השפע של האדמה – יום המסיק שהיה והימים הבאים אלינו לטובה

ביום ששי הקרוב אנו מקיימים יום התבוננות לפעילים חברתיים – מוזמנים מאוד להצטרף נשמח שתגיעו. פרטים כאן.
וימי המסיק הקרובים שלנו בדיר איסתיא הם שבת 12/10 וששי 18/10 מוזמנים מאוד להצטרף – כיתבו לנו לקבלת פרטים נוספים.

לבינתיים, דיווח קצרצר מהמסיק בדיר איסתיא ביום שני.

התחלקנו ל-3 קבוצות שהצטרפו לחקלאים שונים. קבוצה אחת מסקה קרוב להתנחלות רבבה. אחד החברים סיפר בסוף היום על התחושה הלא פשוטה לראות את הבניה שמרחיבה את ההתנחלות בעוד שבכפר הפלסטיני הסמוך המנהל האזרחי הורס בתים "שנבנו שלא כחוק". רבבה מתרחבת לכיוון הכביש המוביל מדיר איסתיא וחארס אל העיירה הסמוכה בידיה. כך, הבניה הישראלית משיגה את "המטרה האסטרטגית" של ניתוק הישובים הפלסטינים למובלעות.

קבוצה שניה מסקה קרוב לכביש הראשי היכן שמתנחלים הנוסעים בו מתנכלים לעתים למוסקים.

הקבוצה השלישית מסקה במטע במקום בטוח יחסית, רחוק מההתנחלויות.

עבר עלינו יום נעים מאוד ונטול מפגשים לא נעימים. השנה עצי הזית לא הניבו פרי רב. בכל זאת, כשעמדתי מול עץ שהתכוונתי להתחיל למסוק נפתח בי משהו ולפתע חשתי באופן ישיר את השפע שהאדמה מעניקה בדמות פירות הזית שמשקלם מושך את הענפים כלפי מטה. הרגשתי את השפע, הרגשתי את הנתינה והרגשתי כיצד השפע הזה ניתן לי ללא שום בקשה, דרישה או ציפייה. לפתע חשתי געגוע אז לתקופה שמעולם לא הכרתי – תקופה שבה בני האדם קיבלו את שהאדמה העניקה להם והיו משוחררים ממושגים כמו כסף, עלות, יעילות, רווחים וכו'. עצי הזית, שמהגיעם לגיל של מספר שנים מצריכים טיפול מועט ואינם דורשים השקיה העצימו עוד יותר את החוויה הזו – האדמה נותנת לנו מעצמה. הרגשתי איך הנתינה נטולת הציפיות של האדמה יכולה לפעום בתוכנו, לעצב יחסים אנושיים וחברה אנושית המבוססים על שיתוף ולא על התחשבנות.

לצד העבודה המהנה גם החברותא הישראלית והפלסטינית היתה נעימה.

בסוף היום התכנסנו כולנו כדי להרגיש יחד את שחלף עלינו ולשתף אחד את השניה.

מישהי סיפרה איך שציפתה ל"אקשן" במהלך היום אבל שבפועל עבר אליה יום שליו והיא מרגישה שליוה – peaceful – כמו שלא הרגישה הרבה זמן.

נפרדנו לשלום.

בכניסה לירושלים האוטו נעצר בפקקים של הלוויית הרב עובדיה יוסף. הנייד שלי צלצל ועניתי לאחד מתושבי דיר איסתיא. לפני כחודשיים הסעתי את אנאס, אחיינו בן ה-10, לבדיקות בבית החולים בירושלים המזרחית. "הייתי היום אצלכם בכפר" , אני אומר לו. "כן, אני יודע", הוא עונה. "אנאס ראה את האוטו שלך". "מה, הוא זכר את האוטו שלי?!" – החמימות מתפשטת בלב, סיום נהדר ליום.

ענישה קולקטיבית בדיר איסתיא

תזכורת אחרונה לסיור הדהרמה איתנו ועם כריסטופר טיטמוס לאל-ולאג'ה בעוד שבוע ה-8 לספטמבר.
נותרו כמה מקומות בסיור – מוזמנים ומוזמנות לכתוב לנו ולהירשם.

לקריאה על המתרחש בולאג'ה בתקופה האחרונה ועל המעורבות שלנו שם ראו את המאמר על לקיחת אדמות הכפר באמתלה של גן לאומי ואת העדכון מהיום לגבי החקלאי שמנסה להגן על עצי הזית שלו.

גם בדיר איסתיא משמש מכשיר שמורות הטבע כאמצעי הפוגע בבעלות של החקלאים על אדמותיהם. לפני כחודש וחצי סימנו פקחי המנהל האזרחי ורשות הטבע והגנים מעל 2,000 עצי פרי כמיועדים לעקירה וזאת בסתירה לפסיקת בג"ץ. עורך הדין של הכפר פנה לבית המשפט וגם אנו פעלנו כדי למנוע את העקירה. נכון להיום העקירה לא בוצעה אבל גם לא התקבלה הודעה על ביטולה.

כבר שלושה לילות – מאז חמישי בלילה – משתוללים חיילים של צה"ל בתוך הכפר דיר איסתיא: החיילים נכנסים אל הכפר בשעות הלילה מכריחים את בעלי החנויות ובתי הקפה לסגור אותם ומגרשים את כל מי שהיה ברחוב לביתו. הם גם משליכים רימוני הלם ופצצות תאורה.

יתכן והסיבה לכך היא ידוי אבנים על רכב ישראלי ופציעת הנהגת בכביש שבין דיר איסתיא להתנחלות יקיר הסמוכה ביום חמישי האחרון. אבל בעבר גם בלי "סיבה" שכזו, חיילים הפכו את דיר איסתיא לשטח אימונים שלהם. ידוי אבנים על מכונית חולפת הוא טרור. איך נקרא לפעילות של ענישה קולקטיבית שבה חיילים חמושים משבשים את החיים של 3,500 אזרחים, מטילים פחד ומפעילים אמצעי לחימה ללא סיבה בתוך שטח מגורים?

כשחושבים על זה, הענישה הקולקטיבית ממחישה את זה שבצבא מתייחסים אל הפלסטינים כבעלי אנושיות פחותה. כי איך אפשר להסביר אחרת את הטלת האימה (זו המשמעות המילולית של טרור) על תינוקות, נשים, ילדים קטנים וזקנים שאין להם דבר עם זריקת אבנים? איך אפשר להסביר אחרת את המחשבה שעל ידי השתוללות כזו אפשר יהיה "להרתיע" את מיידי האבנים – כמו שמאלפים כלב?

האם אני מצדיק ידוי אבנים על רכב בכביש? ודאי שלא. האם אני מצפה שהצבא יעבור על ידוי אבנים בשתיקה? הצבא לא הצליח למנוע את ידוי האבנים והוא אינו יודע מי ביצע אותו. הענישה הקולקטיבית הזו (כמה זמן היא עוד תימשך?) היא בגלל שהצבא לא מוכן להודות במגבלותיו. הוא אינו כל יכול, הוא אינו מסוגל למנוע לחלוטין ידוי האבנים, הוא אינו מסוגל לספק "ביטחון מוחלט" לישראלים. ובגלל שהצבא לא מוכן להודות במגבלותיו הוא משתולל עכשיו, מפחיד ומכעיס אזרחים חפים מפשע. ככה משיגים ביטחון?

כמה מאיתנו נוסעים הלילה לכפר כדי להביע תמיכה בתושבים ולהעביר מסר לחיילים שההשתוללות הזו חייבת להיפסק. נדווח.

ביקרתי אתמול בדיר איסתיא ובין השאר הפגישו אותי עם משפחה שבה אחד הילדים, בגיל 8, "נהיה חלש" לפני 4 חודשים. אני מסתכל עליו ולא מזהה שום דבר חולני אבל אז מספרים לי שאין לו כוח ללכת יותר מכמה מטרים ספורים, הוא מתקשה לעלות במדרגות או לשאת את הילקוט לבית הספר. לפני שבועיים הוא היה בבית חולים אל-מקאסד בירושלים המזרחית אבל תוצאות הבדיקה עוד לא התקבלו. מבקשים שאנחנו ננסה לעזור. שואלים אם נוכל לארגן בדיקות בבית חולים ישראלי. שואלים אם נוכל לגייס כסף לטיפולים וממהרים להסביר שלמשפחה אין כסף – כאילו שצריך להתנצל.

אני מנסה להסביר איך הדברים הללו עובדים – שכדי שהארגונים שמסייעים לחולים פלסטינים יוכלו לעשות משהו הם צריכים לקבל חוות דעת מבית החולים והרופא הפלסטיני שכרגע מטפל בילד. תוך כדי שיחה מתברר שהם כבר יצרו קשר עם ארגון ישראלי כלשהו. הם לא יודעים להגיד איזה: רק "חוקוק אל-אנשאן" השם הגנרי "(ארגון) זכויות אדם". אני מסביר שאנחנו אפילו לא ארגון. שכל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לפנות לאחד הארגונים דוגמת רופאים לזכויות אדם ושאולי אין טעם שנפנה אליהם ועדיף שהם ימשיכו לדבר עם הארגון שכבר יצרו איתו קשר. האמא אומרת שהיא כמו טובעת בים והיא שולחת יד אל כל מי שהיא יכולה לתפוש. היא שואלת אם יש לי ילדים. אני אומר שלא אבל שאני מבין אותה לגמרי.

אני קורא בניירות שקיבלו מהרופא. "muscle dystrophy" הוא חושד. אני נזכר בחבר שהתפתח אצלו ניוון שרירים ועל ההדרדרות הארוכה והקשה של המחלה הזו. בינתיים מתקבצים עוד ועוד אנשים בחדר הקטן – גיסה ודודים ואחים. כולם מתכנסים שם לרגל נוכחותי כאילו שאני באמת נושא איזו בשורה ויכול לעשות משהו. אני צעיר יותר מהם, אין לי השכלה רפואית, אין לי כספים ואין לי גב ארגוני. אבל אני ישראלי והם פלסטינים ולכן פתוחות בפני אינספור אפשרויות שחסומות בפניהם. כולל אפילו האפשרות לסייע להם.

זו תמונת ראי של ההתנהגות של החיילים הישראלים שמבחינתם האנושיות של הפלסטינים פחותה מזו של הישראלים: המציאות שיצרנו פה היא כזו שבה אני חי בעולם אחר מהעולם של אנשי דיר איסתיה. אני כמעט גזע עליון.

ללוות את מאיס

כשלפתוח את הלב זה מעשה פוליטי – מָאִיס

אני בשיחת ליווי אישית עם סטיבן פולדר. רוב השיחה נוגע לפעילות שלי בדהרמה מעורבת חברתית. שוב אני מתמלא הערכה לאופן שבו חקירה דהרמית מתנהלת בנינוחות ידידותית ויחד עם זאת מגיעה למקומות עמוקים, חושפת מה מסתתר במקומות שבהם איננו רוצים להתבונן. נינוחות עם נחישות, ידידותיות עם חדות. בין השאר אנחנו משוחחים על איך לא לפתח דפוסים של כעס וניכור נוכח כל הסבל והעוול שהפעילות הזו חושפת בפני.

אני נפרד מסטיבן ומתקשר למערוף, לשמוע מה קורה. "אנחנו באוטובוס בדרך הביתה", הוא אומר. "חיכינו שעות לרופא ובסופו של דבר הוא אמר שלא יעשו את הניתוח היום. אני מקווה שהאוטובוס יביא אותנו לפני שסוגרים את המחסום".

לנשום. הנה הזדמנות, לא לפתח דפוס של כעס.

מוקדם בבוקר אספתי את מערוף, אישתו קאוות'ר וביתם בת ה-9 מאיס במחסום שער אפרים, חצי שעה מזרחה מנתניה. אני שמח לראות אותם שוב. מאיס, עם מטפחת יפה שמכסה את הקרחת שלה, מערוף עם התיק שבו יש את הבגדים שלקחו לשבוע וקאוות'ר. חיוכים, שלומות ונכנסים לרכב כדי לנסוע למחלקה ההמטולוגית בבית חולים תל השומר. מדברים בדרך על המתח לקראת הניתוח הצפוי. הגענו. הפקידות במחלקה לא מצליחות למצוא את הרופא של מאיס – "אולי הוא בישיבת צוות, תחכו לו". אחרי שעה אני צריך לעזוב. עכשיו, בשעה 17:00 אחר הצהרים אני שומע שהם חיכו לרופא שעות ובסופו של דבר נאמר להם שהניתוח נדחה והם באו לחינם.

"אני לא מאמין, אני אומר למערוף. סתם טרטרו אתכם הלוך ושוב? לא יכלו להודיע לכם שאין צורך שתגיעו?!". "לא נורא", אומר מערוף, "מאיס מרגישה בסדר. אבל אנחנו קצת מודאגים, לא מבינים למה דוחים את הניתוח".

לנשום, לא לפתח דפוס של כעס או ניכור. כעס על "המערכת", שמזמנת חולים לחינם אל בית החולים. "המערכת" שמשלחת אותם הביתה, כאילו מדובר בחצי שעה נסיעה ברכב ולא טרטור של שעות באוטובוס אל המחסום ואז ממנו הביתה. ומצד שני, באמת אפשר לראות ש"המערכת" ריקה כמו אותה סירה במשל המפורסם של הבודהה. הרי גם אם אתאמץ מאוד לא אמצא מי האיש או האישה שהיו אמורים למנוע את הפאשלה הזו – "במערכת" אין איש או אישה כאלו. ואפילו בביקור החטוף שלי הבוקר יכולתי לראות כמה עומס יש במחלקה ולהבין ש"המערכת" לא מסוגלת להתמודד כיאות עם העומס הזה.

כבר חודשיים, אולי שלושה, שאנחנו מלווים את מאיס והוריה. אנחנו – 5 או 6 מתרגלים ישראלים הפעילים בקבוצת "דהרמה מעורבת חברתית". מאיס, ילדה בת 9 מהכפר זיתא לא רחוק מטול כרם – שבגופה התגלה סרטן אלים במיוחד. הוריה, מערוף וקאוות'ר, שני אנשים נבונים ומלאי אהבה לבת הזקונים שלהם. מערוף הוא טכנאי של ציוד רפואי וקאוות'ר אחות.

אנחנו מסיעים אותם מהמחסום אל טיפולי הכימותרפיה ומבקרים אותם בבית החולים בימים הקשים של הטיפול וההתאוששות ממנו. מנסים לעזור בהקשבה, במתן אמפתיה וגם במתן מענה לכל הצרכים שעולים כשאתה נעדר מהבית ונמצא בבית חולים שבוע ברציפות. עם כל מפגש, אני לומד להעריך אותם יותר – את הסבלנות, את הרוך, את הכוח שיש להם להתנהג כפי שהם מתנהגים בנסיבות המטלטלות שהם נמצאים בהן. עכשיו, אחרי סדרה של טיפולי כימותרפיה, מאיס אמורה לעבור ניתוח לכריתת הגידול מעצם הירך שלה. בהתחלה אמרו שיתכן ויהיה צורך לכרות את כל הרגל. בסופו של דבר, "רק" עצם הירך תיכרת ובמקומה יושתל שתל מתוחכם.

בחודשים הללו גיליתי שללוות את מאיס זה תרגול יקר ערך. בראש וראשונה, תרגול של נתינה. נקרתה בפנינו הזדמנות יקרה מפז לדאנה. מיוחד להרגיש את הרצון לתת ומיוחד עוד יותר לראות איך עוד אנשים רוצים לתת. ההיענות מהסנגה מאוד יפה וכאמור, 5-6 מאיתנו נרתמים לעניין. "נרתמים" היא ממש מילה לא מתאימה כי היא מרמזת על השקעה של מאמץ. איכשהו, למרות לוח הזמנים העסוק, המרחקים שיש לנסוע והאנרגיה שיש להשקיע – אין תחושה של מאמץ. למשל, ביום ששי אחד בערב, קאוות'ר מתקשרת אל בתאל. הם בזיתא ולמאיס עלה מאוד החום. חייבים להגיע איתה לבית החולים. יום ששי בערב – בתאל יוצאת ללא היסוס.

הלב שמח להיפתח. וההיפתחות יוצרת חיבור שיש בוא גם כאב וגם נעימות. בלילה, אחרי הביקור הראשון אצל מאיס וקאוות'ר בבית החולים, כשאני הולך לישון אני חושב עליהן שצריכות למצוא מנוחת לילה בבית החולים. די במפגש של כמה שעות וכבר נוצר קשר ביני לאנשים שהיו לפני כן זרים.

הנתינה הזו מחברת אותנו למעגל רחב בהרבה של אנשים – האחיות והרופאים שזו עבודתם והיעוד בו בחרו, מתנדבים שאנו רואים בחטף במסדרונות בית החולים כשהם מחלקים אוכל, באים לסיבוב של ליצנות רפואית או מארגנים הדלקת נרות של חנוכה… ועוד ועוד. שרשרת הנתינה היא באמת ארוכה.

הנתינה מרחיבה את הלב ומתרחשת ללא מאמץ. אבל היא מזמנת דילמות, חושפת דפוסים, מציבה מראות. וזה השדה של התרגול. למשל, מאמץ נכון – לדעת לפנות את הזמן כדי להגיע לבית החולים ולהיות שם כמה שעות, אבל בלי להגזים ולהרגיש שאני חייב להיענות לכל צורך שעולה. רצון מוגזם לתת יכול להיות עוד ביטוי של "selfing". במשך שבוע אני לא יכול להגיע לתל השומר – לראות איך התסכול שלי זו היצמדות לרצון לתת ולעזור. בכל מקרה מסתדרים שם טוב מאוד בלעדי, חברות אחרות בחבורה שלנו מגיעות וקאוות'ר נשמעת טוב בטלפון.

מעבר לאוכל שאפשר להביא, או לבירור דברים מול הצוות הרפואי, העזרה האמיתית היא להיות שם יחד איתם. כמו אותו נזיר זן שנתקל באדם שרוע בשלג וכדי לעזור לו מיהר להישכב לידו בקור. לשבת עם שלושתם, לפעמים להרגיש קרבה גדולה ולפעמים להרגיש מגושם וחסר תועלת – לא לדעת מה להגיד, לא לדעת איך לשתף, לא לדעת איך להשתתף.

בכל ביקור בבית החולים אני נחשף לכמות הסבל העצומה שהמקום רווי בו. כל כך הרבה ילדים חולים! מה עם כל המשפחות הפלסטיניות שאותן לא מלווה קבוצה שמסיעה ותומכת? מה עם כל המשפחות הישראליות והצרכים שלהן? זה כאילו שמתוך האכפתיות שלי למשפחה אחת הופר האיזון ביני לבין העולם: דברים שלא ראיתי קודם, צרכים שלא הייתי מודע אליהם מופיעים מולי ודורשים מענה. זו תחושה מציפה. וככל תחושה מציפה המעשה הכי מועיל הוא להשתהות. לא למהר להזין את מנגנון הפפנצ'ה בתגובות מותנות. לשהות, להיות עם. ומהשהיה הזו מגיעות שתי תובנות משלימות. לא עלי המלאכה לגמור. להיות עם מאיס וקאוות'ר ומערוף זה המון. יש עוד הרבה מצוקה, אני רואה אותה, אבל כנראה איני יכול לתת לה מענה. זו המציאות ואני יכול להרפות אליה.

והתובנה השנייה … היא תמתין לסיום של מה שאני כותב כאן.

לצד הדאנה והתרגול שתיארתי למעלה, העשייה הזו יצרה עבורנו סנגהה הדוקה ואינטימית. גם ככה אנחנו מכירים ואוהבים אלו את אלו אחרי שנים של תרגול משותף. ובכל זאת, מאיס קרבה אותנו עוד יותר. החל בתקשורת רציפה, דרך ההתייעצות מה נכון לעשות, השיתוף ברגשות, התמיכה ההדדית והפרגון. להיווכח, שוב, בחכמה של השותפות שלי, ברגישות שלהן – לקבל הרבה השראה. ולהרגיש איך אני נתמך ואיך יחד, מתאפשרים לנו דברים שבעצמי לא היה סיכוי שיתרחשו. המון הכרת תודה. והכרת תודה רבה גם לסנגה הרחבה שיש לי את הזכות לתרגל בתוכה. מדי פעם נזקקנו לסיוע – בהסעה כשאנחנו לא יכולנו להגיע. בזכות הסנגה הרחבה היה לנו אל מי לפנות ותמיד היתה מישהי שנענתה בשמחה. להרגיש את הרשת של תלות ותמיכה שהסנגה יוצרת עבורנו זו חוויה יקרה.

ערב אחד, בתאל העבירה לכולנו סמס שקאוות'ר שלחה לה. אני לא זוכר את תוכנו אלא רק את הסיום "תודה, אחותי".

בשהות שלנו עם קאוות'ר, מערוף ומאיס, אנחנו יחד כבני אדם. אביב פוגש את מערוף, מערוף פוגש את אביב. התוויות של "ישראלי", "פלסטיני" לא מאוד רלבנטיות למפגש הזה. להיות במפגש האנושי הזה שמעבר לתוויות זה ריפוי בפני עצמו. אבל זו גם רק חלק מהאמת. אמיתית לא פחות היא העובדה שהמפגש בינינו הוא כן מפגש בין ישראלים לפלסטינים והוא משקף את יחסי הכוחות הלא שיוויונים הקיימים בינינו. מתנה נוספת שאנחנו מקבלים מללוות את מאיס זו האפשרות להיווכח ביחסי הכוחות הללו.

זה יכול לבוא לידי ביטוי בדברים "טכניים" – במפתיע, הרופא מחליט לשחרר את מאיס מבית החולים מאוחר אחרי הצהרים. אבל המחסום נסגר למעבר פלסטינים ב 19:00 ורוב הסיכויים שלא יגיעו בזמן. את החלטת הרופא זה לא משנה.

זה יכול להכאיב – כשאני מסיע את קאוות'ר למחסום ואנחנו צריכים להמתין שמערוף יגיע מהעבר השני. קאוות'ר אומרת לי "אבל בוא נחכה רחוק. אם נתקרב הם יהרגו אותנו". ומשהו בי יודע שהפחד הזה שלה מבוסס על התנסויות אמיתיות – אם לא שלה, אז של הקרובים לה. וכמובן, הפחד הזה הוא הדדי, גם אצלנו יש רבים שפוחדים "מהם".

וזה גם נוכח תמיד בכל רגע של הפגישות בינינו. שהרי למה מאיס (וכמוה, אינספור חולים פלסטינים) נזקקת לטיפול בבית החולים המודרני, המצויד היטב של ישראל, עם הרופאים הישראלים המומחים שבו? למה היא לא יכולה לקבל את הטיפול הזה בבית חולים בטול כרם או בשכם? כי רפואה טובה היא עניין של משאבים.והשלטון הצבאי הישראלי הוא חלק גדול מהסיבה שלפלסטינים אין את המשאבים לפתח מערכת בריאות ברמה טובה.

גורלה של מאיס נמצא בידיים של רופאים ישראלים. אפשר לראות בזה הוכחה למוסריות שלנו: אפילו "באויבים" שלנו אנחנו מטפלים (חשוב לדעת שהמימון לטיפול הזה מגיע כולו מכספים של הרשות הפלסטינית). אפשר גם לראות בזה ביטוי לעד כמה הרסני השלטון שלנו עבור הפלסטינים. רפואה היא צורך אנושי בסיסי, לכל אחד מגיע אותו. וכל עוד אנחנו הריבון בשטחים הפלסטינים, אנחנו אלו שאחראים לספק את הצרכים הללו. זה לא מעשה של חסד שאנחנו עושים.

בכלל, מה זו המילה הזו "אויבים"?! מאיס לא אויבת של אף אחד. כמה פצוע העולם הזה שבו ילדה בת 9 יכולה לקבל תווית "אויבת".

אין לי מושג מה מערוף וקאוות'ר מרגישים כשהם הולכים במסדרונות בית החולים בתל השומר, רואים את הפאר (מחלקת הילדים מרשימה מאוד) והציוד המשוכלל בהשוואה לבתי החולים הדלים בפלסטין. האם הם חשים קנאה או אולי הערכה? מכבדים אותנו על הישגנו או דווקא שוטמים אותנו בשל הפער הזה?

ומה עושה להם להיות תלויים כך בידי צוות רפואי ישראלי ולהסתייע על ידי 5 ישראלים שוחרי טוב? איך זה מתאזן מול אדמות שהופקעו, מעצרים, אלימות של חיילים, אולי מוות של מישהו קרוב …? מה הנכבש מרגיש כלפי הכובש שמנסה להציל את חיי בתו? האם תמורת הרצון הטוב שלנו הוא אמור לוותר על המאבק שלו לחירות?

אני מקווה שהמילים האחרונות הללו אינן מכווצות מדי. שיש לנו את היכולת לקרוא אותן ואם צריך להשתהות קצת עד שהתגובה האוטומטית תחלוף ונוכל לבחון קצת יותר לעומק מה אנחנו מרגישים. רוב הטקסט הזה הביא תיאור יפה של קרבה אנושית, תרגול, נתינה… סוג של עשיית שלום. למה לקלקל עם מילים קשות ואמירות שנתפשות כפוליטיות ומעוררות אצל חלקנו אשמה, אצל חלקנו כעס?

הקבוצה של דהרמה מעורבת חברתית מביאה את הפירות של התרגול לשדה של עשיית שלום ושותפות בין ישראלים לפלסטינים. זה מאתגר להיות פעיל חברתי או פעילת שלום: הדהרמה והסנגהה הם שני אוצרות שזכינו בהם ויכולים לסייע לנו בעשייה כזו. הפעילות של דהרמה מעורבת חברתית מושתתת על מחויבות לאי-אלימות ועל ידיעה שאפשר להביא סוף לסבל. הפעילות המגוונת שלנו כוללת מסיקי זיתים משותפים עם פלסטינים בדיר איסתיה, סיוע במכירת שמן הזית של החקלאים, תמיכה בכפר אל-ולאג'ה שבימים אלו מושלמת הבניה של גדר ההפרדה סביבו, סיורי דהרמה לכפרים פלסטינים ועוד. וכמובן את הליווי של מאיס ששתיארתי למעלה.

תוך כדי הפעילות הזו, אנו חוצים גבולות – פיסיים ומנטאליים – שמפרידים בין ישראלים לפלסטינים. לא תמיד קל לחצות את הגבולות הללו ולכן הפעילות שלנו כוללת גם חלקים של התבוננות, שיתוף ותמיכה. לקחת את התרגול מהכרית לעולם וליישם את עקרונות הסילה גם בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני זו חוויה עמוקה של תיקון.

לשמחתנו, הרבה מתרגלים ומתרגלות נעזרים בנו כדי להתחיל בתיקון הזה. הם מספרים לנו שהמסגרת הדהרמית היא זו שנותנת להם ביטחון להגיע לפעילות שלנו. אתם מאוד מוזמנים להצטרף לאחת הפעילויות שלנו: כיתבו לנו דרך האתר שלנו ונשלח אליכם מידע לגבי הפעילות הקרובה.

וכאן אני מגיע לתובנה השנייה שהבטחתי לכתוב עליה קודם. מאות פלסטינים מטופלים בבתי חולים ישראלים. חלקם נאלצים לשהות בבית החולים שבועות ארוכים – הם וקרוב משפחה אשר מלווה אותם – בלי אפשרות לחזור הביתה. חלקם, נאלצים לנסוע הלוך ושוב כמו מאיס והוריה, דרך המחסום, בלי כלי רכב … יש כמה קבוצות ישראליות אשר מסייעות בהסעות והן צריכות מתנדבים נוספים. ליווי בבית החולים כמו שאנחנו מלווים את מאיס כמעט ואין. אנחנו מעוניינים ליצור קבוצות נוספות אשר יוכלו לתת ליווי כזה. נשמח לחבר בין כמה אנשים אשר מתגוררים קרוב לאותו בית חולים וכך תוכלו לקיים קבוצת ליווי כזו. אנחנו נוכל לסייע עם הניסיון שרכשנו בהתנסות שלנו. אני מקווה שהצלחתי להעביר למעלה עד כמה יקרה ומיוחדת הפעילות הזו – הן למקבלים והן לנותנים. כיתבו לנו…