אלפי עצי זית נעקרו בדיר בלוט ובישראל איש לא שמע

חלק מהעצים שנעקרו בדיר בלוט. ניכר שמדובר בעצים שניטעו לפני לא מעט שנים

תחילה תזכורת לגבי יום התרגול שנקיים ביום ששי הקרוב (29 בינואר). זה יהיה יום תרגול והתבוננות על עצמנו כפעילות ופעילים חברתיים. לצד פרקים של תרגול בשתיקה נפתח את המרחב כדי לבדוק מה הכוונות שבמעשינו ומה האתגרים איתם אנו מתמודדות. היום יתקיים בזום בהנחיית שלומית וגיתית. פרטים והרשמה כאן.

לפני שבועיים וחצי עקרו כוחות ישראלים כמות בלתי נתפסת של עצי זית בכפר דיר בלוט. עיקרה זו מצטרפת לעקירות בדיר איסתיא ובחארס שעליהן דיווחנו בחודשים האחרונים. דיר בלוט נמצא לא רחוק משני הכפרים הללו וכך החלטנו לבקר שם כדי לראות ולשמוע על מה שהתרחש. כשאתם/ן קוראים את הדיווח של שלומית זיכרו שעד כה האירוע הקשה הזה כלל לא דווח בתקשורת הישראלית.

אלפי עצים נעקרו בדיר בלוט; ובישראל איש לא שמע.
כתיבה: שלומית, 16 בינואר

נסענו אתמול לדיר בלוט. זה הביקור הראשון שלנו בכפר הזה שממוקם כמה קילומטרים מערבית לדיר איסתיא וחארס שם אנחנו בדרך כלל פעילים. דיק בלוט נמצא כ- 7 ק"מ מזרחית לכפר קאסם וראש העין. מהגבעות המוריקות של הכפר ניתן להשקיף בקלות על גוש דן ושדה התעופה.

לפני כעשרה ימים נעקרו בשטחי הכפר כ- 3,500 עצים על יד הצבא/המינהל האזרחי!

למה? עולה ישר השאלה, אפילו במונחי הכיבוש לא ברור למה. באזור אין כל התנחלויות שהרבה פעמים העקירות באות לשרת את רצונן להרחיב גבולותיהן. בכפר מספרים לנו שהעצים ניטעו לפני 15 שנה, לא היו כל התרעות בשנים קודמות מהמינהל והצבא. עכשיו שהעצים בגרו מספיק ונותנים יבול משמעותי הם נעקרים.

בכניסה לכפר נפרשות משני צידי הכביש אדמות מישוריות עם גידולי שדה שונים – פול, בצל, ועוד מיני ירקות.. נסענו בסמטאות שאינן  מוכרות, מידי פעם על אחד הבתים הציץ גג רעפים אדום בסגנון טיבטי. הוזמנו לבנין ציבורי בחדר כבר חיכו לנו נשים וגברים, התיישבנו ולאט לאט החדר התמלא בעוד ועוד מנשות ואנשי הכפר, שמענו את סיפורם.

שומעים מבעלי ובעלות הכרמים על מה שאירע.

הנשים הסבירו "אנחנו כפר מעט שונה, הנשים עובדות בשדה כמו הגברים. החלקות שבכניסה לכפר מעובדות בעיקר על ידי הנשים ואנחנו גם שתלנו חלק מהעצים שנעקרו".

נשים מרשימות, זקופות גאות, שיתפו הסבירו בהרבה בטחון אך עם כאב גדול על  עקירת העצים.

אשה נאה, עיניים מעט עצובות, מספרת " אני מורה בבית ספר, כל יום לאחר סיום יום הלימודים אני הולכת לחלקה לטפל בגידולים, אני צריכה ללכת מרחק גדול לכל כיוון. ביום החופשי שלי מעבודה אני קמה מוקדם בסביבות ארבע לפנות בוקר מתפללת תפילת "פג'ר" ויצאת ליום לעבודה באדמה"

עוד נשים מוסיפות ואומרות " העצים האלו כמו הילדים שלנו, שתלנו אותם וטיפחנו והשקינו, הלב שלנו כואב לראות אותם עקורים כל כך הרבה עבודה השקענו" ודמעות נקוות בעיניהן.

חומת ההפרדה בנויה במרחק 4 קילומטרים מהכפר. גם כאן היא נבנתה לא על הקו הירוק אלא מעבר לו על שטחים של דיר בלוט ומותירה אלפי דונם של הכפר מצידה הישראלי. עלתה בלב השאלה – האם קבלו פיצוי כל שהוא? הידיעה ברורה אין פיצוי על לקיחת אדמות מפלסטינים.

העצים העקורים פזורים בשטח. מאחור, במרחק של יותר מקילומטר אפשר לראות את גדר ההפרדה עולה בין הגבעות. בין הכפר והגדר אין שום נוכחות ישראלית וגם לא תהיה. אפילו לכאן המדינה רדפה אחרי החקלאים הפלסטינים להחריב את עמלם. הגדר – גם כאן – נבנתה מעבר לקו הירוק ומצידה השני נמצאים אלפי דונם של דיר בלוט. וקצת אחריהם נמצאים רבי הקומות של ראש העין: כל כך קרוב אך כאילו בעולם אחר.

אחד המארחים מוסיף ומסביר שבעוד כשבועיים  יש דיון בבית משפט בירושלים: "כשקבלנו את הצווים על עקירת העצים, אספנו כסף ופנינו לעורך דין, הוגשה בקשה לדיון בבית משפט. אבל עוד לפני הדיון המינהל האזרחי והצבא באו לעקור. עכשיו יהיה דיון אבל אין עצים".

נכנסנו למכוניות והתחלנו לנסוע לכיוון מטעי העצים העקורים.

צועדות יחד, מתחילות בהכרות חדשה עם אנשי הכפר, שומעות עוד ועוד סיפורים על הכפר ועל יום העקירה. מ' מצביע שמאלה " הנה את רואה גם פה שמו השבוע צווים חדשים לעקירה של עוד 1,000 עצים".

הגשם מתחיל להתחזק, אבו אימן קורא לנו לבוא ולראות את החלקה שלו, טובעים בבוץ ומחליקים על האבנים המשכנו לצעוד. לאט לאט נגלה המחזה הכואב, עשרות עצים שוכבים על צדם, ועדין נותרו גזעים גדומים באורך כ-30 ס"מ בקרקע. אנחנו לא מבינים – אבו אימן מסביר  "במקום לעקור היה להם יותר קל לחתוך את העץ ליד השורש ואז הם פיזרו רעל (חומר הדברה) על הגזע". העצים לאט לאט מתים, בזמן הזה הרעל חודר גם אל האדמה ומונע שתילה של עצים חדשים באותו מקום.

הרשויות בישראל כל כך הרבה פעמים משתמשות בהגנה על הטבע והכרזת שמורות טבע על שטחים בבעלות עשרות שנים על ידי פלסטינים, ובאותה עת משתמשים ברעל שהורג העצים ומזהם את הקרקע.

אבו אימן ממשיך נרגש "לסבא שלי היו 500 דונם, מצביע על כל השטח, עד כפר קאסם. כשבנו את הגדר לקחו לנו 410 דונם שנשארו מעבר לגדה, עכשיו יש לך את השטח הזה ופתאום החליטו שגם זה לא שלנו." בכאב ובכעס ממשיך "למה לא אמרו אז שאסור לשתול עצים"? למה לא אמרו מההתחלה לך מפה לירדן אין לך מקום פה?!".

הם מספרים שלעקירה הגיעו אוטובוס מלא בפועלים כ 50 איש, 7 טרקטורים ענקיים, פלוגות חיילים שמנעו מאנשי הכפר להתקרב לאדמות, חומרי רעל. 4 שעות כרתו, רמסו הרעילו ורססו את השטח והשאירו חורבה.

בסוף אבו אימן מוסיף " אבל נשתול מחדש" וחיוך קטן עולה על פניו.

ביקור עמוס, מרטיט לב ומלא בעוצמה. נשארתי עם הרבה רגשות ומחשבות סותרות מצד אחד יאוש גדול וחוסר אונים אל מול האלימות והעוולות שחוזרות ונשנות והולכות ומתגברות ומתגברות ומתגברות באזור זה בשנה האחרונה. מצד שני זיק של שמחה על המפגש האנושי היכולת ראות ולשמוע ולשאת עדות ולהעביר הלאה. בכל זאת משהו בעשייה, גם אם אינה תמיד מביאה לשינוי מידי או בכלל, מחזקת את הרצון לעשות עוד.

בדרך החוצה מהכפר הגשם פסק וקשת ניצנצה – היינו צריכים את היופי הקטן הזה אחרי כל מה ששמענו וראינו. מתי יפסיק גם שיטפון האלימות?

———-

שלומית כתבה את הדברים אחרי הביקור שלנו לפני 10 ימים. שבועיים וחצי עבור מאז העקירה ושום דיווח לא הופיע בתקשורת הישראלית. שלשום חזרנו לכפר כדי לעמוד לצד התושבים בתפילת המחאה שקיימו. בין לבין העברנו את המידע לגורמים שונים. נמשיך לעדכן.

ביקור הסולידרית שלנו שלשום

 

לראות חקלאי בוכה: ישראל עקרה כרם נוסף באדמות דיר איסתיא וחארס

20 ביולי – הצבא עקר יותר מ-200 עצי זית באדמות דיר איסתיא

אתמול (יום שלישי ה-21 ביולי) כוחות של הצבא והמנהל האזרחי עקרו כרם זיתים באדמות הכפר דיר איסתיא. שלושה באגרים עקרו למעלה מ-200 עצי זית אשר נשתלו בידי בעל האדמה לפני 15 שנים. שטח הכרם היה 17.5 דונם. לפני כשלושה חודשים קיבל בעל האדמה צו לעקור את העצים בטענה שמדובר באדמות מדינה, כלומר שהוא כלל אינו בעל הקרקע אלא פולש. הוא עתר באמצעות ארגון JLAC לבית המשפט הישראלי אולם השופט קיבל את טענות המדינה ודחה את העתירה.

תיקון ליל שבועות: לא תגנוב, לא תחמוד, לא תענה ברעך עד שקר – דיווח על שורה של התנכלויות באדמות דיר איסתיא וחארס

דיר איסתיא

 

אתמול, ערב שבועות, בילינו כמה שעות של אינטימיות ותסכול. אינטימיות עם חברים מדיר איסתיא וחארס ותסכול נוכח ההתנכלויות השיטתיות של המדינה ומתנחלי האזור: בניה ישראלית לא חוקית על אדמות פרטיות של תושב דיר איסתיא, מניעה מחקלאי תושב דיר איסתיא לבנות בור מים להשקיית כרם הזיתים שלו והחרבה של כרם זיתים של תושב חארס בצמוד להתנחלות רבבה. מעשים מהסוג הזה הם לא דבר חדש או נדיר. אולם בימים אלו הם מתרחשים בהקשר של תכנית הסיפוח של הממשלה שבמסגרתה השטחים החקלאיים של דיר איסתיא וחארס אמורים להיות מסופחים (אבל הכפרים עצמם ובעלי הקרקעות לא). בערב חג מתן תורה ועשרת הדיברות כך נראים החיים תחת שלטונה של ישראל.

תיקון ליל שבועות: לא תגנוב, לא תחמוד, לא תענה ברעך עד שקר
כתיבה: שלומית וגיתית

נחסמו דרכי הגישה של אנשי דיר איסתיא למאות דונמים של מטעי זיתים

אתמול (יום ששי) קיימו 60 מאנשי דיר איסתיא תפילת מחאה נגד חסימת 4 דרכים חקלאיות ומניעת גישה למאות דונם של מטעי זיתים שבבעלות אנשי הכפר. מדובר בבעיה שהרשויות הישראליות יצרו לאחרונה ושיש לה פתרון פשוט. למרות זאת, עד כה סירב המנהל האזרחי להציע פתרון ולכן ההפגנות ימשיכו ועלול להתפתח עימות מיותר שאף אחד לא ירוויח ממנו. לפני שבוע שלחנו למנהל האזרחי מכתב בנושא אבל טרם נעננו.

היקף מטעי הזיתים של הכפר דיר איסתיא הוא השני בגודלו בגדה המערבית. בין הכפר לרוב  שטח המטעים חוצץ כביש 5066 שנסלל בידי ישראל כדי לשרת את תושבי ההתנחלויות באזור. מהכפר יוצאות מספר דרכים חקלאיות אל שטחי המטעים והכביש חותך דרך חלקן כך שבשנים מאז סלילתו החקלאים חוצים אותו במספר נקודות.

כעת חברת נתיבי ישראל הקימה לאורך שני קילומטר של הכביש מעקה בטיחות וחפרה תעלת ניקוז גשמים. התוצאה היא חסימת לפחות ארבע דרכים חקלאיות ומניעת הגישה למאות דונם של מטעי זיתים. לפי ההערכות בכפר מדובר על 500 משפחות שנפגעות מהמלך הזה.

אחת הדרכים החקלאיות שהמעקה והתעלה חוסמים

מהכפר פנו כבר לפני חודש למנהל האזרחי אולם לא זכו למענה. אתמול כאמור התקיימה פעולת המחאה הראשונה. זכות המחאה היא דבר שאנחנו כישראלים לוקחים כמובן מאליו. אלא שהחוק הצבאי בשטחים אינו מתיר לאנשים להתאסף למחאה. הצבא נוהג לפזר הפגנות לא אלימות בגז מדמיע ולעצור את משתתפיהן. חברינו בכפר הזמינו אותנו להצטרף אליהם. הם ציינו את חששם מתגובת הצבא ואמרו שהם מקווים שכשהחיילים יראו אותנו הדבר ישפיע על התנהגותם.

התפילה התקיימה היכן שאחת הדרכים החקלאיות נחסמת במעקה. מיד עם הגיענו הגיעו גם חיילים. הקצין היה מנומס למדי אבל הזהיר שלא נשבש את התנועה בכביש. אנשי הכפר מיד הגיבו שהתנועה שלהם היא זו שמשובשת. אבל הקצין אמר שזה לא קשור אליו ושהאחריות שלו היא לוודא שהם לא ירדו לכביש. כמה מהאנשים ניסו שוב ושוב להתלונן בפניו: בין אם כי רצו לפרוק את הזעם שלהם ובין אם כי סופסוף עומד בפניהם גורם ישראלי שיכול לשמוע את טענותיהם. אבל הוא הסתפק בלהגיד "זו לא האחריות שלי" ועבר לצד השני של הכביש.

אז הגיע איש מילואים, שלף סמארטפון וצעק: "אני מצלם אתכם ואף אחד מכם לא יוכל לעבוד בישראל". הפרקטיקה הזו של שלילת אישורי עבודה בישראל ממי שמשתתפים בהפגנות היא פרקטיקה מוכרת שמאלצת פלסטינים לבחור בין פרנסת משפחתם לזכות המחאה וסולידריות עם הקהילה שלהם.

תפילת המחאה ביום ששי האחרון. ברקע אפשר לראות את החיילים ומאחוריהם שטחי המטעים שהגישה אליהם נחסמה

מאחר שהחיילים לא ניסו למנוע את קיום המחאה ההמשך עבר ללא עימות. האנשים התפללו, האימאם דרש דרשה ונציג החקלאים נאם נאום קצר. הרבה אנשים – כולל כאלו שלא הכירו אותנו – ניגשו אלינו כדי להגיד תודה על שהצטרפנו אליהם. לנו היה כמובן חשוב להיות עם החברים שלנו מהכפר מול מעשה העוול הזה.

אבל איזה מעשה עוול זה? האם השלטון הישראלי באמת מנצל הזדמנות לדחוק את אנשי הכפר משטחי מטעים עצומים? או שאולי מבחינת ישראל תושבי הכפר פשוט שקופים והמעקה ותעלת הניקוז נעשו לא כדי לפגוע בהם אלא תוך התעלמות מוחלטת מקיומם וצרכיהם? מדוע המנהל האזרחי מתעלם מהדרישה הצודקת שהוגשה לו ולא מציע פתרון לבעיה?

יש כאן לא מעט דברים לחשוב עליהם. למשל, העובדה שהנוסע התמים בכביש לא יבחין בכלל שיש בעיה כלשהי. בניגוד לזעם שלנו הישראלים על האלימות הפלסטינית, האלימות הישראלית – פגיעה ב-500 משפחות ואיום על כל אנשי הכפר – שקופה לנו.

או, רק לפני שבועיים דנו עם ראש המועצה של אחת ההתנחלויות באזור על הבעיות בואדי קנה שם מנסים מתנחלים, רשות הטבע והגנים והמנהל האזרחי לסלק את אנשי דיר איסתיא. אמרנו לו שאנו יודעים על התכנית לחסום את הגישה של פלסטינים אל הואדי. הוא הכחיש את דברינו בתרעומת שגרמה לנו לחשוב שאולי אנו טועים. והנה, מתברר שחסימת הגישה של פלסטינים לאדמותיהם אכן מתרחשת.

את הבעיה הזו צריך לפתור והפתרון הוא גם לא מסובך במיוחד. כל שצריך הוא מעט רצון טוב או לפחות הבנה שאיש לא ירוויח מעוד נקודת עימות בין השלטון הישראלי לפלסטינים שכבשת הרש שלהם נגזלת.

הסולידריות שלנו עם אנשי דיר איסתיא מאפשרת לנו גם לבדוק את עצמנו בסיטואציה מעין זו הקרובה לעימות. זו סיטואציה שאנחנו לא רגילים בה והגענו עם מידה של חשש אבל מתוך מחויבות להיות עם השותפים שלנו מהכפר. ולצד החשש ראינו גם את התגובות שלנו נוכח אנטגוניזם: כשהקצין – הוא באמת היה אדיב – המחיש שהמשימה שלו היא להבטיח רק את חופש התנועה של ישראלים בכביש ואין לו אחריות לגבי חופש התנועה של החקלאים הפלסטינים. או כשהמילואמניק גס הרוח איים על פרנסתם של המוחים. כך שלצד המחאה והסולידריות יכולנו גם לתרגל תודעה יציבה ולב שנשאר עם הכאב של המצב ולא נגרר אחרי התגרויות.

תפילות המחאה ימשיכו כל שבוע ואנו מתכוונים להצטרף אליהן. במקביל נפעל בדרכים נוספות כדי שהמנהל האזרחי יפתח את הדרכים החסומות ויאפשר מעבר חופשי לאדמות של אנשי דיר איסתיא.