
תחילה תזכורת לגבי יום התרגול שנקיים ביום ששי הקרוב (29 בינואר). זה יהיה יום תרגול והתבוננות על עצמנו כפעילות ופעילים חברתיים. לצד פרקים של תרגול בשתיקה נפתח את המרחב כדי לבדוק מה הכוונות שבמעשינו ומה האתגרים איתם אנו מתמודדות. היום יתקיים בזום בהנחיית שלומית וגיתית. פרטים והרשמה כאן.
לפני שבועיים וחצי עקרו כוחות ישראלים כמות בלתי נתפסת של עצי זית בכפר דיר בלוט. עיקרה זו מצטרפת לעקירות בדיר איסתיא ובחארס שעליהן דיווחנו בחודשים האחרונים. דיר בלוט נמצא לא רחוק משני הכפרים הללו וכך החלטנו לבקר שם כדי לראות ולשמוע על מה שהתרחש. כשאתם/ן קוראים את הדיווח של שלומית זיכרו שעד כה האירוע הקשה הזה כלל לא דווח בתקשורת הישראלית.
אלפי עצים נעקרו בדיר בלוט; ובישראל איש לא שמע.
כתיבה: שלומית, 16 בינואר
נסענו אתמול לדיר בלוט. זה הביקור הראשון שלנו בכפר הזה שממוקם כמה קילומטרים מערבית לדיר איסתיא וחארס שם אנחנו בדרך כלל פעילים. דיק בלוט נמצא כ- 7 ק"מ מזרחית לכפר קאסם וראש העין. מהגבעות המוריקות של הכפר ניתן להשקיף בקלות על גוש דן ושדה התעופה.
לפני כעשרה ימים נעקרו בשטחי הכפר כ- 3,500 עצים על יד הצבא/המינהל האזרחי!
למה? עולה ישר השאלה, אפילו במונחי הכיבוש לא ברור למה. באזור אין כל התנחלויות שהרבה פעמים העקירות באות לשרת את רצונן להרחיב גבולותיהן. בכפר מספרים לנו שהעצים ניטעו לפני 15 שנה, לא היו כל התרעות בשנים קודמות מהמינהל והצבא. עכשיו שהעצים בגרו מספיק ונותנים יבול משמעותי הם נעקרים.
בכניסה לכפר נפרשות משני צידי הכביש אדמות מישוריות עם גידולי שדה שונים – פול, בצל, ועוד מיני ירקות.. נסענו בסמטאות שאינן מוכרות, מידי פעם על אחד הבתים הציץ גג רעפים אדום בסגנון טיבטי. הוזמנו לבנין ציבורי בחדר כבר חיכו לנו נשים וגברים, התיישבנו ולאט לאט החדר התמלא בעוד ועוד מנשות ואנשי הכפר, שמענו את סיפורם.

הנשים הסבירו "אנחנו כפר מעט שונה, הנשים עובדות בשדה כמו הגברים. החלקות שבכניסה לכפר מעובדות בעיקר על ידי הנשים ואנחנו גם שתלנו חלק מהעצים שנעקרו".
נשים מרשימות, זקופות גאות, שיתפו הסבירו בהרבה בטחון אך עם כאב גדול על עקירת העצים.
אשה נאה, עיניים מעט עצובות, מספרת " אני מורה בבית ספר, כל יום לאחר סיום יום הלימודים אני הולכת לחלקה לטפל בגידולים, אני צריכה ללכת מרחק גדול לכל כיוון. ביום החופשי שלי מעבודה אני קמה מוקדם בסביבות ארבע לפנות בוקר מתפללת תפילת "פג'ר" ויצאת ליום לעבודה באדמה"
עוד נשים מוסיפות ואומרות " העצים האלו כמו הילדים שלנו, שתלנו אותם וטיפחנו והשקינו, הלב שלנו כואב לראות אותם עקורים כל כך הרבה עבודה השקענו" ודמעות נקוות בעיניהן.
חומת ההפרדה בנויה במרחק 4 קילומטרים מהכפר. גם כאן היא נבנתה לא על הקו הירוק אלא מעבר לו על שטחים של דיר בלוט ומותירה אלפי דונם של הכפר מצידה הישראלי. עלתה בלב השאלה – האם קבלו פיצוי כל שהוא? הידיעה ברורה אין פיצוי על לקיחת אדמות מפלסטינים.

אחד המארחים מוסיף ומסביר שבעוד כשבועיים יש דיון בבית משפט בירושלים: "כשקבלנו את הצווים על עקירת העצים, אספנו כסף ופנינו לעורך דין, הוגשה בקשה לדיון בבית משפט. אבל עוד לפני הדיון המינהל האזרחי והצבא באו לעקור. עכשיו יהיה דיון אבל אין עצים".
נכנסנו למכוניות והתחלנו לנסוע לכיוון מטעי העצים העקורים.
צועדות יחד, מתחילות בהכרות חדשה עם אנשי הכפר, שומעות עוד ועוד סיפורים על הכפר ועל יום העקירה. מ' מצביע שמאלה " הנה את רואה גם פה שמו השבוע צווים חדשים לעקירה של עוד 1,000 עצים".
הגשם מתחיל להתחזק, אבו אימן קורא לנו לבוא ולראות את החלקה שלו, טובעים בבוץ ומחליקים על האבנים המשכנו לצעוד. לאט לאט נגלה המחזה הכואב, עשרות עצים שוכבים על צדם, ועדין נותרו גזעים גדומים באורך כ-30 ס"מ בקרקע. אנחנו לא מבינים – אבו אימן מסביר "במקום לעקור היה להם יותר קל לחתוך את העץ ליד השורש ואז הם פיזרו רעל (חומר הדברה) על הגזע". העצים לאט לאט מתים, בזמן הזה הרעל חודר גם אל האדמה ומונע שתילה של עצים חדשים באותו מקום.
הרשויות בישראל כל כך הרבה פעמים משתמשות בהגנה על הטבע והכרזת שמורות טבע על שטחים בבעלות עשרות שנים על ידי פלסטינים, ובאותה עת משתמשים ברעל שהורג העצים ומזהם את הקרקע.
אבו אימן ממשיך נרגש "לסבא שלי היו 500 דונם, מצביע על כל השטח, עד כפר קאסם. כשבנו את הגדר לקחו לנו 410 דונם שנשארו מעבר לגדה, עכשיו יש לך את השטח הזה ופתאום החליטו שגם זה לא שלנו." בכאב ובכעס ממשיך "למה לא אמרו אז שאסור לשתול עצים"? למה לא אמרו מההתחלה לך מפה לירדן אין לך מקום פה?!".
הם מספרים שלעקירה הגיעו אוטובוס מלא בפועלים כ 50 איש, 7 טרקטורים ענקיים, פלוגות חיילים שמנעו מאנשי הכפר להתקרב לאדמות, חומרי רעל. 4 שעות כרתו, רמסו הרעילו ורססו את השטח והשאירו חורבה.
בסוף אבו אימן מוסיף " אבל נשתול מחדש" וחיוך קטן עולה על פניו.
ביקור עמוס, מרטיט לב ומלא בעוצמה. נשארתי עם הרבה רגשות ומחשבות סותרות מצד אחד יאוש גדול וחוסר אונים אל מול האלימות והעוולות שחוזרות ונשנות והולכות ומתגברות ומתגברות ומתגברות באזור זה בשנה האחרונה. מצד שני זיק של שמחה על המפגש האנושי היכולת ראות ולשמוע ולשאת עדות ולהעביר הלאה. בכל זאת משהו בעשייה, גם אם אינה תמיד מביאה לשינוי מידי או בכלל, מחזקת את הרצון לעשות עוד.

———-
שלומית כתבה את הדברים אחרי הביקור שלנו לפני 10 ימים. שבועיים וחצי עבור מאז העקירה ושום דיווח לא הופיע בתקשורת הישראלית. שלשום חזרנו לכפר כדי לעמוד לצד התושבים בתפילת המחאה שקיימו. בין לבין העברנו את המידע לגורמים שונים. נמשיך לעדכן.
