חדשות משמחות וחדשות מדאיגות – שני עדכונים מולאג'ה

לפני כחודשיים פרסמנו כאן קריאה לתרומות לצורך מימון חריש באדמות המאוימות של ולאג'ה. ההיענות היתה מעבר לציפיות שלנו. בזכות התרומות שלכם וההתגייסות של אנשים בכפר נחרשו בחודשיים האחרונים כרמים רבים באדמות ולאג'ה שגדר ההפרדה מפרידה מהכפר. זו היתה דוגמא נפלאה לאופן שבו אכפתיות ועשייה משותפת מביאות טוב. על כל מה שקרה והתאפשר תוך כדי החריש אפשר לקרוא בסיכום שפרסמו ידידי ולאג'ה. ואם זה נותן השראה לקחת חלק בעוד פעילויות אז הנה תזכורות על האפשרויות להגיע איתנו לשטח בשבועיים הקרובים.

לצערנו יש גם חדשות מדאיגות. כתבנו לא פעם על הריסות הבתים בולאג'ה שבשנים האחרונות הוגברו כל כך עד שהן מאיימות על עצם קיומו של הכפר. מאמץ עיקש של התושבים אילץ לאחרונה את הוועדה המחוזית לתכנון ובניה בירושלים לדון בתכנית מתאר שהכפר הכין. אישור התכנית היה יכול לפתור את בעיית הבניה ללא היתר ולשים סוף להריסות הבתים האכזריות. אלא שהוועדה המחוזית החליטה לדחות את התכנית ואף קבעה שורה של הגבלות קשות על האפשרות לתכנון עתידי בכפר. ההחלטה הזו עלולה להביא לכך שבמהלך השנה המדינה תהרוס בתים רבים בכפר ובעצם רוב הבתים בחלק שסופח לירושלים מאויימים בהריסה. קריאת ההחלטה של הוועדה מספקת הצצה לאופן שבו גופי התכנון והבניה מגוייסים לתת חזות תכנונית-מקצועית למדיניות פוגענית של מניעת תכנון מפלסטינים בירושלים.
ידידי ולאג'ה ניתחו את ההחלטה והראו כיצד היא מתעלמת לחלוטין מחלק ניכר מהמציאות בשטח וכתובה באופן מגמתי על מנת למנוע תכנון בולאג'ה. כדאי מאוד לקרוא את הניתוח שלהם שמספק הצצה נדירה לאופן שבו הדברים עובדים.
ואם זה נותן מוטיבציה לפעול נגד המדיניות הזו ויחד עם מי שנפגעים ממנה אפשר להצטרף לפעילויות הקרובות שלנו בחארס, דיר איסתיא ואל-ולאג'ה.

אלפי עצי זית נעקרו בדיר בלוט ובישראל איש לא שמע

חלק מהעצים שנעקרו בדיר בלוט. ניכר שמדובר בעצים שניטעו לפני לא מעט שנים

תחילה תזכורת לגבי יום התרגול שנקיים ביום ששי הקרוב (29 בינואר). זה יהיה יום תרגול והתבוננות על עצמנו כפעילות ופעילים חברתיים. לצד פרקים של תרגול בשתיקה נפתח את המרחב כדי לבדוק מה הכוונות שבמעשינו ומה האתגרים איתם אנו מתמודדות. היום יתקיים בזום בהנחיית שלומית וגיתית. פרטים והרשמה כאן.

לפני שבועיים וחצי עקרו כוחות ישראלים כמות בלתי נתפסת של עצי זית בכפר דיר בלוט. עיקרה זו מצטרפת לעקירות בדיר איסתיא ובחארס שעליהן דיווחנו בחודשים האחרונים. דיר בלוט נמצא לא רחוק משני הכפרים הללו וכך החלטנו לבקר שם כדי לראות ולשמוע על מה שהתרחש. כשאתם/ן קוראים את הדיווח של שלומית זיכרו שעד כה האירוע הקשה הזה כלל לא דווח בתקשורת הישראלית.

אלפי עצים נעקרו בדיר בלוט; ובישראל איש לא שמע.
כתיבה: שלומית, 16 בינואר

נסענו אתמול לדיר בלוט. זה הביקור הראשון שלנו בכפר הזה שממוקם כמה קילומטרים מערבית לדיר איסתיא וחארס שם אנחנו בדרך כלל פעילים. דיק בלוט נמצא כ- 7 ק"מ מזרחית לכפר קאסם וראש העין. מהגבעות המוריקות של הכפר ניתן להשקיף בקלות על גוש דן ושדה התעופה.

לפני כעשרה ימים נעקרו בשטחי הכפר כ- 3,500 עצים על יד הצבא/המינהל האזרחי!

למה? עולה ישר השאלה, אפילו במונחי הכיבוש לא ברור למה. באזור אין כל התנחלויות שהרבה פעמים העקירות באות לשרת את רצונן להרחיב גבולותיהן. בכפר מספרים לנו שהעצים ניטעו לפני 15 שנה, לא היו כל התרעות בשנים קודמות מהמינהל והצבא. עכשיו שהעצים בגרו מספיק ונותנים יבול משמעותי הם נעקרים.

בכניסה לכפר נפרשות משני צידי הכביש אדמות מישוריות עם גידולי שדה שונים – פול, בצל, ועוד מיני ירקות.. נסענו בסמטאות שאינן  מוכרות, מידי פעם על אחד הבתים הציץ גג רעפים אדום בסגנון טיבטי. הוזמנו לבנין ציבורי בחדר כבר חיכו לנו נשים וגברים, התיישבנו ולאט לאט החדר התמלא בעוד ועוד מנשות ואנשי הכפר, שמענו את סיפורם.

שומעים מבעלי ובעלות הכרמים על מה שאירע.

הנשים הסבירו "אנחנו כפר מעט שונה, הנשים עובדות בשדה כמו הגברים. החלקות שבכניסה לכפר מעובדות בעיקר על ידי הנשים ואנחנו גם שתלנו חלק מהעצים שנעקרו".

נשים מרשימות, זקופות גאות, שיתפו הסבירו בהרבה בטחון אך עם כאב גדול על  עקירת העצים.

אשה נאה, עיניים מעט עצובות, מספרת " אני מורה בבית ספר, כל יום לאחר סיום יום הלימודים אני הולכת לחלקה לטפל בגידולים, אני צריכה ללכת מרחק גדול לכל כיוון. ביום החופשי שלי מעבודה אני קמה מוקדם בסביבות ארבע לפנות בוקר מתפללת תפילת "פג'ר" ויצאת ליום לעבודה באדמה"

עוד נשים מוסיפות ואומרות " העצים האלו כמו הילדים שלנו, שתלנו אותם וטיפחנו והשקינו, הלב שלנו כואב לראות אותם עקורים כל כך הרבה עבודה השקענו" ודמעות נקוות בעיניהן.

חומת ההפרדה בנויה במרחק 4 קילומטרים מהכפר. גם כאן היא נבנתה לא על הקו הירוק אלא מעבר לו על שטחים של דיר בלוט ומותירה אלפי דונם של הכפר מצידה הישראלי. עלתה בלב השאלה – האם קבלו פיצוי כל שהוא? הידיעה ברורה אין פיצוי על לקיחת אדמות מפלסטינים.

העצים העקורים פזורים בשטח. מאחור, במרחק של יותר מקילומטר אפשר לראות את גדר ההפרדה עולה בין הגבעות. בין הכפר והגדר אין שום נוכחות ישראלית וגם לא תהיה. אפילו לכאן המדינה רדפה אחרי החקלאים הפלסטינים להחריב את עמלם. הגדר – גם כאן – נבנתה מעבר לקו הירוק ומצידה השני נמצאים אלפי דונם של דיר בלוט. וקצת אחריהם נמצאים רבי הקומות של ראש העין: כל כך קרוב אך כאילו בעולם אחר.

אחד המארחים מוסיף ומסביר שבעוד כשבועיים  יש דיון בבית משפט בירושלים: "כשקבלנו את הצווים על עקירת העצים, אספנו כסף ופנינו לעורך דין, הוגשה בקשה לדיון בבית משפט. אבל עוד לפני הדיון המינהל האזרחי והצבא באו לעקור. עכשיו יהיה דיון אבל אין עצים".

נכנסנו למכוניות והתחלנו לנסוע לכיוון מטעי העצים העקורים.

צועדות יחד, מתחילות בהכרות חדשה עם אנשי הכפר, שומעות עוד ועוד סיפורים על הכפר ועל יום העקירה. מ' מצביע שמאלה " הנה את רואה גם פה שמו השבוע צווים חדשים לעקירה של עוד 1,000 עצים".

הגשם מתחיל להתחזק, אבו אימן קורא לנו לבוא ולראות את החלקה שלו, טובעים בבוץ ומחליקים על האבנים המשכנו לצעוד. לאט לאט נגלה המחזה הכואב, עשרות עצים שוכבים על צדם, ועדין נותרו גזעים גדומים באורך כ-30 ס"מ בקרקע. אנחנו לא מבינים – אבו אימן מסביר  "במקום לעקור היה להם יותר קל לחתוך את העץ ליד השורש ואז הם פיזרו רעל (חומר הדברה) על הגזע". העצים לאט לאט מתים, בזמן הזה הרעל חודר גם אל האדמה ומונע שתילה של עצים חדשים באותו מקום.

הרשויות בישראל כל כך הרבה פעמים משתמשות בהגנה על הטבע והכרזת שמורות טבע על שטחים בבעלות עשרות שנים על ידי פלסטינים, ובאותה עת משתמשים ברעל שהורג העצים ומזהם את הקרקע.

אבו אימן ממשיך נרגש "לסבא שלי היו 500 דונם, מצביע על כל השטח, עד כפר קאסם. כשבנו את הגדר לקחו לנו 410 דונם שנשארו מעבר לגדה, עכשיו יש לך את השטח הזה ופתאום החליטו שגם זה לא שלנו." בכאב ובכעס ממשיך "למה לא אמרו אז שאסור לשתול עצים"? למה לא אמרו מההתחלה לך מפה לירדן אין לך מקום פה?!".

הם מספרים שלעקירה הגיעו אוטובוס מלא בפועלים כ 50 איש, 7 טרקטורים ענקיים, פלוגות חיילים שמנעו מאנשי הכפר להתקרב לאדמות, חומרי רעל. 4 שעות כרתו, רמסו הרעילו ורססו את השטח והשאירו חורבה.

בסוף אבו אימן מוסיף " אבל נשתול מחדש" וחיוך קטן עולה על פניו.

ביקור עמוס, מרטיט לב ומלא בעוצמה. נשארתי עם הרבה רגשות ומחשבות סותרות מצד אחד יאוש גדול וחוסר אונים אל מול האלימות והעוולות שחוזרות ונשנות והולכות ומתגברות ומתגברות ומתגברות באזור זה בשנה האחרונה. מצד שני זיק של שמחה על המפגש האנושי היכולת ראות ולשמוע ולשאת עדות ולהעביר הלאה. בכל זאת משהו בעשייה, גם אם אינה תמיד מביאה לשינוי מידי או בכלל, מחזקת את הרצון לעשות עוד.

בדרך החוצה מהכפר הגשם פסק וקשת ניצנצה – היינו צריכים את היופי הקטן הזה אחרי כל מה ששמענו וראינו. מתי יפסיק גם שיטפון האלימות?

———-

שלומית כתבה את הדברים אחרי הביקור שלנו לפני 10 ימים. שבועיים וחצי עבור מאז העקירה ושום דיווח לא הופיע בתקשורת הישראלית. שלשום חזרנו לכפר כדי לעמוד לצד התושבים בתפילת המחאה שקיימו. בין לבין העברנו את המידע לגורמים שונים. נמשיך לעדכן.

ביקור הסולידרית שלנו שלשום

 

לראות חקלאי בוכה: ישראל עקרה כרם נוסף באדמות דיר איסתיא וחארס

20 ביולי – הצבא עקר יותר מ-200 עצי זית באדמות דיר איסתיא

אתמול (יום שלישי ה-21 ביולי) כוחות של הצבא והמנהל האזרחי עקרו כרם זיתים באדמות הכפר דיר איסתיא. שלושה באגרים עקרו למעלה מ-200 עצי זית אשר נשתלו בידי בעל האדמה לפני 15 שנים. שטח הכרם היה 17.5 דונם. לפני כשלושה חודשים קיבל בעל האדמה צו לעקור את העצים בטענה שמדובר באדמות מדינה, כלומר שהוא כלל אינו בעל הקרקע אלא פולש. הוא עתר באמצעות ארגון JLAC לבית המשפט הישראלי אולם השופט קיבל את טענות המדינה ודחה את העתירה. המשך קריאת הפוסט "לראות חקלאי בוכה: ישראל עקרה כרם נוסף באדמות דיר איסתיא וחארס"

זה מאוד מחזק שאתם איתנו

חיילים חוסמים את היציאה מחארס (צילום: אייל רוזין, 26 ביוני 2020)

נגמרה הדמוקרטיה

במשך ארבעה שבועות המחאה השבועית בחארס כללה צעדה מהכפר לאורך הכביש הראשי (עליו נוסעים ישראלים) אל הכרם שהושחת. כתבנו שמאוד נדיר שהצבא מאפשר מחאה פלסטינית כזו והסברנו שזה בוודאי קשור למתח הגובר סביב כוונות הסיפוח של ישראל.

בשבוע שעבר הצבא החליט שדי עם כל הדמוקרטיה הזו וחופש המחאה. אפשר לדמיין את שיחת הטלפון העצבנית שמפקד צבאי כלשהו קיבל ממתנחלי האזור שלראות צעדות עם דגלי פלסטין לא בא להם טוב. וכך כשלפני תשעה ימים המתרגלים שלנו הגיעו להפגנה בחארס, עשרות חיילים חסמו את הכניסה לכפר כדי למנוע את קיום הצעדה. החיילים גם הראו להם צו שטח צבאי סגור. בכל זאת הקבוצה שלנו נכנסה לכפר ועמדה עם התושבים שקיימו את תפילת המחאה מול החסימה של הצבא.

אי אלימות במעמד צד אחד

לקראת ההפגנה שלשום, נוסף על החשש מפני החיילים, גם התפשטות הקורונה ריחפה מעלינו: מהכפר אמרו שאולי יעדיפו שלא ניכנס. וגם אנחנו תהינו האם זה אחראי מצדנו לנסוע השבוע ובטעות להביא איתנו גם את הוירוס… ההסברים במעגל ההכנה התארכו עוד ועוד בגלל ריבוי הנסיבות שאינן בשליטתנו.

אבל כשהגענו לחארס לא נראו שם חיילים והחברים בכפר כן רצו שניכנס. קצת אחרי שהחנינו את כלי הרכב הגיע כוח צבאי גדול וכמו בשבוע שעבר חסם את היציאה מהכפר. החיילים ניסו לסגור את היציאה בשער ברזל ושוב היתה לנו הזדמנות לראות את האומץ של המפגינים – כמה מהם חברים ותיקים שלנו שאנחנו מכירים כבר שנים.

חיילים סוגרים את המחסום כדי לכלוא בכפר את המפגינים (ותושבים בכלל). כמה מפגינים ניסו למנוע זאת.

מצד אחד עמידה נחושה מול החיילים החמושים, דחיפת השער ואפילו ספיגת מכות ומצד שני הימנעות מוחלטת מאלימות או התלהמות.
יש משהו חזק במראה של החיילים החמושים מכף רגל ועד ראש שגם עטויים במסיכות קורונה. הפגיעות של כולנו נוכח הוירוס המתפשט מאירה באור אבסורדי את היומרה הצבאית הזו לשלוט במתרחש ולכפות את הרצון הישראלי על המרחב ותושביו הפלסטינים.

הכוח של תפילה כמחאה

כמו בשבוע שעבר המתפללים כרעו והתפללו מטרים ספורים מהחיילים. עוד מפגן מעורר השראה של החיבור בין תפילה ומחאה. למרות הקורונה ושאר החששות אנחנו הישראלים היינו קבוצה גדולה יותר מאשר בשבועות הקודמים. לאורך המחאה יצא לנו לשוחח עם תושבים ולשמוע מהם על המתרחש. מצדם, הם התעניינו למה באנו ומדוע אנחנו עומדים איתם.

מתפללים מול החיילים שחסמו את היציאה מהכפר

המחאה הסתיימה וגם החיילים הסתלקו. אנחנו הוזמנו למפגש עם כמה מפעילי הפתח באזור. היה מעניין מאוד לשמוע את ההסברים שלהם וגם מרגש לראות עד כמה חשוב להם – אנשים שעשרות שנים נאבקים נגד הכיבוש וסופגים אכזבה אחר אכזבה מהתגובות של הציבור הישראלי – שאנחנו איתם.

תם ולא נשלם

הם סיפרו לנו על אירועים שונים של אלימות מתנחלים שהתרחשו באזור במהלך השבוע. ובעיקר הם דיברו מהלב על כמה חשוב להם שאנחנו מגיעים ושנמשיך להגיע. "זה מחזק אותנו שאתם איתנו. אם היינו לבד היינו חושבים שאולי אנחנו טועים. אבל כשאנשים ממדינות אחרות עומדים איתנו וכשישראלים עומדים איתנו אנחנו מבינים שהצדק איתנו". הדברים הללו היו נוגעים ללב באופן מיוחד. דורות של כיבוש ועדיין הספק הזה והצורך הכל כך אנושי בתמיכה מבחוץ ובגשרים אל הצד השני.

"החשיבות של ההפגנה היא בכך שאנחנו מעבירים את המסר שלנו. אנחנו כאן ואנחנו רוצים את החירות ואת הארץ שלנו. ואנחנו צריכים להרחיב את המאבק לעוד מקומות". הם גם דיברו על דור הילדים, על החובה להגן עליהם מאלימות וללמד אותם מה הזכויות ומה הזהות הלאומית שלהם (שכדי להגן עליהן יוצאים למאבק שבו חשופים לאלימות).

בשלב מסוים הם הסבירו שהסכסוך שלהם הוא לא עם היהודים אלא עם הציונות. מבחינתם מדובר באמירה מקרבת שמראה שהמאבק שלהם הוא עם אידאולוגיה ומדיניות ששוללות את הזכויות שלהם ולא עם יהודים באשר הם. מבחינתנו – לפחות מבחינת חלק מאיתנו – זו אמירה שקשה לשמוע. כיבוש וציונות זה אותו דבר? הקו הירוק משנה משהו? זה היה רגע מרתק והיה נראה שחלק מאיתנו מוכנות לענות ולהציג את עמדתן.

אבל כמו שקורה הרבה פעמים, דווקא ברגע המעניין הזה היינו צריכים להיפרד לשלום. נחזור בשבועות הבאים ובצורה כזו או אחרת השיחה תמשיך.

וידאו קצר מתפילת המחאה ביום ששי האחרון.