אל-ולאג'ה – המסיק שהיה וזה שיהיה

ביום ששי האחרון (19/10/12) הצטרפו אלינו כ-60 ישראלים – רובם תושבי ירושלים ואחרים מכל רחבי הארץ (והעולם) – למסיק זיתים יחד עם משפחות מהכפר אל-ולאג'ה. המסיק אורגן במשותף עם לוחמים לשלום, קבוצת ידידי ולאג'ה וכמובן נציגי הכפר.
סוף השבוע הקרוב הוא עיד אל אדחא (חג הקרבן) ורוב המשפחות יחגגו ולא יעבדו במטעים.

הקבוצה שלנו נחלקה בין חמש משפחות והצטרפה אל המאמץ הכללי שבו לקחו חלק קטנים וגדולים, נשים וגברים – כל אחד/ת לפי יכולתה ולפי המשימה המתאימה לה – מטיפוס על העצים ועד איסוף הזיתים שנפלו על היריעה. המשך קריאת הפוסט "אל-ולאג'ה – המסיק שהיה וזה שיהיה"

למה אנחנו עוצרים? – על סיור הדהרמה בולאג'ה

בשבת לפני שבוע קיימנו סיור לכפר אל-ולאג'ה. על חומת ההפרדה ומה שהיא מעוללת לחיים בכפר סיפרנו בעבר. על כך שיש בקיץ מצוקת מים חריפה בכפר גם סיפרנו לא מזמן. לכן הפעם אני רוצה לשתף במחשבות בעקבות החלק השני של הסיור שאותו הקדשנו להתבוננות ועיבוד של מה שראינו. בהזמנה לסיור כינינו את החלק הזה, "הסתכלות על האופן שבו הסכסוך החיצוני הופך לסכסוך פנימי בתוכנו".

ההתבוננות והשיתוף אודות החוויה הפנימית, מייחדת את סיורי הדהרמה מסיורים שקבוצות אחרות מקיימות לשטחים. בעצם, אנחנו משתדלים מאוד שכל הפעילויות שלנו – למשל, ימי עבודה בשטח – יכללו חלק של התבוננות ושיתוף. זה לא תמיד פשוט מבחינת ההתארגנות (זמן, מקום וכו') אבל זה תמיד מוכיח את עצמו כחשוב. יש 3 סיבות לחשיבות שאנו מייחסים לעצירה הזו, לחיבור ולבירור שמתאפשרים דרכה.

ראשית, כהולכים בדרך הדהרמה מה שמתרחש בתודעה מעניין אותנו לא פחות מאשר מה שמתרחש במציאות "החיצונית". הכי מעניין הוא המפגש בין החוץ והפנים, בין העולם והתודעה. בפיצול המקובל בין פנים לחוץ הרצון שלנו לעצור במהלך סיור לאורך חומת ההפרדה ולשאול "מה קורה לי עכשיו?" עלול להיראות מוזר ולא במקום. נוכח האלימות של החומה והמצוקה של אלו שאת חייהם היא משבשת, הדיבור על רגשות – על הרגשות שלי – עלול להחשב לפינוק. אלא שהפיצול הזה אינו לגמרי מדויק. הרי האלימות – זו של הפלסטינים וזו של הישראלים – היא פרי בחירותיהם של אנשים. מצד אחד בחירות אלו נולדו כתגובה לנסיבות חיצוניות. מצד שני הן נולדו מתוך רגשות, דפוסי חשיבה, אמונות ותהליכים מנטאלים נוספים. לאמיתו של דבר, אי אפשר לראות את המציאות במלואה בלי להפנות את המבט גם פנימה וגם החוצה.

נקודה שניה היא התמיכה שההשתהות והשיתוף מאפשרים. לרבים ממשתתפי הסיור זו היתה הפעם הראשונה לראות קצת מאיך שהחיים תחת שלטון צבאי נראים. לחלקם זו היתה חוויה מטלטלת. גם בקרב מי שכבר מכיר את המציאות הזו עולה מן הסתם קשת של רגשות שליליים – אפתיה, יאוש, כעס … מי שהתרגל למציאות הזו ומרגיש פחות – גם הוא והיא צריכים תמיכה. וגם אלו שמגיבים בהתנגדות ובוחרים להתמקד באחריות של הפלסטינים או במשהו לא מוצלח שהפעילים הפלסטינים בכפר אמרו לנו – גם הם צריכים תמיכה כמובן (האם זה מובן?).

הכוונה אינה לתיקון מהיר של המצוקה הרגשית והעלמתה אלא להפך: ליצור מרחב בטוח שבו אפשר יהיה לבוא במגע מלא יותר עם המצוקה הזו, לראות שאנו יכולים להכיל אותה ואלי גם להעמיק ולראות משהו שמסתתר מאחוריה – מאיפה מגיע הכעס הזה? מה העצב העמוק הזה עושה לי? למה אצלי התגובה היא של התנגדות? וגם – מה אני רוצה לעשות בעקבות מה שראיתי ושמעתי?

הדיבור על תמיכה עלול אף הוא להישמע מוזר ומפונק. לכאורה, מי שבאמת מגיעה להם תמיכה הם המשפחה שתגור בבית מוקף בגדר, החקלאי ש-100 מעציו נעקרו, האקטיביסטית שחיילים עוצרים ומכים אותה כשהיא מראה לאורחים את החומה… הרשימה הזו יכולה להמשיך עוד ועוד.

אלא שיש מספיק דוקהה (סבל) בשביל כולנו ותמיכה בקבוצה אחת של אנשים כלל לא באה על חשבון תמיכה בקבוצה שניה. ההפך הוא הנכון – תמיכה מאפשרת לכולנו להיות פתוחים יותר, להתמלא במוטיבציה, להעיר את האכפתיות שלנו ולהתמלא תקוה. עם האיכויות הללו קל יותר לפעול. קל יותר לפעול פעולה נכונה.

 והסיבה השלישית להתבונן ולדבר יחדיו על מה שראינו היא על מנת לחשוף חלק מהחסמים הפסיכולוגים שלנו ל… למה בעצם? מה המציאות של ולאג'ה מבקשת מאיתנו והתודעה שלנו עלולה לחסום – שלום? הבנה נכונה? פעולה נכונה?

אולי כל הדברים הללו זהים בעצם?

מה חוסם אותך מלדאוג לכך שהאלימות בולאג'ה תיפסק?

אני חושב שהראצינול שעומד מאחורי סיור למקום כמו ולאג'ה הוא פשוט: חשוב שאנשים ידעו, ואחרי שהם ידעו הם כבר לא יוכלו להסכים שהמציאות הזו תמשיך להתקיים – זה ישפיע על העמדות שלהם ואולי גם יביא אותם להיות מעורבים.

אבל יתכן שהראציונל הזה קצת תמים או עושה את החיים קלים מדי. בפועל הדברים אינם פשוטים. הפער בין מה שקורה בולאג'ה לדימוי העצמי המוסרי שלנו הוא גדול. הדיסוננס בין ולאג'ה לבין הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על הסכסוך , על המניעים שלנו ועל המעשים של הפלסטינים עלול להיות גדול מדי. חלק מהאנשים יהיו משותקים מהפער הזה. חלק אחר יבחרו להיאחז בכל מה שהם מאמינים על הצדק שלנו ועל האלימות הפלסטינית על מנת  להשאיר מאחור את מה שראו בכפר.

 נכון, חלק אחר יתחזק במחויבות שלו ליצור כאן מציאות אחרת, מתוקנת. וחלק מהאנשים יעברו שינוי והסיור הזה יהיה אבן דרך בהבנה הפוליטית שלהם. ממילא אף פעם אי אפשר -לשכנע את כולם אז למה לא להסתפק בהם?

השאלה הזו היא סוג של חוסר סבלנות בעיני: המצב חמור, המצוקה גדולה, יש כל כך הרבה לעשות; יאללה ראיתם, הבנתם (או שלא) ועכשיו ממשיכים בעשייה. מי שזה לא מתאים לו, נסתדר בלעדיו.

אבל גם לעצור ולהקשיב לאנשים היא עשייה. הנה עוד פיצול שאינו לגמרי מדוייק: עצירה ועשייה אינן הפוכות זו מזו. האם יתכן שעל ידי הקשבה אפשר לחולל שינוי לא פחות מאשר על ידי דיבור ומתן הסברים? זה לא פשוט. כי כשאני מקשיב באמת בלי להתווכח עם דבר, בלי להקשות על מאום אני אשמע דברים שיהיה לי קשה לקבל ולתת להם מקום. האם אפשר לחולל שינוי על ידי נתינת מקום, על ידי השהיית הדחף לנסות ולשנות?

 אנחנו עוצרים ומקשיבים משלוש סיבות – מתוך עניין, על מנת לתמוך וכדי להגיע עמוק יותר. על שלוש רגלים יציבות עומדת הדהרמה – סילה (התנהגות מיטיבה), סמאדהי (ריכוז) ופאניה (ראיה לעומק). תוך כדי כתיבת הדברים הבנתי שתמיכה היא סילה, עניין הוא סמאדהי, עומק הוא פאניה. נעים לדעת שיש כזו התאמה בין הסיורים שלנו והדהרמה.

צינורות ריקים – על מצוקת המים באל-ולאג'ה ובשטחים הפלסטינים בכלל

גלי החום שפוקדים אותנו הקיץ – כמו בכל קיץ – מקשים על כל מי שאיתרע מזלה והיא אינה עובדת/גרה בבניין ממוזג. מסתבר שיש בינינו כאלה שאפילו הנחמה פורתא שמספקת האפשרות של לפתוח ברז ולשטוף לרגע את הפנים לא עומדת לרשותם. בישובים פלסטיניים רבים אין הספקה סדירה של מים, ולעתים עוברות שעות ואפילו ימים עד שהפעולה הפשוטה הזו – פתיחת ברז – מספקת את התוצאה המיוחלת.

באל וולאג'ה התושבים כבר מורגלים ביובש הקייצי הזה, ובכל זאת מתעוררים בכל שנה מתחים בין אלו שגרים קרוב יותר לשיבר הראשי ולכן נהנים לפחות במשך מספר שעות ביום מהזרם היקר מפז הזה, לבין אלה שבתיהם ממוקמים רחוק יותר ושזוכים לזרזיף קלוש של מים, אם בכלל. אחד המכרים שלנו בכפר, חקלאי שגר בתחתית הכפר, הקדים תרופה למכה ובנה בשנה שעברה בהשקעה עצמית של 40,000 ש"ח בור מים שאליו ניגרים מי הגשמים בחורף. זו הדרך היחידה בה יוכל לספק מים ל-5 ילדיו ולהשקות את גידולי הירקות שמהם הוא מפרנס את משפחתו. הוא מספר שעד לפני כמה שנים הבעיה לא הייתה כה חמורה, אלא שאז שונה משהו בתשתית המים בכפר ומאז סובלים הוא ושכונתו ממחסור ובעיקר בקיץ.

כאמור, הבעיה אינה ייחודית לאל-וולאג'ה. אחד מסימני ההיכר של כפרים פלסטיניים הוא נוף מיכלי המים השחורים הניצבים על הגגות– באין הספקה סדירה שואבים אנשים רבים מים אל גגותיהם וכך מצליחים להתגבר על הפסקות המים הרבות. למי שמתחיל לברר מה מקור היובש מצפות כמה הפתעות – למשל שיש עדיין כ-220 יישובים פלסטיניים שאינם מחוברים כלל לרשת המים ושתושביהם מסתמכים על בורות מים או נאלצים להוביל מים יקרים במיכליות; או שצריכת המים בישראל גדולה פי

צילום: אמיל סלמן, הארץ
צילום: אמיל סלמן, הארץ

שלוש מצריכת המים הפלסטינית –בצד הזה של הקו הירוק צורכים כ-210 ל' ליום לנפש, בעוד שבצד השני הממוצע – אצל הפלסטינים הוא 73 ל' ליום. הנוף הירוק של ההתנחלויות מעיד על כך שאצלם אין בעיה של מים. דרך אגב, ארגון הבריאות העולמי ממליץ על מינימום של 100 ל' ליום לקיום חיים סבירים. בשכונות הפלסטיניות בצפון ירושלים גם יש מצוקת מים ולפני כמה שבועות הדברים הדרדרו לכדי תקרית ירי בין שכנים. מדובר דרך אגב, בשכונות שכמו אל-ולאג'ה, ישראל סיפחה אליה ורואה בהן חלק מירושלים המאוחדת לנצח. משום מה האחדות הזו לא כוללת חובה לספק להם מים כפי צרכם. ראו מכתב בעניין זה שנשלח לאחרונה מהאגודה לזכויות האזרח אל מנכ"ל חברת הגיחון (תאגיד המים והביוב בירושלים) ואל ראש עירית ירושלים.

בערים ובכפרים שבשטחים, רשות המים הפלסטינית אחראית על הספקת המים. אז מה גורם לכך שבקלות כל כך בלתי נסבלת נמנעת מאנשים הזכות הבסיסית הזו למים? כצפוי מדובר במערכת מורכבת של גורמים.

השאלה הראשונה היא האם חלוקת המים בין ישראל לפלסטינים, מתוך מקורות המים המצומצמים הקיימים באזור,באמת מתחשבת בצרכים של הפלסטינים. הסכמי אוסלו כללו פרק מפורט על מים שבו נקבעה הקצבת המים מתוך אקוויפר ההר – מאגר המים התת-קרקעי המשותף לישראל ולפלסטינים. באותו הזמן הפיקו הפלסטינים בערך רבע מכמות המים שישראל הפיקה מתוך המאגר ובהסכם נקבעו להם תוספות מים בטווח המיידי ובטווח הארוך. הצרכים המיידיים הוגדרו לתקופת הסכם הביניים שהייתה אמורה להימשך 5 שנים; אותם מספקת מאז חברת מקורות בתשלום. הצרכים העתידיים הוגדרו באופן זמני ואותם אמורים הפלסטינים לספק לעצמם באמצעות קידוחים נוספים. כמו כן הוחלט שהפלסטינים יפיקו מים רק מתוך החלק המזרחי של מאגר ההר (ולא מתוך שני חלקיו האחרים) ונעשתה הערכה לגבי כמויות המים שיעמדו לרשותם מתוכו.

מקורות רשמיים בישראל טוענים שלא רק שההסכם היה צודק אלא שישראל מעבירה לפלסטינים יותר מים מכפי שהיא מחויבת. מהצד הפלסטיני התמונה נראית אחרת – ועל המציאות העגומה בשטח כבר כתבנו. ראשית, אותם "צרכים עתידיים" שהיו אמורים להיקבע סופית בהסכם הקבע מעולם לא נידונו שוב ולא עודכנו בהתאם לגידול באוכלוסיה. שנית, מתברר שכמות המים שבזמנו העריכו שניתן יהיה להפיק מהחלק המזרחי של מאגר ההר אינה ריאלית ושבפועל ניתן להפיק רק חצי ממנה. שלישית, מחסומים בירוקרטים ופוליטיים מעכבים פיתוח של מפעלי מים פלסטיניים. ועדת המים המשותפת שהוקמה כחלק מהסכמי אוסלו צריכה לאשר כל מיזם, אך היא נפגשת רק פעם בשנה ומופעלים בה לחצים פוליטיים שלעתים קרובות לא מאפשרים התקדמות. גם כאשר הועדה מאשרת איזשהו פרויקט המנגנון הפקידותי של המנהל האזרחי, שגם הוא צריך לתת את אישורו כשמדובר בשטח C, לרוב מעכב את היישום לעוד זמן רב.

בשורה התחתונה התוצאה של כל אלו היא שהשמיכה קצרה מדי – קיים מחסור מים ברשות הפלסטינית ולכן היא לא יכולה להבטיח הספקה סדירה. עובדי רשות המים הפלסטיניים מווסתים את המים בין ישובים ושכונות שונות כדי להבטיח שלכל מקום יגיעו מים לפחות אחת לכמה זמן. בנוגע לאל וולאג'ה עדיין לא הצלחנו לברר מי קובע את מכסת המים שמגיעה לכפר והאם הם לוקחים בחשבון ש-20% מתושביו מתפרנסים מחקלאות. בישראל יכול כל אזרח לצרוך מים כאוות נפשו ולבחור לשלם עבור צריכה מוגברת. חקלאים פרטיים, קיבוצים ומושבים מקבלים פי חמש מהכמות לפני שהם נדרשים לשלם. אולי ההקצבה הנדיבה הזאת מאפשרת את האבסורד הבא: בעוד שתושבי אל וולאג'ה נאבקים לקבל זרזיפי מים בהתנחלות הר גילה הצמודה להם נערך כעת סקר לגבי בניית בריכת שחיה ביישוב. היכנסו לאתר – גם אתם יכולים להצביע…

גורם נוסף שמשפיע על נגישות למים בישובים פלסטיניים הוא המצב הירוד של תשתיות המים. התוצאות של הזנחה ארוכת שנים ומחסור בתקציבים באים לידי ביטוי בתיאור שאנחנו שומעים מעאדל אטרש לגבי המצב באל וולאג'ה: המערכת בנויה טלאים, טלאים, שעטנז של מחברים וצינורות שעמדו ברגע משברי מסוים לרשות עובדי רשות המים, ללא קשר למה שבאמת נדרש כדי שהמערכת תהיה תקינה. בנוסף יש לא מעט חיבורים פיראטיים שאנשים עשו במשך השנים. כל אלה גורמים למערכת הישנה לדלוף במרץ וכ-30% (!) מהמים אובדים בדרך אל הבתים– וזה המצב בכל המערכת הפלסטינית. לשם השוואה, הפחת במערכת הישראלית עומד על כ-10%. עוד סיבוך הוא שכתוצאה מרמת ההכנסה הנמוכה של פלסטינים רבים ואי-הפנמה של הרגלי תשלום מעט מאד אנשים משלמים עבור המים, מה שמקשה על הרשויות הפלסטיניות לערוך תיקונים נאותים בתשתיות. ועוד סיבוך הוא הנטייה של עובדי מקורות – כנראה על פי תכתיב מלמעלה – להכניס מדי פעם התקנים שבפועל מגבילים את הספקת המים ליישובים פלסטיניים – למשל צינורות בקוטר קטן מדי או ווסתי לחץ שמונעים מהמים להגיע למקומות גבוהים. יש עדויות אפילו על מקרים שבהם עובד חברת מקורות פשוט סגר את הברז ליישוב פלסטיני מכיוון שהיה מחסור רגעי במים בהתנחלות סמוכה.

רק לאחרונה נחשפנו למצב הבלתי נסבל הזה שתושבי אל וולאג'ה נאלצים להתמודד אתו, בעוד ממשלת ישראל ממשיכה להתרברב בכל הזדמנות על הצטרפותנו למועדון ה-OECD של המדינות המפותחות. בינתיים אנחנו עוקבים אחר טיפות המים כדי להיטיב ולהבין את סך כל הגורמים שתורמים לתמונה (למי שמעוניינת להתעמק מצורפים כמה קישורים למטה). לאט, לאט מתגלות עוד חתיכות של הפאזל, וככל שהתמונה הולכת ומתבהרת כך אפשר להתחיל לחשוב על דרכים לשיפור המצב, כדי שעד הקיץ הבא יזרמו המים בחופשיות בצינורות.

—————————-

מים בישובים הפלסטיניים – מאמר מאת יואב כסלו (2008)http://departments.agri.huji.ac.il/economics/teachers/kislev_yoav/kislev-westbank.pdf

כך מייבשת ישראל את תושבי הרשות – כתבה מאת אורי בלאו ויותם פלדמן (2009)  http://www.haaretz.co.il/misc/1.1274702

סיור דהרמה לכפר אל-וולאג'ה

ראשית, תזכורת לגבי קבוצת המדיטציה לפעילות ופעילים חברתיים שנפתחה בתל אביב לפני שבועיים. המפגש הקרוב יתקיים ביום חמישי. שאר הפרטים בפייסבוק

לפני כחודשיים קיימנו סיור לאזור דרום הר חברון. זה היה סיור חשוב ומשמעותי. בסוף החודש נקיים סיור לכפר אל-ולאג'ה, שם הקבוצה שלנו פעילה בשנתיים האחרונות. מוזמנים מאוד להצטרף אלינו.

סיור דהרמה לכפר אל-ולאג'ה
בהנחיית ינאי פוסטלניק וסנדיה בר-קמה
יום שבת 28/7 9:00-17:00

הצטרפו אלינו לסיור ותרגול בכפר אל-ולאג'ה שנמצא בין ירושלים ובית לחם. נשלב בין ביקור בכפר, שיחה עם פעילים מקומיים ותרגול התבוננות שיונחה על ידי ינאי פוסטלניק (מורה דהרמה מגאיה-האוס) וסנדיה בר-קמה. הכפר ולאג'ה נמצא במרחק 10 דקות נסיעה מירושלים. חלקו מסופח לעיר וחלקו בתוך שטחי C.

בולאג'ה מתקיימת מערכת חקלאות עתיקת יומין. חומת ההפרדה שנבנית בשנתיים האחרונות על אדמת ולאג'ה פוגעת קשות הן בחקלאות העתיקה והן ביכולת לנהל חיים תקינים בכפר. אנחנו היינו מעורבים במאבק של הכפר לשינוי תוואי החומה וגם היום ממשיכים לתמוך באנשי הכפר בדרכים שונות.

בסיור תהיה לנו הזדמנות לבקר באזור היפה הזה. נשמע מפעילים מקומיים על המשמעויות של בניית החומה לגבי החיים שלהם ועל פרויקטים שונים שהם מנסים לקדם.

את המחצית השניה של היום נקדיש להתבוננות על האופן שבו הסכסוך הישראלי-פלסטיני חודר אל תוך התודעה שלנו והופך לסכסוך פנימי בתוכנו. מה המפגש עם המציאות של בתיר וולואג'ה עושה לנו? מה התגובות שעולות בתוכנו נוכח המציאות שפגשנו? איך אנחנו מיישבים בין הקולות השונים שודאי יהיו בתוכנו? נעשה זאת על ידי מדיטציה ומעגלי שיחה בהנחיית ינאי פוסטלניק וסנדיה בר-קמה.

נצא באוטובוס שכור מירושלים בשבת 28/7 בשעה 9:00 ונחזור לפני 17:00. לפרטים מדוייקים, כולל אם אתם מגיעים מחוץ לירושלים וזקוקים לטרמפ, בבקשה כיתבו לנו. הסיור מתקיים ללא תשלום. תהיה אפשרות לתת דאנה לכיסוי עלויות הארגון ותמיכה בהמשך הפעילות.

ינאי פוסטלניק תרגל ולמד מדיטציית תובנה באסיה ובמערב. משנת 1992 ואילך הוא מלמד באירופה, בארה"ב, בהודו ובניו זילנד. הוא משמש כמורה הבית ומנחה ריטריטים של מדיטציה במרכז המדיטציה גאיה האוס באנגליה. ינאי נולד בניו זילנד ומתגורר בטוטנס, דבון שבאנגליה.

סנדיה בר-קמה מורה עמותת 'תובנה'.מתרגלת מאז 1986.חייתה שבע שנים באשראם ליוגה ומדיטציה בארצות הברית. מתרגלת ומלמדת מדיטציה המבוססת על מסורת התראוואדה הבודהיסטית ועל מסורת האי-שניות. שמה דגש על הקשר בין התרגול לחיי היומיום, על חקירת החוויה האישית האותנטית ועל האפשרות לחיות חיים ערים בכל רגע. מקיימת מפגשים אישיים עם יחידים וזוגות. מנחה סדנאות, קורסים וקבוצות.