא ספציפית לאותו חייל שירה בו.

הדיבור השקט והלא מתלהם הזה מחלחל עמוק. אי של שפיות בלב מים סוערים.

התנגדות לא אלימה. התנגדות בעצם הנוכחות שלו ומשפחתו בכפר, בארץ.

לוקח אותנו לבתים הרוסים. בכפר. 2 בתים. המילה בתים כבר לא קיימת לגביהם. בעל-הבית. (או יותר נכון לאמר בעל-ההריסות) לוקח אותנו לסיור סביב ההריסות. מדבר בשקט. עצב מופנם. ייאוש עולה מקולו. נראה שאנחנו לא הראשונים ולא האחרונים (אני מקוה) שבאים לראות. מאיפה יש לו כח להראות לנו? הוא עונה שזאת דרכו. זאת ההתנגדות שלו. אם נוכל לעשות משהו. לשנות.

הוא מראה לנו ערימה של שרידי רימוני גז והלם צה"ליים. קופצת לי דמותי כחייל צעיר. זה "הצד שלנו" – הרי יש פקודות. כחייל הצעיר לא זוכר שראיתי מולי אדם. יש משימה. יש אמצעים לפיזור..או להילחם אם צריך. פעם ראשונה בביקור שקופץ לי "הצד השני" מיהו אותו "צד שני"? החייל הצעיר שנשלח למשימה בלב כפר עוין ומתפרע? תמונת חיילים צעירים מבולבלים ואולי מבוהלים מול המון ילדים ותושבים המתנגדים להרס הבתים..כמה זה נראה רחוק מביקורנו בחארס לפני השקיעה על ההריסות ובעל-הבית המספר בשקט את סיפורו הקשה. הצפיפות בבתים המארחים אותם. הוא ממשיך לשלם משכנתא על ערימת ההריסות. רק פינוי ערימת ההריסות יעלה המון.

אסנת אומרת לי תצלם. לא חשבתי לצלם. חששתי שהמבט דרך המצלמה יפריע לחוויה הישירה.

אני מצלם בטלפון כמה תמונות. ובאמת, ההריסות בעין המצלמה מאד אסטתיות. ההריסות מצטלמות היטב. פוטוגניות. שימת לב לחוד ברזל היסודות העולה מבין שארית הקיר המסויד כה יפה. יופי של בית זה כנראה היה. אסטטיקה של הרס בעיני המצלמה.house demolition

הילדים עולים על ההריסות בעליזות. מודעים למצלמות כעין מבקשים…צלם אותי.

יצאה תמונה משונה. אין בה סבל ההרס. אין בה את סבל המשפחה החיה כרגע בהצטופפות עם בבתי המשפחה האחרים בכפר. מצטופפים עם ההורים או האחים ואחיות שלהם לא הרסו. (אולי עדיין). בתמונה – הרס פוטוגני וילד מבסוט, על רקע השקיעה המתקרבת.

חושך.

מאיר הציע להיפרד ברגע של שקט. ללא דיבור. כל כך מתאים לי. השקט הזה המאפשר עיכול ליום כה שונה.

עולים למכוניות לצאת מהכפר. הילדים צועקים "בוליס" – ייענו, משטרה. טנדר עם זוג שוטרים פלסטינים עובר ליד לידנו, מביט. המחשבה שישר עוברת לי – אלו שוטרים "שלהם"….

במזדה התורקיז שלנו אנחנו חוזרים לביתנו הנהדר בכפר-סבא.

לך תסביר לאחרים. ישר יעלו התיוגים… איי, אתם הייתם בסיור עם אנרכיסטים? אם הם היו בשלטון ואנחנו תחתיהם. הרי הרסנו כי ..הם בכלל אשמים ש….שכחת שהתפוצצו אוטובוסים? תראו בעזה…

המון תודה לכל מי שעמד בתכנון יום השישי הזה. גם למי שארגן וגם למי שבא איתנו איפשר לנו לראות שיש דרך אחרת.

ותקווה, אם רק נצליח להרחיב את אותם "איים", אותם "איים במים סוערים" ולחבר בינהם. עוד אי ועוד אי ולהפוך ל-"יבשה בטוחה" רציפה… יש לנו עוד על מה לעבוד.

שבת שלום ושוב תודה לכל היקרים. השותפים לדרך.

משה בראל

כפר-סבא.

לא רחוק אבל גם לא מאד קרוב לחארס.

הולכים בשביל

מצעד זכויות האדם / ביקור הזדהות בחארס

ביום ששי הבא 7/12 יתקיים בתל אביב מצעד זכויות האדם. אנחנו נשתתף במצעד ולאחר מכן, ניסע לביקור הזדהות בכפר חארס שם נהרסו לפני 4 שבועות 2 בתים. כמובן שאפשר להגיע לשני האירועים או רק לאחד מהם. מאיר זוהר שהיה נזיר במסורת של טיך נהאת האן יצטרף אלינו וינחה חלקים מהיום. יתכן שמורים נוספים יצטרפו אף הם. המשך קריאת הפוסט "מצעד זכויות האדם / ביקור הזדהות בחארס"

ללוות את מאיס

כשלפתוח את הלב זה מעשה פוליטי – מָאִיס

אני בשיחת ליווי אישית עם סטיבן פולדר. רוב השיחה נוגע לפעילות שלי בדהרמה מעורבת חברתית. שוב אני מתמלא הערכה לאופן שבו חקירה דהרמית מתנהלת בנינוחות ידידותית ויחד עם זאת מגיעה למקומות עמוקים, חושפת מה מסתתר במקומות שבהם איננו רוצים להתבונן. נינוחות עם נחישות, ידידותיות עם חדות. בין השאר אנחנו משוחחים על איך לא לפתח דפוסים של כעס וניכור נוכח כל הסבל והעוול שהפעילות הזו חושפת בפני.

אני נפרד מסטיבן ומתקשר למערוף, לשמוע מה קורה. "אנחנו באוטובוס בדרך הביתה", הוא אומר. "חיכינו שעות לרופא ובסופו של דבר הוא אמר שלא יעשו את הניתוח היום. אני מקווה שהאוטובוס יביא אותנו לפני שסוגרים את המחסום".

לנשום. הנה הזדמנות, לא לפתח דפוס של כעס.

מוקדם בבוקר אספתי את מערוף, אישתו קאוות'ר וביתם בת ה-9 מאיס במחסום שער אפרים, חצי שעה מזרחה מנתניה. אני שמח לראות אותם שוב. מאיס, עם מטפחת יפה שמכסה את הקרחת שלה, מערוף עם התיק שבו יש את הבגדים שלקחו לשבוע וקאוות'ר. חיוכים, שלומות ונכנסים לרכב כדי לנסוע למחלקה ההמטולוגית בבית חולים תל השומר. מדברים בדרך על המתח לקראת הניתוח הצפוי. הגענו. הפקידות במחלקה לא מצליחות למצוא את הרופא של מאיס – "אולי הוא בישיבת צוות, תחכו לו". אחרי שעה אני צריך לעזוב. עכשיו, בשעה 17:00 אחר הצהרים אני שומע שהם חיכו לרופא שעות ובסופו של דבר נאמר להם שהניתוח נדחה והם באו לחינם.

"אני לא מאמין, אני אומר למערוף. סתם טרטרו אתכם הלוך ושוב? לא יכלו להודיע לכם שאין צורך שתגיעו?!". "לא נורא", אומר מערוף, "מאיס מרגישה בסדר. אבל אנחנו קצת מודאגים, לא מבינים למה דוחים את הניתוח".

לנשום, לא לפתח דפוס של כעס או ניכור. כעס על "המערכת", שמזמנת חולים לחינם אל בית החולים. "המערכת" שמשלחת אותם הביתה, כאילו מדובר בחצי שעה נסיעה ברכב ולא טרטור של שעות באוטובוס אל המחסום ואז ממנו הביתה. ומצד שני, באמת אפשר לראות ש"המערכת" ריקה כמו אותה סירה במשל המפורסם של הבודהה. הרי גם אם אתאמץ מאוד לא אמצא מי האיש או האישה שהיו אמורים למנוע את הפאשלה הזו – "במערכת" אין איש או אישה כאלו. ואפילו בביקור החטוף שלי הבוקר יכולתי לראות כמה עומס יש במחלקה ולהבין ש"המערכת" לא מסוגלת להתמודד כיאות עם העומס הזה.

כבר חודשיים, אולי שלושה, שאנחנו מלווים את מאיס והוריה. אנחנו – 5 או 6 מתרגלים ישראלים הפעילים בקבוצת "דהרמה מעורבת חברתית". מאיס, ילדה בת 9 מהכפר זיתא לא רחוק מטול כרם – שבגופה התגלה סרטן אלים במיוחד. הוריה, מערוף וקאוות'ר, שני אנשים נבונים ומלאי אהבה לבת הזקונים שלהם. מערוף הוא טכנאי של ציוד רפואי וקאוות'ר אחות.

אנחנו מסיעים אותם מהמחסום אל טיפולי הכימותרפיה ומבקרים אותם בבית החולים בימים הקשים של הטיפול וההתאוששות ממנו. מנסים לעזור בהקשבה, במתן אמפתיה וגם במתן מענה לכל הצרכים שעולים כשאתה נעדר מהבית ונמצא בבית חולים שבוע ברציפות. עם כל מפגש, אני לומד להעריך אותם יותר – את הסבלנות, את הרוך, את הכוח שיש להם להתנהג כפי שהם מתנהגים בנסיבות המטלטלות שהם נמצאים בהן. עכשיו, אחרי סדרה של טיפולי כימותרפיה, מאיס אמורה לעבור ניתוח לכריתת הגידול מעצם הירך שלה. בהתחלה אמרו שיתכן ויהיה צורך לכרות את כל הרגל. בסופו של דבר, "רק" עצם הירך תיכרת ובמקומה יושתל שתל מתוחכם.

בחודשים הללו גיליתי שללוות את מאיס זה תרגול יקר ערך. בראש וראשונה, תרגול של נתינה. נקרתה בפנינו הזדמנות יקרה מפז לדאנה. מיוחד להרגיש את הרצון לתת ומיוחד עוד יותר לראות איך עוד אנשים רוצים לתת. ההיענות מהסנגה מאוד יפה וכאמור, 5-6 מאיתנו נרתמים לעניין. "נרתמים" היא ממש מילה לא מתאימה כי היא מרמזת על השקעה של מאמץ. איכשהו, למרות לוח הזמנים העסוק, המרחקים שיש לנסוע והאנרגיה שיש להשקיע – אין תחושה של מאמץ. למשל, ביום ששי אחד בערב, קאוות'ר מתקשרת אל בתאל. הם בזיתא ולמאיס עלה מאוד החום. חייבים להגיע איתה לבית החולים. יום ששי בערב – בתאל יוצאת ללא היסוס.

הלב שמח להיפתח. וההיפתחות יוצרת חיבור שיש בוא גם כאב וגם נעימות. בלילה, אחרי הביקור הראשון אצל מאיס וקאוות'ר בבית החולים, כשאני הולך לישון אני חושב עליהן שצריכות למצוא מנוחת לילה בבית החולים. די במפגש של כמה שעות וכבר נוצר קשר ביני לאנשים שהיו לפני כן זרים.

הנתינה הזו מחברת אותנו למעגל רחב בהרבה של אנשים – האחיות והרופאים שזו עבודתם והיעוד בו בחרו, מתנדבים שאנו רואים בחטף במסדרונות בית החולים כשהם מחלקים אוכל, באים לסיבוב של ליצנות רפואית או מארגנים הדלקת נרות של חנוכה… ועוד ועוד. שרשרת הנתינה היא באמת ארוכה.

הנתינה מרחיבה את הלב ומתרחשת ללא מאמץ. אבל היא מזמנת דילמות, חושפת דפוסים, מציבה מראות. וזה השדה של התרגול. למשל, מאמץ נכון – לדעת לפנות את הזמן כדי להגיע לבית החולים ולהיות שם כמה שעות, אבל בלי להגזים ולהרגיש שאני חייב להיענות לכל צורך שעולה. רצון מוגזם לתת יכול להיות עוד ביטוי של "selfing". במשך שבוע אני לא יכול להגיע לתל השומר – לראות איך התסכול שלי זו היצמדות לרצון לתת ולעזור. בכל מקרה מסתדרים שם טוב מאוד בלעדי, חברות אחרות בחבורה שלנו מגיעות וקאוות'ר נשמעת טוב בטלפון.

מעבר לאוכל שאפשר להביא, או לבירור דברים מול הצוות הרפואי, העזרה האמיתית היא להיות שם יחד איתם. כמו אותו נזיר זן שנתקל באדם שרוע בשלג וכדי לעזור לו מיהר להישכב לידו בקור. לשבת עם שלושתם, לפעמים להרגיש קרבה גדולה ולפעמים להרגיש מגושם וחסר תועלת – לא לדעת מה להגיד, לא לדעת איך לשתף, לא לדעת איך להשתתף.

בכל ביקור בבית החולים אני נחשף לכמות הסבל העצומה שהמקום רווי בו. כל כך הרבה ילדים חולים! מה עם כל המשפחות הפלסטיניות שאותן לא מלווה קבוצה שמסיעה ותומכת? מה עם כל המשפחות הישראליות והצרכים שלהן? זה כאילו שמתוך האכפתיות שלי למשפחה אחת הופר האיזון ביני לבין העולם: דברים שלא ראיתי קודם, צרכים שלא הייתי מודע אליהם מופיעים מולי ודורשים מענה. זו תחושה מציפה. וככל תחושה מציפה המעשה הכי מועיל הוא להשתהות. לא למהר להזין את מנגנון הפפנצ'ה בתגובות מותנות. לשהות, להיות עם. ומהשהיה הזו מגיעות שתי תובנות משלימות. לא עלי המלאכה לגמור. להיות עם מאיס וקאוות'ר ומערוף זה המון. יש עוד הרבה מצוקה, אני רואה אותה, אבל כנראה איני יכול לתת לה מענה. זו המציאות ואני יכול להרפות אליה.

והתובנה השנייה … היא תמתין לסיום של מה שאני כותב כאן.

לצד הדאנה והתרגול שתיארתי למעלה, העשייה הזו יצרה עבורנו סנגהה הדוקה ואינטימית. גם ככה אנחנו מכירים ואוהבים אלו את אלו אחרי שנים של תרגול משותף. ובכל זאת, מאיס קרבה אותנו עוד יותר. החל בתקשורת רציפה, דרך ההתייעצות מה נכון לעשות, השיתוף ברגשות, התמיכה ההדדית והפרגון. להיווכח, שוב, בחכמה של השותפות שלי, ברגישות שלהן – לקבל הרבה השראה. ולהרגיש איך אני נתמך ואיך יחד, מתאפשרים לנו דברים שבעצמי לא היה סיכוי שיתרחשו. המון הכרת תודה. והכרת תודה רבה גם לסנגה הרחבה שיש לי את הזכות לתרגל בתוכה. מדי פעם נזקקנו לסיוע – בהסעה כשאנחנו לא יכולנו להגיע. בזכות הסנגה הרחבה היה לנו אל מי לפנות ותמיד היתה מישהי שנענתה בשמחה. להרגיש את הרשת של תלות ותמיכה שהסנגה יוצרת עבורנו זו חוויה יקרה.

ערב אחד, בתאל העבירה לכולנו סמס שקאוות'ר שלחה לה. אני לא זוכר את תוכנו אלא רק את הסיום "תודה, אחותי".

בשהות שלנו עם קאוות'ר, מערוף ומאיס, אנחנו יחד כבני אדם. אביב פוגש את מערוף, מערוף פוגש את אביב. התוויות של "ישראלי", "פלסטיני" לא מאוד רלבנטיות למפגש הזה. להיות במפגש האנושי הזה שמעבר לתוויות זה ריפוי בפני עצמו. אבל זו גם רק חלק מהאמת. אמיתית לא פחות היא העובדה שהמפגש בינינו הוא כן מפגש בין ישראלים לפלסטינים והוא משקף את יחסי הכוחות הלא שיוויונים הקיימים בינינו. מתנה נוספת שאנחנו מקבלים מללוות את מאיס זו האפשרות להיווכח ביחסי הכוחות הללו.

זה יכול לבוא לידי ביטוי בדברים "טכניים" – במפתיע, הרופא מחליט לשחרר את מאיס מבית החולים מאוחר אחרי הצהרים. אבל המחסום נסגר למעבר פלסטינים ב 19:00 ורוב הסיכויים שלא יגיעו בזמן. את החלטת הרופא זה לא משנה.

זה יכול להכאיב – כשאני מסיע את קאוות'ר למחסום ואנחנו צריכים להמתין שמערוף יגיע מהעבר השני. קאוות'ר אומרת לי "אבל בוא נחכה רחוק. אם נתקרב הם יהרגו אותנו". ומשהו בי יודע שהפחד הזה שלה מבוסס על התנסויות אמיתיות – אם לא שלה, אז של הקרובים לה. וכמובן, הפחד הזה הוא הדדי, גם אצלנו יש רבים שפוחדים "מהם".

וזה גם נוכח תמיד בכל רגע של הפגישות בינינו. שהרי למה מאיס (וכמוה, אינספור חולים פלסטינים) נזקקת לטיפול בבית החולים המודרני, המצויד היטב של ישראל, עם הרופאים הישראלים המומחים שבו? למה היא לא יכולה לקבל את הטיפול הזה בבית חולים בטול כרם או בשכם? כי רפואה טובה היא עניין של משאבים.והשלטון הצבאי הישראלי הוא חלק גדול מהסיבה שלפלסטינים אין את המשאבים לפתח מערכת בריאות ברמה טובה.

גורלה של מאיס נמצא בידיים של רופאים ישראלים. אפשר לראות בזה הוכחה למוסריות שלנו: אפילו "באויבים" שלנו אנחנו מטפלים (חשוב לדעת שהמימון לטיפול הזה מגיע כולו מכספים של הרשות הפלסטינית). אפשר גם לראות בזה ביטוי לעד כמה הרסני השלטון שלנו עבור הפלסטינים. רפואה היא צורך אנושי בסיסי, לכל אחד מגיע אותו. וכל עוד אנחנו הריבון בשטחים הפלסטינים, אנחנו אלו שאחראים לספק את הצרכים הללו. זה לא מעשה של חסד שאנחנו עושים.

בכלל, מה זו המילה הזו "אויבים"?! מאיס לא אויבת של אף אחד. כמה פצוע העולם הזה שבו ילדה בת 9 יכולה לקבל תווית "אויבת".

אין לי מושג מה מערוף וקאוות'ר מרגישים כשהם הולכים במסדרונות בית החולים בתל השומר, רואים את הפאר (מחלקת הילדים מרשימה מאוד) והציוד המשוכלל בהשוואה לבתי החולים הדלים בפלסטין. האם הם חשים קנאה או אולי הערכה? מכבדים אותנו על הישגנו או דווקא שוטמים אותנו בשל הפער הזה?

ומה עושה להם להיות תלויים כך בידי צוות רפואי ישראלי ולהסתייע על ידי 5 ישראלים שוחרי טוב? איך זה מתאזן מול אדמות שהופקעו, מעצרים, אלימות של חיילים, אולי מוות של מישהו קרוב …? מה הנכבש מרגיש כלפי הכובש שמנסה להציל את חיי בתו? האם תמורת הרצון הטוב שלנו הוא אמור לוותר על המאבק שלו לחירות?

אני מקווה שהמילים האחרונות הללו אינן מכווצות מדי. שיש לנו את היכולת לקרוא אותן ואם צריך להשתהות קצת עד שהתגובה האוטומטית תחלוף ונוכל לבחון קצת יותר לעומק מה אנחנו מרגישים. רוב הטקסט הזה הביא תיאור יפה של קרבה אנושית, תרגול, נתינה… סוג של עשיית שלום. למה לקלקל עם מילים קשות ואמירות שנתפשות כפוליטיות ומעוררות אצל חלקנו אשמה, אצל חלקנו כעס?

הקבוצה של דהרמה מעורבת חברתית מביאה את הפירות של התרגול לשדה של עשיית שלום ושותפות בין ישראלים לפלסטינים. זה מאתגר להיות פעיל חברתי או פעילת שלום: הדהרמה והסנגהה הם שני אוצרות שזכינו בהם ויכולים לסייע לנו בעשייה כזו. הפעילות של דהרמה מעורבת חברתית מושתתת על מחויבות לאי-אלימות ועל ידיעה שאפשר להביא סוף לסבל. הפעילות המגוונת שלנו כוללת מסיקי זיתים משותפים עם פלסטינים בדיר איסתיה, סיוע במכירת שמן הזית של החקלאים, תמיכה בכפר אל-ולאג'ה שבימים אלו מושלמת הבניה של גדר ההפרדה סביבו, סיורי דהרמה לכפרים פלסטינים ועוד. וכמובן את הליווי של מאיס ששתיארתי למעלה.

תוך כדי הפעילות הזו, אנו חוצים גבולות – פיסיים ומנטאליים – שמפרידים בין ישראלים לפלסטינים. לא תמיד קל לחצות את הגבולות הללו ולכן הפעילות שלנו כוללת גם חלקים של התבוננות, שיתוף ותמיכה. לקחת את התרגול מהכרית לעולם וליישם את עקרונות הסילה גם בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני זו חוויה עמוקה של תיקון.

לשמחתנו, הרבה מתרגלים ומתרגלות נעזרים בנו כדי להתחיל בתיקון הזה. הם מספרים לנו שהמסגרת הדהרמית היא זו שנותנת להם ביטחון להגיע לפעילות שלנו. אתם מאוד מוזמנים להצטרף לאחת הפעילויות שלנו: כיתבו לנו דרך האתר שלנו ונשלח אליכם מידע לגבי הפעילות הקרובה.

וכאן אני מגיע לתובנה השנייה שהבטחתי לכתוב עליה קודם. מאות פלסטינים מטופלים בבתי חולים ישראלים. חלקם נאלצים לשהות בבית החולים שבועות ארוכים – הם וקרוב משפחה אשר מלווה אותם – בלי אפשרות לחזור הביתה. חלקם, נאלצים לנסוע הלוך ושוב כמו מאיס והוריה, דרך המחסום, בלי כלי רכב … יש כמה קבוצות ישראליות אשר מסייעות בהסעות והן צריכות מתנדבים נוספים. ליווי בבית החולים כמו שאנחנו מלווים את מאיס כמעט ואין. אנחנו מעוניינים ליצור קבוצות נוספות אשר יוכלו לתת ליווי כזה. נשמח לחבר בין כמה אנשים אשר מתגוררים קרוב לאותו בית חולים וכך תוכלו לקיים קבוצת ליווי כזו. אנחנו נוכל לסייע עם הניסיון שרכשנו בהתנסות שלנו. אני מקווה שהצלחתי להעביר למעלה עד כמה יקרה ומיוחדת הפעילות הזו – הן למקבלים והן לנותנים. כיתבו לנו…