להשמיע את קולנו

כתיבה: גיא סעאתי-

לפני קצת יותר משנה עליתי על טיסה חזרה לת"א אחרי שהות ממושכת במזרח.

אני זוכר שכשנחתי, בשלהי המלחמה, נורא עניין אותי איך כל זה התחיל…
לא איך המלחמה התחילה, לא איך הסכסוך התחיל, אלא איך התחיל אותו השיח שהיה פה בינינו בימים האלה, ונראה שמתחיל שוב לצבור מומנטום.
אותו שיח, שאז כבר הגיע לממדי שנאה ואלימות רצחנית, ושהיה נראה לי חם מדי מכדי לנסות להתקרב באותו הזמן.

כי כשהגעתי, הכל קרה כבר, אלה שדיברו על הפסקת האלימות ברחוב כבר קיבלו מכות, אלה שדיברו על הפסקת האלימות בתקשורת כבר הוחרמו, אלה שדיברו אלימות בתקשורת הוכתרו כגיבורים וכך גם אלה שנהרגו למען… והכרת התודה של הילדה כחולת העיניים כבר מזמן נפרסה בכל רחבי הארץ.

עכשיו אני כאן, עד לשיח שמצליח לפרוץ את החיבוק האימהי באגרופים קפוצים ולסת נעולה, שיח שמציע פתרונות דרך אמצעים שלעולם לא היו יכולים להיאמר מול המראה, שיח שמצליח (כמעט) להסתיר בקולניותו, תוקפנותו והאשמותיו את התנועה הטבעית שבלהיווכח למה שמשותף.

ילדה פלסטינית ברחובות שכם
ילדה פלסטינית ברחובות שכם

השיח בתקשורת, ברחוב וברשת שוב מתחמם.

וזה שם אותנו, אלה שחוו את אש השנאה ההסתה והאלימות, בנקודה שבה עלינו לבחור כבר עכשיו, האם זיכרון הבשר הצרוב ימנע מאתנו להתקרב ולהתערב, בתקוות שווא שהאש לא תגיע אלינו, או ישמש אותנו כתמרור המסמן לנו את המקום שבו דרושה פעולה בלתי מתפשרת במחויבותה לאי אלימות.

יש ביננו קולות שלא מסכימים לשיח מתלהם ומסית לשנאה ולאלימות, לחישות שמסרבות לגווע בגלל ולמרות הקולות שעולים מנגד.
על הקולות האלה להישמע.
יותר ויותר, במשפחה, עם חברים, ברחוב, ברשת, בתקשורת.
לא רק כתגובה לקולות אחרים.

עלינו להפוך את הלחישה לצעקה.

לא עוד אלימות. לא עוד הסתה. לא עוד שנאה.